שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מקום תחת השמש

״חשקתי להזדחל אל תוך גרונך בשנתך הטרופה.
שהחוסר בי יעביר אותך על דעתך, בכל רגע שתהיי לבדך; תהום בסביבותיך.
שארגיש את מחשכייך העמוקים, שאדע שהשינוי החל ושאת האוויר החלפת בי״.
לפני 12 שעות. 12 באפריל 2024 בשעה 17:53

יש לו כתפיים רחבות מאוד, אליהן מחוברות זרועות ענקיות, כאילו עשויות מברזל, הידיים שלו הכי רכות וחזקות שידעתי. כששפוטה נכנסת לתוך החיבוק שלו ומתכרבלת לתוך הגוף שלו המוח שלי נכבה. רק ככה המוח שלי נכבה.

כשהמוח שלי במצב off אני מתפנה להבין את המזל שיש לי בחיים מהיום שהוא אסף אותי אליו ועד כה, שהפך אותי לשפוטה הנרצעת שלו.

כל יום הוא מלטף אותי ברכות עד שאני נרדמת. גם כשאני לא שפוטה טובה, גם אם חטפתי, התחצפתי או הייתי בלתי נסבלת, הוא תמיד מרדים אותי בליטופים.

כשהוא אומר לי ״את שלי״, אני מרגישה כמו השפוטה הכי ברת מזל בעולם, ששום דבר רע לעולם לא יקרה לי, שיש לי בית, יש לי גב.

בבוקר שפוטה מתעוררת לפניו ומעריצה בנשיקות קטנות על הפנים, את האדמה שהוא דורך עליה, רוצה שיקום הכי רגוע ושמח בעולם.

נולדתי לשרת אותו, אני חיה לשעשע אותו והוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

לפני יום. 11 באפריל 2024 בשעה 21:34

ביום החמישי שפוטה לא יכלה יותר ושלחתי לו מייל.

הימים הראשונים עברו בקלות יחסית, הזעם ביעבע בתוך שפוטה וזעם תמיד משמש עבור שפוטה ככיסוי עיניים אפקטיבי, מה ששפוטה לא רואה, שפוטה לא מרגישה, עד ששפוטה כן.

לפעמים, לא משנה כמה סימני אזהרה הוא נותן לשפוטה שפוטה מסרבת להבין, כמה ששפוטה חושבת שמסורה אליו, ההתמסרות לשפוטה חזקה יותר.

ככל שהזמן עובר הזמנים מתקצרים, ההבנה שוקעת לתוך שפוטה ושפוטה מבינה מה קרה, תמיד מאוחר מידי. הפעם לקח לזה חמישה ימים לשקוע. הייתי בטוחה שאחרי מה שקרה הוא לא ירצה בי יותר. זה היה דרמטי מידי וקשוח מידי ופשוט יותר מידי ועלול היה לעלות לנו ביוקר, חששתי לפנות אליו אבל עשיתי זאת. כשהוא לא ענה למייל הבנתי שמשהו נשבר, או חשבתי שמשהו נשבר ובמקום להניח לזה נטרפתי.

כששפוטה זועמת שפוטה פשוט יורה וכששפוטה זועמת על עצמי שפוטה יורה יותר, העיקר לקבל פידבק, כל פידבק, כדי להרגיש שאנחנו עוד ב ON .

רציתי למשוך אותו למחול הזה שוב, שבו שפוטה יורה והוא מחזיר לי ומשיב אותי למקום שלי. זה לא קרה.

המעמד הזה מול עצמי היה קשה מנשוא. בחוסר המענה שלו הוא השאיר אותי לעמוד מול עצמי ולתת את התשובות שהייתי עיוורת לראות, למרות שהוא חזר ונתן אותן ללא הרף.

אחרי המייל הראשון ששלחתי לו, שנותר ללא מענה התחלתי לשגר עוד אחד ועוד אחד, מקלפת ממני את הרעל עד שהייתי ערומה לחלוטין. אז הוא הגיב.

