מקום תחת השמש

הייתי מצפה להרגיש יותר אמפתיה לגוזלים שבקעו על אדן חלוני אבל משום מה איבדתי עניין.
אולי זה קשור לכמויות הקקי ציפורים שאני יודעת שיהיה עליי לנקות ברגע שיעזבו את הקן או אולי זה קשור לזה שאיו טעם לחיים בלי קפה (עדיין) כך או כך, מרגיש שלא הייתי שותפה פעילה לנוכחותם על כדור הארץ, כאילו שלא נתתי לכושלאמא שלהם לשהות על חלוני בלי לקחת שום שכירות או לפחות השתתפות במשהו מעול משק בית במדינה היקרה הזאת, בכל מקרה, איבדתי עניין וחוץ מפעם אחת שישבתי ובהיתי בהם, בזמן שאמא שלהם הלכה לחפש עבורם מזון וראיתי את הנשימות הקטנות שלהם ונדהמתי מצורתם החייזרית, חוץ מהפעם הזאת, נאדה.
אבל במקום להתעסק בגוזלים ולהרגיש לרגע שאני יוצרת בנשיונל גאוגרפיק, יצאתי לשבש. וזאת הייתה הרגשה טובה מאוד לעשות משהו למען האמונות שלי, למרות שאני לא מאמינה שבאמת משהו ישתנה, כי ככה זה להיות בעלת אופי כמו שלי, עדיין, הרגשתי צורך וקמתי ופעלתי. היות והשיבוש משפיע גם על המשבשים, הייתי צריכה לחכות מעל שעה לאוטובוס כי הרכבות לא פעלו והמסע לאוטו שלי נהיה מתיש. מה שעוד קרה, זה שלאחר שנים שלא הייתי באוטובוס התמזל מזלי לשבת ליד בחור שחושב שאם שילם כרטיס עבור מושב אחד עליו להתפרש על שני המושבים, מצאתי את עצמי צפונה במושבי, ללא יכולת לזוז. אני של העבר הייתה קמה או מזיזה אותו באמצעות לחץ פיזי לא מתון אבל אני של ההווה, זאת שקמה ופועלת וזאת שראתה שאין עוד מושבים פנויים והאוטובוס עולה על גדותיו כי יום שיבוש, ביקשתי ממנו, תזיז את הרגליים שלך ממני והופ באורך פלא הוא הזיז.
המסע הביתה נמשך כארבע שעת, בשום שלב לא הייתי בפקק וזה שימח אותי, כי בשנה האחרונה כמות הפקקים שאכלתי היא כמעט ככמות הימים בשנה וכעת החיים שלי נראים אחרת והם עוד יראו אחרת, כי ככה אני מחליטה.