מקום תחת השמש

תפתח את החסימה בבקשה.

תפתח את החסימה בבקשה. 

תפתח את החסימה בבקשה. 

אני זקוקה לעוד מנה של מילים כמו שרק הוא יודע לתת, הד של טון ששוטף אותי כמו צונאמי ומסובב אותי ככ שאני יכולה להרגיש את האיברים הפנימיים מחליפים מקומות. על הטון הזה מתלבשות מילים שנזרקות כמו חצים של אש לתוך הלב שלי, הלב משדר למוח שהוא נמס והמוח מוריד את המים שנהיו מהלב, ישירות לכוס.

שם אני עוד מצליחה להישאר איתנה, כל עוד הוא לא רואה וגם לא ככ רוצה לשמוע, אני מצליחה לשמור על פאסון מזויף ולא להתחנן להיטחן בפעם האחרונה.

השלמתי עם עידן המדבר בתחומים רבים בזמן הקרוב ומוד שפוטה לא מתאים ולא יעזור כאן. אבל המילים, אם רק היה אפשר לקבל את המילים ואת הכוונה בלי האחריות שמתלווה לכך הייתי יכולה לשחות במקום הזה בנוחות.

במקום לחייג לקבל עוד מנה, אני כותבת.

אתה אוהב אותי? 

כן

תגיד לי

אני אוהב אותך 

עוד

אני אוהב אותך

עוד 

אני אוהב אותך 

עוד

די

אתה אוהב אותי?

כן

תגיד לי 

אני אוהב אותך 

עוד 

תפסתי את אמא שלי קוראת לי ביומן. זה קרה לפני 30 שנה בערך, אולי יותר אבל הרגשת חוסר אונים שהרגשתי אז מהדהדת עדיין בכל הוויתי. 

אני מחפשת סיבות למה אני מי שאני ואיך, איך אפשר להמשיך לחיות ככה. 

למה אני נכנסת במודע לקשרים שאני יודעת מה יהיה סופם? למה אני לא מרפה איפה שצריך ומחזיקה איפה שצריך? 

שני הקשרים המשמעותיים שהיו לי בחיים הסתיימו בדיוק סביב אותו נושא - אני לא נשלטת, בחיים לא הייתי ולעולם לא אהיה. זה מושך אותי, זה מרטיב אותי, אני מוכנה לנסות שוב ושוב רק כדי להגיע לאותה נקודה, אני פשוט לא מתאימה. 

אני אוהבת כאב, אבל עם כאב לא מקימים משפחה ובכלל סביב עניין הכאב הנפשי והחפירה המתמשכת בו בשנים האחרונות הבנתי שאני צריכה אותו מדוד ותמיד שיש הזדמנות לבחור בין כאב לבין שמחה לרוב אבחר בשמחה. 

זה ככ מפתה אותי לתת לשורש הכאב לצמוח מתוכי ולעטוף את כולי, להתקיים בלבד בלי שום רצון או יכולת לחיות אבל אז אני נזכרת בימי שישי שקטים במיטה לבנה, קרני שמש חודרות דרך תריס חשמלי ומתקיימת שיחה נעימה, אני ממש יכולה להרגיש את מקסימום האושר שניתן להרגיש שהרגשתי שם, כאבי פה מרוב צחוק והמון המון אהבה. 

הדבר הטוב היחיד שצומח מכאב היא השראה. 

אם היה דג זהב שאפשר היה לבקש ממנו משאלה הייתי מבקשת שיגדיל ל 5 ומבקשת שיעשה שלום בתוכי. שלום כזה שמאפשר לי לסמוך ולא לפחד להשאיר את היומן כי ברור שלא יקראו בו. והייתי מבקשת להיות עשירה בצורה מטונפת. נשארו לי עוד 3. 

הכוס מחווט לקול שלו.

פעם שניה שזה קורה לי, הרגשתי ככ פתאטית אבל לא הצלחתי להשתלט על עצמי, היא הביטה בי ושאלה ״את בסדר״?, בת זונה. עצם ההכרה שלה בכך שמשהו לא בסדר פתח לי את הברזים ולא הצלחתי להשתלט. זה התחיל בדמעה אחת ואחריה בשטף לא הגיוני הגיעו עוד. למדתי לא להתנצל על כאבי לב אבל הרגשתי ככ חשופה ורק רציתי לעוף משם.

היא המשיכה לנחם אותי ולומר שזה לא נורא והיום יש לזה טיפולים ולמרות שזה כרוני ובלה בלה ואני רק חשבתי כמה החיים שלי מבולגנים ואין שום תחום שאני יכולה להיאחז בו.

כנראה שריחמה עליי והקול שלה נהיה חלוש כזה, זה בלתי נסבל עבורי אנשי מקצוע, מכל סוג, שמשנים את קולם להתאימו לסיטואציה, אני מרגישה שאני על במה ושהשחקן/ית שמולי לא עושים עבודה טובה.

וכל הדרך בכיתי כי לא היה למי לבשר את הבשורה וכשהגעתי להורים לקחת דואר, קיבלתי מכתב רשום ממשרד התחבורה אבל הדואר היה סגור ואני בטוחה שמחכה לי שם איזה דו״ח תנועה שמן או משהו רע אחר והיום עוד לא נגמר ואני עומדת לפני עוד בשורות ואני רק מתפללת שהכל יעבור בשלום ואוכל להגיע הביתה, להיכנס למיטה ולשקוע לתוך שינה מתוקה. 

זהב 

רציתי רק לשמוע שהכל יהיה בסדר.