מקום תחת השמש

הטקסט הזכיר לי את זה. 

2060

האונייה כבר באופק, אני מתקשה לרדת על ברכיי, העצמות כואבות והאגן חורק, השנים שעברו הופכות את הפעולה לאוטומטית אבל הניוון פושה בכל חלקי הגוף, עדיין נמנע השיטיון, ברוך השם.

כמה זמן עבר? 30, 40 שנה?

בדרכי למטה בתנועה איטית אני מצליחה לראות את כל הפגמים על הספסל עליו אתה יושב.

כמה נחמה יש בגוף שלך.

כבר הרבה זמן לא עשית לי את הסימן העדין הזה, שמסמן לי לרדת למטה והצחוק הפנימי משחרר חיוך קטן, מעניין אם הצעירים מסתכלים עלינו?

כשכבר הצלחתי להניח את הברכיים על האספלט, הרמתי את כפות הידיים שלך שלא חדלו להיות לי למשענת ונשקתי להן כמו פעם, כמו תמיד, כמו עכשיו.

הסתכלת עליי, הסתכלתי עליך. חיוך בעינינו  הבורקות.

ליטפת לי את הראש.

תודה אלוהים.

צלחות מלאות באוכל נערמות על השולחן, צייסרים של ויסקי ובקבוקי בירות פזורים והרבה רעש של חיים, בדכ הרעש הזה פחות חביב עליי אבל עכשיו אנחנו מוקפים בכל מי שאני אוהבת, חוגגים וזה עושה לי נעים בלב. אני מנסה לתפוס את מבטו, ממש בא לי לשתות עוד, לפני שכולם הגיעו הוא הסכים לי כוס אלכוהול אחת, לבסוף שאלתי והוא הסכים, בפעמים הבאות הוא הציע לי לבד, לא השאיר את הכוס שלי ריקה. כבר יצא שאירחנו בעבר אבל עכשיו זה היה יותר טבעי וזורם ומאוד אינטימי, שיחות נעימות והרגשה של בית.

שבוע אינטנסיבי עבר עלינו, ביחד ובנפרד, ככ חיכיתי לרגע הזה שבו אנחנו יושבים על הספה ומביטים במרפסת הפורחת שלנו, שקט שורר מכל כיוון ומחשבות על הארוחה הבאה.

הוא עומד במטבח ומפיק ריחות שעושים לי ריר, בלילה ליקקתי לו את הביצים, אחרי יותר מידי זמן ושמעתי את קולות ההנאה שלו, אין משהו שמרטיב אותי יותר מלגרום לו עונג. הוא הזכיר לי מי אני - הנשלטת שלו, הילדה שלו, האישה שלו, גמר בתוכי ונרדמתי מרוצה עם כמויות של זרע שליטפו לי את הכוס.

אני בבית.

הוא מוציא ממני את היד ואומר שאם אהיה טובה יש סיכוי גדול שאגמור הלילה.

אובדן היד מהאזור הרגיש מרגיש כמו תלישה מענן רך, אני על הקצה וכדאי לי להשלים עם זה.

כשהוא יוצא מהחדר אחרי ששולח אותי לנוח, אני מרגישה את גודל ההקלה שיש בלשחרר, באמת, לשחרר מבפנים, בהחלטה ברורה וחד משמעית שהכל נהיה כדברו. גם הדמעות יורדות מהר יותר, אני נעה בתחושות שבין טילטול משמיטת האדמה מתחתיי לאקסטזה נפשית. אני לוחשת לו שאני לא יכולה לחיות בלעדיו ושהוא החיים שלי, הוא עונה שהוא יודע ובמקום לבעבע מכעס על הזחיחות, אני משלימה עם המציאות ושוקעת לתוכה.

אני מבקשת שיספר לי איך הוא משחית לי את הנפש בחצי חשש, הוא מסתכל עליי ומספר לי על הקנבס שהתחת שלי עבורו, טוב, התחת שלי - התחת שלו..

אני נוגעת בסימן השחורכחול שיצרו שיניו על פלח שמאל, מרגישה עדיין את הבליטה ומחכה לנשיכה הבאה.