כשראיתי את המייל שלו בצבע שחור מודגש, שמראה על דואר שטרם נקרא קרה לי משהו במוח, כל הדם התנקז בדיוק למקום שמפעיל אותי,  חזרתי לנשום. הוא ירה בי צרורות של מילים שהזכירו לי מי שפוטה, מי הוא, התביישתי.

הלילה זלג לבוקר, כשכתב לי ששפוטה לא יוצאת מהחדר עד להודעה חדשה. אם קודם חזרתי לנשום הרי שעכשיו חזרה לי המשמעות לחיים. לפעמים שפוטה רוצה לומר לו ששפוטה חייבת שהוא יכלא אותי במשבצת הכי מצומצמת שאפשר, שרק ככה אפשר איתי, שאין לי יכולת להגיע לשום דבר ושום מקום בלי שהיד שלו לוחצת לי על העורף ללא הרף. וכל פעם אני מגלה שהוא יודע.

לפני יום. 11 באפריל 2024 בשעה 20:11

ביום החמישי לא יכולתי יותר ושלחתי לו מייל.

הימים הראשונים עברו בקלות יחסית, הזעם ביעבע בתוכי וזעם תמיד משמש עבורי ככיסוי עיניים אפקטיבי, מה שאני לא רואה, אני לא מרגישה, עד שאני כן.

לפעמים, לא משנה כמה סימני אזהרה הוא נותן לי אני מסרבת להבין, כמה שאני חושבת שאני מסורה אליו, ההתמסרות לעצמי חזקה יותר.

ככל שהזמן עובר הזמנים מתקצרים, ההבנה שוקעת לתוכי ואני מבינה מה קרה, תמיד מאוחר מידי. הפעם לקח לזה חמישה ימים לשקוע. הייתי בטוחה שאחרי מה שקרה הוא לא ירצה בי יותר. זה היה דרמטי מידי וקשוח מידי ופשוט יותר מידי ועלול היה לעלות לנו ביוקר, חששתי לפנות אליו אבל עשיתי זאת. כשהוא לא ענה למייל הבנתי שמשהו נשבר, או חשבתי שמשהו נשבר ובמקום להניח לזה נטרפתי.

כשאני זועמת אני פשוט יורה וכשאני זועמת על עצמי אני יורה יותר, העיקר לקבל פידבק, כל פידבק, כדי להרגיש שאנחנו עוד ב ON .

רציתי למשוך אותו למחול הזה שוב, שבו אני יורה והוא מחזיר לי ומשיב אותי למקום שלי. זה לא קרה.

המעמד הזה מול עצמי היה קשה מנשוא. בחוסר המענה שלו הוא השאיר אותי לעמוד מול עצמי ולתת את התשובות שהייתי עיוורת לראות, למרות שהוא חזר ונתן אותן ללא הרף.

אחרי המייל הראשון ששלחתי לו, שנותר ללא מענה התחלתי לשגר עוד אחד ועוד אחד, מקלפת ממני את הרעל עד שהייתי ערומה לחלוטין. אז הוא הגיב.

כשראיתי את המייל שלו בצבע שחור מודגש, שמראה על דואר שטרם נקרא קרה לי משהו במוח, כל הדם התנקז בדיוק למקום שמפעיל אותי,  חזרתי לנשום. הוא ירה בי צרורות של מילים שהזכירו לי מי אני, מי הוא, התביישתי.

הלילה זלג לבוקר, כשכתב לי שאני לא יוצאת מהחדר עד להודעה חדשה. אם קודם חזרתי לנשום הרי שעכשיו חזרה לי המשמעות לחיים.

לפעמים אני רוצה לומר לו שאני חייבת שהוא יכלא אותי במשבצת הכי מצומצמת שאפשר, שרק ככה אפשר איתי, שאין לי יכולת להגיע לשום דבר ושום מקום בלי שהיד שלו לוחצת לי על העורף ללא הרף. וכל פעם אני מגלה שהוא יודע.

