מקום תחת השמש

“כמעט תשעה ירחים חלפו להם ביעף. לידות מספר מתרחשות בחייו של אדם, כל לידה נושאת עימה בהכרח מעגליות;
מאמצים כבירים, התעמקות עצמית והפנמה.

שינויים מתרחשים בכל אחת מלידותיו של אדם, אלה אשר זכו, נולדים גם הם יותר מפעם אחת.
משעולים שלעולם לא פסעו בם, אינם קלים ומיועדים רק למיטיבי הלכת הסבלניים ביותר, השקדניים ביותר ולאלה אשר מסוגלים לראות את הנקודה האינסופית בהתמזגות השמיים ומה שתחתם; אופק.

כל אשר הנני יודע, את שבה ומאששת ואת כל אשר איני יודע, את מלמדת בדרכך הייחודית.
אנחנו תוצאה.
תוצאה של חיים שלמים.

הפעם הראשונה בה קראת לי אבא, הגיית המילים, העומק ממנו הן נבעו, ההשלמה. משהו נרגע בי מאותו רגע, קוצים חזרו לשריונותיהם וחיצים לאשפותיהם; כבר לא רציתי להכאיב, רציתי לעטוף, להכיל ולהבין בעצמי כי רוך, יש בו מן המידות הטובות.

לפנות ערב, חלונות פתוחים לרווחה, שטנו במסדרונות עצי אקליפטוס, שלוש יצירות הודיה, היינו לבדנו.
כל אחד בעצמו וכל כך יחד, דמעותייך חצבו בי מעברים, הפיחו נשימות בטירוף הזה שקראתי לו אני.

בגרתי, פתע חדלתי ממטלות סיזיפיות ויכולתי לנשום. יכולתי להביט בעצמי ולהודות שהאלימות קיימת בי, ששגיתי במקרים מסוימים ואני פתאום רואה תיקון, ראשית ניצנים.

גאה, אוהב ומתגעגע. לעתים, מאורע הוא רק תירוץ לזכור במה נתברכתי, נתברכתי באינסוף.
אלה אשר זכו, נולדים גם הם יותר מפעם אחת. אני נולדתי ארבע פעמים, הרביעית, בזכותך.
שלך, עד קצה האופק.
נ.”

אצבע נכנסת ויוצאת לחור תחת לאט לאט, בקצב אחיד, קול צרוד אומר איה, איה, איה מאמי זה כואב, קול אומר בשלווה ששש, זום אין על החור שנפתח ונסגר כשהאצבע יוצאת.

גוף נשען על גוף, יד שמאל עוטפת, מלטפת את הפיטמה, לשה את הציץ שיוצא מתוך חולצה לבנה מכופתרת, יד נוגעת בבטן, ציפורניים משוחות לק אדום, אצבעות מוללות את הפיטמה.

גוף נדפק בגוף חזק מאחור, הגוף שלו נשען עליי, פרצוף מכוסה בשיער, קולות קטנים נשמעים מידי פעם.

אני קבורה מתחת לזין שלו, מלקקת ביצים, העיניים עצומות, הביצים שלו חוסמות לי את האף, מנסה להגיע לחור התחת.

מצעים ירוקים, התחת חשוף ושאר הגוף מכוסה, הוא דופק לי כאפות עד שמשתנה הצבע לאדום.

שוכבים ראש זנב, הרגליים שלו עליי.

שוכבים ראש זנב, הרגליים שלנו כרוכות.

בשירותים, רעש של שתן ופרצוף מוסתר בשיער.

בשירותים, תחתונים עד הברכיים, רעש של שתן.

תחת מלא סימנים.

מסך חשוך ורק צווחות של גמירה ואז מילמול ואז נשימות ומילמול ובכי חרישי.

תחת עם סימן של כף יד.

ציצים.

ציצים.

עוד מלא מלא ציצים.

כוס שעיר עם זרע.

כוס שעיר, אצבעות עם לק אדום נוגעות, אצבעות גבריות מצטרפות ונוגעות גם.

חור תחת מושלם ושעיר, אצבע עם לק אדום מלטפת.

אצבעות רגליים חודרות לתוך כוס.

פרצוף זנותי מלנכולי עם גוזיית ספורט ותחתונים.

גוף נשי ערום שוכב על צד שמאל ורואים רק את הצד האחורי.

כוס שעיר.

פרצוף מבויש ורעש של שתן וקולות אחרים.

זוג מתנשק.