יכולת קבלת הזין שלי התפתחה בחודשים האחרונים אולם ישנו מקום תמידי לשיפור.
אין לי כבר הרגשה בכוס וטעם הזרע לא מורגש, ככה זה כשהוא גומר לי בפה בפעם השישית תוך כמה שעות. למרות הפחד המצמית שלי מזיוני תחת אני חושבת לעצמי שאולי כבר עדיף לשחרר שם כי אין לנו כוחות כבר, לי ולכוס ולפה, אנחנו גוף אחד שמשרת אדם אחד, תובעני מאוד ועלינו גם להמשיך לחיות בעולם כרגיל ואין ביכולתנו להיות שימושיות תמיד.
אז אני משמיעה קולות של - אוף שוב די אני שבורה - וממש במקביל בוערת בי אש שבולעת לו את הזין.
אין ספק שנולדתי כדי להוציא ממנו את הקולות הקטנים האלה שיוצאים ממנו כשאני מוצצת מעולה ואני, עושה הכל כדי שהקולות האלה יצאו תמיד וגם הזרע, ישירות לבטן שלי.
בבטן הזאת יש רחם, שאחרי 15 שעות של זיונים נמרצים היא מדממת לאות מחאה.
יש דיבור שהתחת אוטוטו הופך להיות כוס. הכוס הופך להיות דוב והולך לנום את שנת החורף שלו.

מעניין כמה גלגולים כבר עברנו ביחד ובאילו דמויות שכנו - יכול להיות שאתה היית עץ ואני ציפור שגרה על הענפים העבים שלך? או שאולי הייתי המכסה לסיר שאתה, שבישלו בנו פסטה שמנת פטריות שוב ושוב ושוב, מעניין אם היה עוד גילגול שבו התחת שלי היה מעוטר בסימני שיניים ועור שמחליף צבעים.

ובכלל מעניין מה יהיה בגלגול הבא.

הספה שאני רובצת עליה לא ממש נוחה, הוא שינה את מיקום הרהיטים והפך את הבית לאולם קולנוע שמשקיף על הסרט היפה בעולם - המרפסת שלנו.

הוא עובד במרפסת, בודק את האדמה שהיא מספיק לחה, מנקה עלים סוררים ומשקה, הרגע הזה ככ שליו.

מביטה בו, בתנועות שלו, כמה הוא אוהב ליצור, לגדל.

קודם, בטלפון עם אמא שלי אמרתי לה שאני, בדיוק כמוה, אוהבת שהכל בא מוכן, שהצמח כבר מספיק בוגר שיכול להשתלב בבית, לעומת זאת, הוא אוהב להנביט, להיות שותף ליצירה, לטפח ולגדל.

אני אוחזת בנייד ומתחילה לצלם, הוא עומד מכופף מעט לעבר הצמחים, כמו מבקש להיות קרוב אליהם, לראות שהכל נכון שם בעולמם השקט, ללמוד את הלך הרוח. אני מצלמת ועולה בי תחושה של קנאה, כמה הייתי רוצה לגור בבית הזה, אני חושבת ומיד נזכרת שזאת המציאות שלי.

ממש יכולה להרגיש את הילדה הקטנה שהייתי מדמיינת את החיבור עם איש חסר פנים, תמיד ידעתי שאני צריכה משהו שונה, קשר לא רגיל, משהו שהוא גדול ממני וגדול מכל החלקים יחדיו. גם כשבגרתי, בשנות העשרים המטושטשות מאלכוהול ובילויים לא הצלחתי להתחבר לאף אחד כי הייתי צריכה את הדבר הזה שחשבתי שלא קיים במציאות, משהו שנראה לי שנלקח מספרים רומנטיים, משהו שמתנהל רק בראש שלי. שום דבר לא הספיק, אפילו לא היה קרוב.

עצרתי לכתוב כי בדיוק הוא בא, מנשק לי את הגב התחתון ומעביר אצבעות על הדגדגן, אני ממשיכה לכתוב כשהוא מאונן אותי בכזאת עדינות מטמטמת.