לפני יום. 11 באפריל 2024 בשעה 15:14

אם את מדור ה Z ולקרוא טקסטים ארוכים (יהיו חשובים ככל שיהיו) כבד עלייך אאמלק לך את הפוסט הבא: אם הייתה לי רק עצה אחת לתת לך, היא: תעשי את זה באהבה או אל תעשי בכלל.

אני מאמינה בגישה שזאת זכות לתת שירות. נכון שאנחנו חיים בתקופה שבה הכמות עולה על האיכות אבל מידי פעם, לפעמים, אנחנו נתקלות במשהו או מישהי.ו שמתגלים עם יכולות שירות כמו של גיישה שיצאה מביה״ס לגיישות, כזאת שהברכיים שלה עוד לא השתפשפו מספיק מזחילה ובתור אחת כזאת, או יותר נכון (ולמען האמת) רוצה להיות כזאת, החלטתי לפנק ולשתף לפניכן את המדריך המלא והלא מצונזר לליקוק תחת.

לא לא, אל תגלגלי עיניים, זה לא עוד פוסט תאורטי פילוסופי, מדובר ממש בפרקטיקה משנה חיים שעלולה לגרום לך להירשם בהיכל התהילה של מלקקות החור תחת שלו.

אין צורך בעזרים - תראי, זה נכון שיש כאלה שאוהבים את כל המלמלות, תחרות וכל הפורפליי שמתחיל באיזו חנות לבנים שקורעת לך, או לו, את הכיס, עזבי אותך שטויות, בד״כ ואם את עושה את זה טוב, הדבר היחיד שהוא יראה זה כוכבים מרוב עונג, גם הפיג׳מה מיקי מאוס 2 ב 100 שלך מספיקה פה. עבורי, הכי טוב לבוא אול נטורל, עירומה כמו חווה בגן עדן, ככה גם קל לו לתפוס אותך מהשערות, לכופף ולדפוק אם הצלחת להעמיד לו את הזין.

סיפור מהתחת - בואי נלך קצת אחורה, לזמן שרק הכרתם, אז עוד גיששת ובדקת את גינוני ההגיינה שלו. עבורך, אני מקווה שבחרת טוב ומדובר באדם שמתקלח לפחות פעם ביום וגם כזה שאין לו בריחות בתחתונים או שלא למד בגן לנקות את הישבן. אם הנ״ל לא או כן מתקיימים בו בהתאמה זה זמן מעולה לעודד אותו להתקלח, להיות נקי וגם בריא. אין גיל מאוחר מידי לסבון בכה מאוד! תשמיעי את השיר בלופים עד שהוא יקלוט את המסר, אם הוא לא קלט תדאגי שירד לך בזמן הוסת וכשיעלה את הפרצוף הנגעל שלו מאזור החלציים שלך תביטי בו בעיני הבואש מסכן שלך שלא מבין מה קרה ותרמזי בצורה לא עדינה שחשבת שזה הסטנדרט בגלל הסרחון שיוצא לו מהתחת או בכלל.

לפה תפקידים רבים - לפעמים כשאתם בשיחה ערה תנסי לדמיין שהפרצוף שלו זה התחת שלו, תביטי לו בשפתיים בתאווה ותדמייני שזה חור התחת שלו שמתכווץ לך על השפתיים, תפתחי את הפה בפתאומיות ותשלפי את הלשון ובעווית קלה תעשי תנועות של ליקוק, כשהוא מביט בך בפליאה ובגועל תצחקקי כנערת אולפנה תמימה שמסתירה סוד. לא לגלות את הטקטיקה הזאת! רק אם אין לך ברירה והוא מוריד לך אחת ושואל מה זה היה עכשיו, אז אפשר לגלות.