זוג מתחבק.

צל של זוג רוקד.

צל של זוג.

אמרתי לה שאני רק רוצה שיבחרו בי. היא מיד חייכה, חיוך שהרגיש לי נוח. ״כי את מיוחדת?״, היא המשיכה בשאלה מתריסה, שרק בטון שלה יכולה להישמע כל כך נעימה.  חייכתי ויצאה ממני נהימה קלה שהבנתי שזה  צחוק מתגלגל קצר פלוס נחירה שגרמה לנזלת לנזול יותר ולדמעות התקועות להישפך על הלחי.

כן, כי אני מיוחדת אמרתי וכבר צחקתי ממש. היא הביטה בי עוד והנהנה. 

הייתי מצפה להרגיש יותר אמפתיה לגוזלים שבקעו על אדן חלוני אבל משום מה איבדתי עניין.
אולי זה קשור לכמויות הקקי ציפורים שאני יודעת שיהיה עליי לנקות ברגע שיעזבו את הקן או אולי זה קשור לזה שאיו טעם לחיים בלי קפה (עדיין) כך או כך, מרגיש שלא הייתי שותפה פעילה לנוכחותם על כדור הארץ, כאילו שלא נתתי לכושלאמא שלהם לשהות על חלוני בלי לקחת שום שכירות או לפחות השתתפות במשהו מעול משק בית במדינה היקרה הזאת, בכל מקרה, איבדתי עניין וחוץ מפעם אחת שישבתי ובהיתי בהם, בזמן שאמא שלהם הלכה לחפש עבורם מזון וראיתי את הנשימות הקטנות שלהם ונדהמתי מצורתם החייזרית, חוץ מהפעם הזאת, נאדה.
אבל במקום להתעסק בגוזלים ולהרגיש לרגע שאני יוצרת בנשיונל גאוגרפיק, יצאתי לשבש. וזאת הייתה הרגשה טובה מאוד לעשות משהו למען האמונות שלי, למרות שאני לא מאמינה שבאמת משהו ישתנה, כי ככה זה להיות בעלת אופי כמו שלי, עדיין, הרגשתי צורך וקמתי ופעלתי. היות והשיבוש משפיע גם על המשבשים, הייתי צריכה לחכות מעל שעה לאוטובוס כי הרכבות לא פעלו והמסע לאוטו שלי נהיה מתיש. מה שעוד קרה, זה שלאחר שנים שלא הייתי באוטובוס התמזל מזלי לשבת ליד בחור שחושב שאם שילם כרטיס עבור מושב אחד עליו להתפרש על שני המושבים, מצאתי את עצמי צפונה במושבי, ללא יכולת לזוז. אני של העבר הייתה קמה או מזיזה אותו באמצעות לחץ פיזי לא מתון אבל אני של ההווה, זאת שקמה ופועלת וזאת שראתה שאין עוד מושבים פנויים והאוטובוס עולה על גדותיו כי יום שיבוש, ביקשתי ממנו, תזיז את הרגליים שלך ממני והופ באורך פלא הוא הזיז.
המסע הביתה נמשך כארבע שעת, בשום שלב לא הייתי בפקק וזה שימח אותי, כי בשנה האחרונה כמות הפקקים שאכלתי היא כמעט ככמות הימים בשנה וכעת החיים שלי נראים אחרת והם עוד יראו אחרת, כי ככה אני מחליטה.

אורות הניאון של הקולנוע נבלעו באורות הקניון, מרוקנים כל בדל של ייחודיות או השראה.

אני אוהבת בתי קולנוע קטנים, כמו של פעם, שני אולמות גג ואופציה לראות את הסרט מחדר ההפעלה. כולם נבלעו או שודרגו למפלצות חסרות החיים האלה וזה עושה לי עצוב.

הלכנו לבקר בקולנוע בעיר דרומית, מקום שזר לי.

שעת חצות זה זמן לצבירת חוויות אבל אורות הניאון מסנוורים ומנוכרים ונותר לנו רק לשבת ולבהות ולדמיין (לי). העברנו את הזמן בתורות בקנדי קראש כי הלהיטות שלי לצאת לדרכים הביאה אותנו קצת  מוקדם מידי. רוכשי הכרטיסים היו בעיקר יצורים צעירים מאוד שנבעטו מבית הוריהם הישנוני לתוך הלילה השחור, מחפשים גם הם חוויות בחופש הגודל, זה חופש זה?