תמיד רציתי את הקשר שדמיינתי אותו גדול מהחיים ומרוב שהחיים הוכיחו לי שאין דבר כזה התחלתי להאמין לחיים ולא להאמין לעצמי.

עם הזמן פיתחתי מנגנוני הגנה ככ חזקים שגם כשאמיתות נופלות עליי כמו פטיש על המוח קשה לי ככ לשחרר מהם.

פעם אחת פיספסתי אהבה בגלל מנגנוני ההגנה שלי, מה שהוביל אותי להאשים את עצמי גם כשלא רק אני הייתי אשמה.

היום הכל שונה.

המגנט שמשך אותי לפה, גם אחרי שהייתי שבורה לרסיסים מאהבה אחרת, הוא מגנט השייכות, כדי להרגיש את זה, את המקום המוחלט של להיות של, אני מוכנה לתת ככ הרבה, בעבר נתתי בתנאי אבל לא ידעתי שאני מציבה תנאים.

והיום, היום אני במקום אחר. כדי להיות של צריך להאמין, לסמוך, להתקיים ברצינות וכל יום אני סומכת יותר, מאמינה יותר והכי קיימת שהייתי אי פעם. ההרגשה שמישהו רוצה בי כמכלול של כל הדפקות שאני, ממגנטת אותי, אין לי מילה אחרת לזה, אני רוצה עוד מהסם הזה, מה שאולי ברור לכולם, שמישהו רוצה אותם, עבורי הוא סם ממכר.

אז הוא בחר בי, בצורה טוטאלית כמו שרק הוא יודע והוא מלמד אותי בצורה עקבית מהי שייכות. מה שמטריף אותי שזה בדיוק כמו שחלמתי כשהייתי ילדה. זה ככ מוחלט ונכון שלפעמים אני מנסה להבין אם אני בתוך חלום ומתי זה נגמר בכלל.

קודם כשהיינו במיטה התחננתי אליו שיתן לי עוד הזדמנות, שאני מבטיחה להשתפר, הוא ליטף לי את השערות ואמר שאין עוד הזדמנות. הסתכלתי עליו מרוחה בנזלת ורוק, מלאה זיעה מחום וקור וביקשתי בקול צרוד מבכי שיאהב אותי, ״בבקשה תאהב אותי התחננתי בפניו. תוכיח לי שאתה אוהב אותי בבקשה, השיער זה רק שליטה, תהיה אהובי ולא שולט בבקשה, לבנות שלך לא היית עושה את זה״. הוא שתק וליטף ואחרי כמה זמן הוא אמר: ״את על תנאי למשך שלושה חודשים, עוד טעות אחת והשיער הולך.״

הגוף שלו מכסה את כולי, אני אוהבת שהוא שוכב עליי כמו שמיכה עבה שמשקיעה אותי לתוך המזרן. יש ימים שאני מתעוררת בצורך לא הגיוני להיות בתוך העור שלו, זה יום כזה.

התפאורה המשפחתית לא מצליחה לטשטש את הצורך להיות תחתיו.

אולי זה קשור לעובדה שיומיים הוא מבהיר לי, שוב, מי אני ומה אני בשבילו. זה נהיה לי יותר קל, מול עצמי, להגיד את זה.

אני מתעקשת שמילים זה כלום ומעשים הם הקובעים, כי במעשים אין בלבול או טשטוש או אי הבנות, הוא בכל זאת רוצה לשמוע ואני מתחילה להאמין למילים. באיטיות רבה אבל מאמינה. לפעמים אפילו מילים ומעשים מסתנכרנים ואז אני מרגישה שזכיתי.

הכל שקט, גם הריבים נכנסו למקום מגודר ונשלט שבו אני מוצאת מהר יותר את הסולם לרדת מהעץ.

״בחיים לא הכרתי שפוטה ממך״, הוא אומר וזה לא תמיד מסתדר לי עם המציאות. אולי מילים פשוט יוצרות מציאות?

כל כך הרבה חיים היו לנו לפני, איך אפשר לשכוח?