מולטיטסקינג - גם אני אוהבת למצוץ זין וללקק ביצים, ברור, מי לא??? אבל אל תהיי חזירה. לפעמים בזמן שאת מלקקת ביצים במרץ כמו שלימדתי במדריך הזה , תקפידי לרדת עד לפתח החור ולהעביר שם לק, הרגשת הפליאה שלו תעביר בך רטט בגוף ומיד תרגישי נוזל מתפשט לך בכוס. זה מין קסם כזה. אם את מרגישה שזה ממש הדליק אותו, תשקלי ברצינות לזנוח את הביצים (למרות הקושי, אין מה לעשות) ותתבייתי על חור התחת שלו. בכל מקרה, לא משנה מה, תמיד תזכרי ששפוטה שעושה כמה פעולות במקביל היא שפוטה לפנתאון.

תסתמי את המוח שלך - תביני שאת נמצאת ברגע על סף הקדוש, תהיי שלוחה רכה ועדינה של חור התחת שלו, תתקיימי כאילו את נוצה שמרפרפת על החור ותנועי לפי הקצב העדין שנוצה הייתה זזה. בבקשה, סידרתי לך חצי שעה של מדיטציה.

כולנו ריקמה אנושית אחת - רק שכעת את ממש חשה את הריקמה על הלשון שלך, תהיי עדינה, רכה, זורמת, זורמת כמו מפל הרבה הרבה מפל, שנוזל מהפה שלך ומרכך עוד יותר את הריקמה האנושית הטעימה יאמ טאם טאם טאם.

ולסיום, התחלתי בזה ובכך אסיים. ללקק תחת זה כיף. לענג זה החיים. לשרת זאת זכות. עשי זאת באהבה או אל תעשי זאת בכלל.

 

- גם הפעם, מדריך זה פונה לנשים, אולם הפנייה היא לנשים, גברים וחסרי זהות מינית כאחד. 

*מקווה שזה משעשע אותך כמו שהלשון שלי משעשעת אותך. 💜

לפני 3 ימים. 10 באפריל 2024 בשעה 5:25

לישון עם זרע בכוס לילה אחר לילה עוזר לגשר על פערים שיש לך, בין מי שאת חושבת שאת למי שאת באמת. הריח, התחושה, חוסר השליטה על הנזילות יוצרים בך חיווטים מסוימים, עוד דרך להגיע למקום הנכסף.

הרגליים שלו עוטפות אותי, רגל אחת עוטפת את הגוף התחתון והשניה את אמצע הגוף, אני מלאה בו לגמרי, חיצונית, פנימית, פיזית, מנטלית. אנחנו מדברים רבות ומעבדים את הצורה שבה אני תופסת את עניין המכות.

הוא אומר שאני נכונה לחטוף רק כשמדובר במקום סטרילי, כלומר רק כשזה מתוכנן ושאני יודעת שזה עתיד להגיע. הוא מסיביר את זה בהגיון רב והוא צודק, אני מצליחה לחטוף כשאני מוכנה לזה. כשמדובר במשהו ספונטני, שניצת מרגש, מעצבים או מריב אני מתקשה לקבל את זה, נבהלת ונעלבת. הפחד מאלימות גורם לי לקפוא או לברוח.

הוא מסביר בשלווה שאני לא אקבע מתי אני אחטוף ושזכותו המלאה להכאיב מתי שהוא מוצא לנכון ומתי שהוא רוצה.

בשבועות האחרונים העמדתי למבחן מחודש את כל מה שאני חושבת שאני יודעת. אני מרגישה ככ למטה, אני מבינה שהוא יכול לעשות בי הכל, אני סומכת עליו וזה רק הולך ומתחזק, האם כשאני אומרת שהוא יכול לעשות בי הכל אני משקרת לעצמי?

הסטירה המחשמלת ההיא ברחוב העליבה אותי מאוד, הרגשתי שזה לא מגיע לי ועוד הרגשתי שזה נבע אצלו מחוסר שליטה עצמית, שזה הגיע מתןך עצבים.  לקח לי מספר ימים להבין שזה חלק ממערכת היחסים שלנו, התביישתי בתגובה שלי. העלבון, האגו, מחשבה שהוא לא רואה אותי לוקחים אותי למקומות קשים. הוא תמיד אומר שאני אימפולסיבית ושהוא ישמיד את זה. אני פועלת כמו רוח סערה במצבים האלה.