בשלב בחירת הכרטיסים הבנו שהאולם יהיה שלנו בלבד, אי אפשר שלא לצהול, בעיקר לנוכח העומס הרגעי שהיה בעמדת הפופקורן.

כשכבר הגיעה השעה של תחילת הסרט, הצטיידנו בפופקורן ענקי ושתייה. רציתי גם נאצ׳וס אבל אסור פחמימות או טעים מכל סוג אז נאלצתי להסתפק בגרעינים המפוצצים המלוחים. לא היו תלונות.

נכנסו לאולם והגענו למושבים שלא בטוח שהיו שלנו כי כל האולם לרשותנו.

כשהתיישבנו ציינתי שוב את אהבתי לבתי קולנוע קטנים ״כמו פעם״, הוא קטע את ההתלהבות והזכיר לי שבאחת הפגישות בתחילת דרכינו הלכנו לקולנוע שבלע את כל מה שישן וטוב ובדיוק באולם דומה לזה, שהיה ריק ממש כמו פה, הוא גרם לי לגמור.

ניחא שהפסקתי לצרוך סוכרים פחמימות וכל מה שמשמח בעולם הזה ושהפסקתי להכניס לגופי סוגי גבינות, גלוטן, ביצים וכל מה שעלול ליצור נפיחות לא רצונית באזור הבטן וזה שחזרתי לרוץ, בצעדים של פרה צולעת אמנם אבל היי רצתי את הקילומטר הראשון, ניחא הכל, באמת, קטן עליי, נתגבר, זאת רק תקופה והיא תעבור, אבל מה, מאז שהפסקתי עם הקפה חרב עליי עולמי. ימים של כאבי ראש לא פוסקים, התכנסות לתוך עצמי ורצון כללי להתפייד. הלכה ממני ההשראה, חדוות החיים ובכלל הרצון לקום בבוקר.

לכן כשאמרתי לו שנראה לי שאני א-מינית הוא אמר שיש מצב ויכול להיות ושלח אותי למצוץ.

אחכ כשדפק אותי ונזלתי עד הברכיים הוא אמר, ״כן, אין ספק, את א-מינית״.

הוא שולח אותי לנבור בהיסטוריה שלנו, היא עדיין בהתהוות ונראה שעברנו ככ הרבה.

בתור מי ששונאת מכות חטפתי לא מעט, עוטרתי באותות וסימנים ואפילו אפילו, לפעמים, הצלחתי להנות מזה, נאמר, סוג של, כנראה שלא.

המכות עבורי זה עול, שאני לא מבינה למה אני צריכה שיהיה חלק משגרת הטיפוח שלי. עבורי, שליטה ויחסי שליטה בפרט הם כל כך הרבה יותר מיכולת הספיגה שלי שנעה בין ספק קיימת ללא קיימת בכלל ולדעתי יש ככ הרבה סנקציות, עונשים והשפלות שניתן לתת שלא קשורים ליכולת ספיגת כאב פיזי.

עם זאת, ככל שאני כרוכה בו כך אני מרגישה צורך לרצות ואם האיש צריך לדפוק בי מכות מידי פעם אז זה הגורל שלי, אני אומרת לעצמי ולא מצליחה לקיים.

אולי לא צריך בכלל לקיים, אולי כשאת צורכת ככ הרבה תוכן פמיניסטי אין לך יכולת להיות שפוטה על מלא, כזאת שתחטוף עד עילפון אבל, שוב אני אומרת לעצמי, יחסי שליטה (עבורי) זה בכלל לא זה.

חוסר ציות שלי וחציית קווים הביאו למצב שבו חטפתי מכות נמרצות וחזקות מאוד, כאלה שבילבלו אותי והותירו אותי בודדה ואבודה. בניסיון ליישר את ההדורים, כי המצב הדרדר במהירות שבה מפגינים חוסמים כבישים, הושגה הבנה, מה שלי נראה חציית כל הקווים ומחשבה שאולי אני בכלל אישה מוכה, לו זה נראה עוד יום במשרד, או כמו שהוא אמר ״זה חלק ממערכת היחסים שלנו״.

מה שהוסיף עוד לבלבול ולחוסר בהירות זה מה שזה עשה לי בכוס. הגמירה לא הייתה חזקה כשאוננתי על זה אבל היא הייתה מאוד מטרידה. באמת שחשבתי שאחרי המקרה הזה דרכינו יפרדו לעולם כי אי אפשר לגשר על הפער. וכעסתי על עצמי שאני מאוננת על הדבר שהכי מפחיד אותי.