מערכות יחסים, אהבות, שנאות וסתם עוברי אורח לא משמעותיים שהביאו אותנו עד הלום.

כמות הידיים שנגעו בך עושות לי צמרמורת ואת כמות הידיים שנגעו בי הייתי מצמצמת לזוג אחד אם רק היה אפשר.

ההבנה הזאת לא מונעת ממני להתכנס בעצמי ולהרגיש את השריפה באזור החזה כשאני מדמיינת אותך נכנס לתוך אישה אחרת, נכנס, מתענג, מענג. אני שונאת להיות תלויה בדברים מעכבים, כאלה שמפחידים ומרעידים לי את האדמה, אני לא יודעת איך מתנהגים כשהקנאה נוחתת עליי כמו פטיש ומרעידה לי את אמות הסיפים. היית, עשית, חווית והטירוף שלי רוצה את כולך - עבר, הווה, עתיד - חסר הגיון הטירוף הזה אבל ככה זה.

המציאות היא אחת אבל אני רוצה להרגיש כאילו אני האישה היחידה שגרמה לך עונג ואם זה לא מתאפשר אז לפחות היחידה שתגרום לך עונג מעכשיו.

החזקת לי את הראש מעל האסלה ובאותו רגע הבנתי. וחדלתי.

תשעה חודשים לקח לי להבין את האמת שלי, לפחות את האמת שלי בנוגע אליך.

והאמת היא פשוטה, אני שפוטה בנשמה של אדם אחד.

הבנתי שעבורי הכניעה היא לא דיפולט ושככל שאני מעמיקה אני עלולה להאמין שזה בכלל לא בשבילי ואולי מדובר במשחק אבל רצף פעולות הביאו אותי לחשוב שאו שאני חתיכת סתומה או שאני פשוט ובאמת שפוטה שלך בנשמה.

לקח לי פחות משבוע להבין שאני לא מעוניינת להעביר את החיים בלי שאתה בתוכם אבל בתוכם פעיל ומוביל וקובע. לקחו לי עוד כמה ימים להבין שבלעדיך הכל חסר טעם וצבע ויופי.

כשאמרת לי שאתה רוצה אותי משועבדת אמרתי כן אבל חשבתי לא, אין מצב וסיפרתי לך את ההתנגדויות הכי עמוקות וצודקות שלי ועכשיו כשאני מביטה בדרך שעשינו, בקירבה הלא הגיונית הזאת, באינטימיות שלקוחה מחלומות מתוקים אני מבינה שאין עבורי דרך אחרת להיות איתך.

קשה לי לכתוב. לא כי אין לי מה, פשוט כי אני בחוויה שהיא אתה, המשפטים נראים חסרי משמעות לעומת מה שאני מרגישה בתוכי, בהתנגדויות, בהשלמות ובחוויות עצמן. הרבה קורה כאן. אנחנו באי קטן שיצרנו, במיטה, בגלידה, באוטו, או בזמן אימון, אי קטן שבו רק אנחנו נמצאים והכל ככ קדוש ויקר שמפחיד לחשוף את זה.

קודם הרגשתי אכזבה עצמית שלא הצלחתי להתמסר לצריבה בתחת, נקודה קטנה שתסמל את הבאות. וכמה אנחנו מוקירים את הנקודה, כמה אני מוקירה אותה, נקודה שלימדה אותי על גבולות ועל יכולת ביטוי. אתה חיבקת ואמרת שזה לא נורא ופעם הבאה וזה הרגיש ככ בטוח להיות בידיים האוהבות האלה, הידיים שמרגישות מה נכון עבורי.

וזה מה שנתן לי את המוטיבציה, לא לפחד, תחת בחוץ, נקודה על התחת. נקודה שמסמלת את הבאות.

אתה הרגשת איך אני מרפה, הצוואר השתחרר והשלמתי עם זה שאתה מוריד עליי את המים, עושה לי קרחת, צורב אותי, מחליט בשבילי על כל צעד, אוהב אותי כמו שרק אתה יודע ומסוגל.
בסוף לא הורדת.