אורות הניאון של הקולנוע נבלעו באורות הקניון, מרוקנים כל בדל של ייחודיות או השראה.
אני אוהבת בתי קולנוע קטנים, כמו של פעם, שני אולמות גג ואופציה לראות את הסרט מחדר ההפעלה. כולם נבלעו או שודרגו למפלצות חסרות החיים האלה וזה עושה לי עצוב.
הלכנו לבקר בקולנוע בעיר דרומית, מקום שזר לי.
שעת חצות זה זמן לצבירת חוויות אבל אורות הניאון מסנוורים ומנוכרים ונותר לנו רק לשבת ולבהות ולדמיין (לי). העברנו את הזמן בתורות בקנדי קראש כי הלהיטות שלי לצאת לדרכים הביאה אותנו קצת מוקדם מידי. רוכשי הכרטיסים היו בעיקר יצורים צעירים מאוד שנבעטו מבית הוריהם הישנוני לתוך הלילה השחור, מחפשים גם הם חוויות בחופש הגודל, זה חופש זה?
בשלב בחירת הכרטיסים הבנו שהאולם יהיה שלנו בלבד, אי אפשר שלא לצהול, בעיקר לנוכח העומס הרגעי שהיה בעמדת הפופקורן.
כשכבר הגיעה השעה של תחילת הסרט, הצטיידנו בפופקורן ענקי ושתייה. רציתי גם נאצ׳וס אבל אסור פחמימות או טעים מכל סוג אז נאלצתי להסתפק בגרעינים המפוצצים המלוחים. לא היו תלונות.
נכנסו לאולם והגענו למושבים שלא בטוח שהיו שלנו כי כל האולם לרשותנו.
כשהתיישבנו ציינתי שוב את אהבתי לבתי קולנוע קטנים ״כמו פעם״, הוא קטע את ההתלהבות והזכיר לי שבאחת הפגישות בתחילת דרכינו הלכנו לקולנוע שבלע את כל מה שישן וטוב ובדיוק באולם דומה לזה, שהיה ריק ממש כמו פה, הוא גרם לי לגמור.