וקרה עוד דבר.

התחלתי לפחד ממנו.

כבר מספר שבועות שאין מכות. לפעמים, במצבים מסוימים שבעבר היו מזכים אותי בכאפה מעיפת איברים, הוא פשוט אוחז לי בלחי עם כף יד פתוחה ואחרי לפיתה הוא מלטף.

אני בהתנזרות ממכות, ביוזמתו. לפעמים זה מוזר, לפעמים זה מרגיש נכון.

החיים במישור, קו ראשון לים, קוראים לי לחזור.

רחוקה מהאדמה, מתקשה לצאת לדרך כי לכל ירידה יש עליה וכשזה לא למען המטאפורה הדרך נהיית חמה ביולי.

הוא דופק אותי ללא הרף, השתוקקות הדדית לבשר אבל לא רק.

החרדה עוטפת אותי לא פעם ואני משתדלת לאזנה בוי דימיוני שמסמנת על כל מטלה שבוצעה בהצלחה. החיבוקים שלו נהיו הדבר הכי חשוב ביום שלי. לאחר שהסכמנו שאני לא יכולה לישון בלעדיו אפילו לא לילה אחד אנחנו משנסים מותניים, כל אחד ואתגריו ומתגייסים להרגיש בנוח גם בצפיפות הפיזית והנפשית.

הרבה קורה פה, אני נאחזת בשברי זכרון. החיים נוכחים בעוצמתם ואני משכנעת את עצמי שמה שהמוח לא זוכר הפעולות תזכורנה, מה שנקרא: לומדת תוך כדי תנועה.

רגוע פה, בין דפיקה להשתנה, לכתיבה, לקריאה, הכל רגוע.

ורק באויר הידיעה שאין מכות עד להודעה חדשה.

אני שקועה עמוק בנייד, שומעת אותו מדבר אבל לא ממש מקשיבה. אחרי כמה דקות שומעת את התריס החשמלי יורד, מרימה עיניים ורואה אותו עומד ליד המתג, ממתק הורס שגומר לי את המוח. לוקח לי שנייה אחת יותר מידי לקלוט את הסימן אבל עדיין עומדת במסגרת הזמן. מתייצבת לתנוחה על הספה במקום הקבוע, תחת בחוץ. משהו מרגיש לי לא נוח, למה לא קלטתי בזמן, למה אני מגיבה בכזאת איטיות, מקווה שהוא מרוצה מההתנהלות.

החתיך ההורס שלי מתקרב אליי ומשפד אותי על הזין שלו מאחור, אני חושבת שקיבלתי 50 כאפות על התחת או אלף, שומעת אותו מתפעל מכמה אדום ולוהט המקום, העור פעם בקצב הדפיקות ואני התחפרתי עוד לתוך הספה. ביקשתי ללכת להשתין והוא אישר, ״תראי איזה אדום התחת שלך״, אני מדדה ועוצרת מול המראה, התחת מבריק בצבע ורוד אדום יפה אבל הכל כואב. הוא עומד ומחכה, השתן יוצא ממני כבר בקלות, אני מתרוממת ומבליטה ישבן, הוא מנקה ומתעכב קצת יותר מרגע על הדגדגן, אני נאנחת ופונה לכיור לשטוף ידיים, פאח אני מרגישה פצצה על התחת, מרגישה שנקרע לי העור, אני צועקת ומיד נוחתת עוד אחת, דייי צעקתי שוב ועפתי לספה.

הגוף נכח אבל אני הייתי בהתנגדות מלאה בתוכי, משהו בכאפות לתחת מחוץ לאזור הפעילות עירער אותי ולא הצלחתי לנחות.

הוא המשיך לכתוש לי את הכוס בדפיקות חזקות, לא רציתי אבל לא אמרתי מילה. הוא הפסיק ואמר שאני יכולה לקום. לא זזתי.

אחרי כמה דקות הוא חזר ואמר שוב שאני יכולה לקום, לא זזתי.

הוא התקרב ואני נשענתי אחורה עם התחת לכיוונו.

הוא נכנס לתוכי, מתברג עמוק, התנועות המהירות והחזקות בנוסף לעומק הזין הרעידו לי איברים פנימיים, רציתי עוד, רציתי להתנפץ לרסיסים, כבר לא הרגשתי את הכאפות.

״את יכולה לקום אני אמשיך איתך אחכ״

מה שאתה חושב.