רמת הסבלנות שלו אליי זה משהו שלא חוויתי. הוא עוזר לי לעבד את מה שקרה. אנחנו מדברים על נשים מוכות, אני מיד אומרת שאני לא מרגישה אישה מוכה. אני צריכה לדבר על זה, צריכה להבין כל פעם מחדש (עד שזה יוטמע לחלוטין בראש) שאני פה מרצון ומצורך, שזאת מערכת היחסים שרציתי וזה הבנאדם שאני אוהבת ורוצה.

הקצוות קשים לי ושם אני נותנת עבודה.

לפני 3 ימים. 9 באפריל 2024 בשעה 15:20

״פה כבר היית מאוהב בי?״, שאלתי אותו בחיוך, אחרי שקראנו מספר הודעות שהחלפנו בשעה הראשונה אחרי שהכרנו. הוא לא ענה אבל אני יודעת שהשארתי עליו רושם עז עוד מההודעות הראשונות, הוא תמיד אמר שמשהו בכנות ובאמת הבלתי מתפשרת שלי נגעה בו עמוקות. לא פעם הוא אמר לי בלהט שאמת זה משהו שלא בנמצא ואני הייתי משב רוח רענן עבורו. ככל שהתקדמנו בהודעות, המשפטים ששיגר אליי אי אז לפני שנה וחצי, נראו כמו נבואה שהגשימה את עצמה.

כשניסיתי להוביל את זה למקום של התבוננות וניסוי הוא לקח את כל הכוונות שלי, חיבר אותן בחוט ושיחרר אותן לשמיים, כמו  חבורת בלונים שאיבדו אחיזה. באיזשהו שלב הוא איבד סבלנות, רק מי שבעלת רגישות יכלה להרגיש זאת, אני הרגשתי. אחרי שעתיים של הודעות הוא הפך את הקערה על פיה ואני התהפכתי ביחד איתו.

אני זוכרת לפרטי פרטים את הפרצופים שעשיתי בשיחה הזאת, את הצחוק המתגלגל ואת הרגשת הפליאה, משהו חדש נובט כאן, הרגשתי את זה בבטן ובעצמות.

בימים האחרונים אני נוברת רבות בהיסטוריה הקצרה שלנו, רוצה לזכור הכל. מה שבעבר התיש אחרים, לו זה בא בטבעיות ובקלות. הוא בעל ספקטרום רחב מאוד (מאוד) של יכולת הכלה ובגדול, חוץ משקר ובגידה הוא מוכן להתגבר על הכל. איפה שאחרים פחדו לבקר, אין בו פחד. הוא רוצה הכל מהכל, הוא רוצה אותי בכל מצב ובכל צורה ומוכיח לי את זה שוב ושוב. הוא לא מחכה שאתן לו כלום, הוא פשוט לוקח את מה שהוא צריך, רוצה וחושב שמגיע לו וזה מסתכם בהכל. הוא האיש ללא הפנים שאליו פיללתי כל חיי, הדמות החזקה שיכולה להחזיק את הדבר המורכב שהוא אני. לפעמים אחרי שאנחנו סוערים מאוד אני לא מאמינה שאחרי הסערה אנחנו יושבים מחובקים ושלובי ידיים, שום דבר בי לא מפחיד אותו, לא משנה כמה ניסיתי (וניסיתי) להרחיק עם האמת (האמיתית) לבדוק אותו מכל זווית הוא תמיד נשאר יציב ועקבי.

המשכנו לקרוא, הפעם גם הטמטום שלי לא הביך אותי, זה נראה לי מתוק ונכון ושככה בדיוק זה היה צריך להיות. נרדמתי עליו.

 

התעוררנו מאוד מאוד מאוד מוקדם בבוקר, עדיין שכבתי וכשהתרוממתי לקום הרמתי את התחתונים, חושבת לעצמי מתי הם ירדו ממני. הוא הסתכל על הפרצוף המבולבל שלי ואמר, את לא זוכרת שדפקתי אותך בלילה? זכרתי משהו עמום.

כשהוא צריך הוא לוקח.

לפני 4 ימים. 9 באפריל 2024 בשעה 2:54

כבר הייתי במיטה כשקיבלתי את ההודעה.

קמתי מהר וניגשתי לשירותים, הוא עוד ישב על האסלה. המעמד הביך אותי אז חייכתי.

״תמצצי״.

בשלב מסוים הוא ביקש שאגש לספה ״שימוש אחרון לפני שהיא הולכת״, הוא אמר כשהתקדמתי לכיוונה. התמקמתי על הקצה וחיכיתי לו.

כמה רגעים עברנו עליה, ליטפתי אותה כשהרצתי קטעי זכרון שהתרחשו עליה. כמה מכות חטפתי עליה וזיונים, שעות של שיחות וסתם רביצה מול סרט או סדרה. נתתי לתחושה של הבד להיצרב לי בתודעה. כשהוא הגיע שכחתי מהכל, התמסרתי לתחושת הדפיקה החזקה שהתרחשה עליי ושקעתי לתוכה.

לפני 4 ימים. 8 באפריל 2024 בשעה 17:22

אני רוצה להגיב אבל נבלמת כשהוא אומר לי ״לא״, הוא מסביר שהפעם הוא לא יעניש אותי, יקח לו כמה שיקח, הוא יוביל אותי למטה בדרכו ולא בדרך העונשים. אני מאזינה וחשה הקלה רבה אך גם צביטה בלב על ההתנהגות שלי רק לפני פחות משבועיים.

תחושת הלמטה שבה אני נמצאת בשבוע האחרון מביאה אותי לצמרות נשגבות, מרגישה מסוממת ברוב שעות היום, הלב שלי מפוצץ באהבה ויש בי צורך בלתי נגמר לשרת ולהיות עבורו. אני מצליחה לחטוף, מתחננת שיכאיב לי. ברגעי צלילות מעטים אני מנסה להבין איך לשמר את התחושה הזאת ולא לתת לחיים ולאופי שלי לבעוט אותי מהמקום הזה.

נכון שאת תהיי טובה? הוא שאל, הזזתי את הראש לאות אישור. הראש שלי שקוע בתוך הביצים שלו, לפני רגע עוד מצצתי עד שהתחיל לדבר, כשהפסקתי הוא שאל ״למה הפסקת למצוץ?״, מיד המשכתי ללקק והוא המשיך לדבר. ״אחרי הכאפה הזאת תהיה לנו שנה של שקט״, נזכרתי איך הראש שלי עף, יכולתי לראות את השיער עף בהילוך איטי, רצועה אחר רצועה ולהרגיש את הציפצוף באוזן שמאל, איך הלחיים שלי בערו מבושה כשכל הרחוב הביט בנו ואני חשבתי שהתנגשה בי משאית, שהייתה ״רק״ היד שלו.

ידעתי שהוא צודק והלשון שלי חזרה למצוץ מעצמה.

נכון שתהיי טובה?

קון, אמרתי מתוך המציצה.

רוצה את הזרע של אבא?

קון, התלהבתי.

אחרי שגמר לי בפה ובלעתי הבטחתי להיות הכי טובה.

לפני 5 ימים. 8 באפריל 2024 בשעה 5:22

ארגזים מלאים חוסמים את המעבר, מצליחה להסתובב ביניהם ולנשום רגיל, הכאוס מסביבי מבלבל אותי מעט אבל אני בתפקוד גבוה.

אנחנו אורזים ומדברים, נוסעים ומעבדים, מעלים ומזיעים ומתכופפים ומחייכים. אני לא בפאניקה אבל אני מרגישה במהומהם את מה שמתרחש מתחת לפני השטח בתוכי תוכי.

הוא אמר שאני מעולה, שאני מתנהגת למופת ושאני חיה רעה. בצמד המילים ״חיה רעה״ טמונים כל הסופרלטיבים שהוא יכל לתת, אני מרגישה גאווה ועדיין מחפשת בתוכי משהו ללא מנוחה.

אני משתפת אותו בכל מחשבה חולפת, צריכה שיראה אותי כמו ספר פתוח, שלא תהיינה הפתעות בכלל, לא עכשיו. הוא ער לפחדים שלי, הוא יודע כמה משמעות יש למה שקורה בימים האלה, לשינוים האלה, הוא יודע והוא לא עוזב אותי, עוטף אותי גם בחומו וגם ברצון לציות בלתי מתפשר.

זה מוזר שבית נהיה בנאדם, שכל הציוד שאגרתי בחיי חסר משמעות, שהנוחות החשובה מתקיימת בהרמוניה שבינו לביני וכל השאר זה רק תפאורה.

אנחנו שותים בירה קפואה והוא משמיע את קולות היניקה המהירה שאני ככ אוהבת, מביטה בו ויודעת שאני בבית.

לפני 5 ימים. 7 באפריל 2024 בשעה 12:52

בלילות אני מתעוררת מספר פעמים, בין ערות לערות אני חצי ישנה, מקפידה ללטפו ללא הרף, להיות צמודה, הגוף רפוי במנח קליל, שאם יצטרך אותי או ירצה יהיה לו נגיש וקל.

אני מחפשת את המגע שלו כמו נרקומנית בקריז, לבד או ליד אנשים, ליד הבנות וגם מתוך שינה אני זקוקה להרגיש את הידיים שלו עליי.

בבקרים אני מתעוררת לפניו, כבר תקופה שזה ככה, עוד לפני שזה נהיה חוק. מתקלחת ומכינה לו קפה, נכנסת למיטה ומלקקת לו את הגוף, אין שם חרמנות, רק סגידה לגוף המטריף שלו, עוברת על האיברים ונדהמת שהכל שלי. כשהוא כבר ער אני שואלת אם הוא רוצה לגמור, כשהוא רוצה אני עושה לו ביד, הידיים שלו מאחורי הראש, לפעמים הוא משתעשע עם החזה ותמיד הוא הכי מלך.

אני זקוקה לקבל אישורים על הכל, שואלת הכל ולא מפספסת כלום. הוא שם לב לכל מילה לא במקום או שינוי התנהגות, כשהוא מעיר לי אני מתנצלת וגם כועסת על עצמי בלב.

הצורך לשרת אותו מגיע לי מבפנים, מה שלא היה בעבר. אני מרגישה בכל העצמות בגוף שאני צריכה לעשות לו נעים כל הזמן. אני מביאה לנו את הקפה ונמרחת עליו באמצע המקום, מלטפת, מנשקת ואומרת לו מילים חמות, לא משנה מי לידנו, מסתכל או שומע.

אני מתחננת אליו לשתות את השתן שלו, אני צמאה לחיבור הזה, אני צריכה את זה כל יום, הוא לא תמיד נותן.

אני מחבקת אותו ואומרת לו שאני כלום בלעדיו, שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, שאין לי חיים אם הוא לא בתוכם. כשהוא נרדם כשהיד שלו בתוך התחתונים שלי אני לא זזה עד שהוא מתעורר כדי שלא יוציא.

אני לא רוטנת כשהוא מבקש עיסוי, אני יוזמת לעשות לו נעים וטוב בכל שעות היממה, הגוף שלי כבר אוטומטית יורד לו לכפות הרגליים, צריכה להרגיש את כף רגלו מוחצת את פניי.

אני גמורה עליו, מרגישה אותו בעצמות ובמחזור הדם, יודעת שהוא יכול לעשות איתי כל מה שהוא רוצה, והוא מספר לי מה הוא מתכנן לי ואני בוכה בשקט כי יודעת שזה מגיע לי.

אני סופגת את הדילגית לתוך העור בפנים הירכיים, הוא מצלם בגאווה ואני מחייכת שהצלחתי, נשארו לי רק עוד 140 הצלפות, הוא נותן לי מרווח.

הוא דורך עליי ומשפיל ואני שותה כל דבר שיוצא ממנו בתאווה.