מקום תחת השמש

יודעת כל אחת פה שיש רגע כזה שבו היא באה למימוש מלא - כל מה שחשבת, חושבת או תחשבי על עצמך מתנקז לרגע הזה שבו את ממש מגשימה את עצמך ואת שאיפתך להיות אבק, כלום, אפס מוחלט, כלי עזר למימוש צרכיו, עינוגו וכו. נודה בענווה וצניעות שזה בד״כ מגיע כשאת בשיא שלך, חרמנית ברמות אחרות, על הקצה, נוזלת מכל החורים, מנוערת (או שלא) ומשוייפת נפשית, ככ טוב שאת השפוטה הכי חדה שקיימת. במקום הזה קורים דברים מדהימים, כי שם את, אני, אנחנו, מגיעות למימוש של מי שאנחנו רוצות להיות. אנחנו יוצאות ממחילת החיים שלנו, מתרוקנות מכל מה שנכון וצריך להיות, מתפשטות מכל סממן שהשגרה והיומיום הלבישו עלינו ונהיות השפחות שעליהן אונננו. המקום הזה קצוב בזמן, שבדכ נסוב סביב הזמן שהוא מתחיל לדווש לך במוח ועד שאת ממש על קצה קצהו של השיא. שם אני באמת מאמינה שאני אהיה השפחה הכי טובה בעולם. בעצם לא אהיה, אני יודעת שאני השפחה הכי טובה בעולם, נולדתי לשרת אותו, נולדתי להיות הכלום שלו.

ואז את גומרת, או שהוא גומר ואת חייבת לתלות כביסה, לשלוח את המייל, לחזור לאמא, לפתור דילמה של חברה, להבין שאת פסע ממלחמת עולם , את חייבת לחזור להיות יצור תבוני, עם חיים ודרישות והשגיות והתנהלות תקינה כדי לתחזק אורח חיים שתמיד חלמת, במקביל לחלום הזה של להיות הכלום שלו.

אם אפשר היה להישאר שם, בתודעת השפחה, כל הזמן, גם כשאני משמעותית בעבודה, המנוע של המשפחה, או סתם בת אדם חכמה ומועילה, פשוט להישאר שפחה בתודעה.

אנחנו בשלב אחר בחיים, ביחסים, משמרים את תודעת האפס שלי.

זה לא ממש תלוי בי ולא, אין לי על זה שליטה, אני פשוט מסתערת כמו נער מתבגר על כיכר לחם שלישית באותו היום, אני צריכה את זה כדי לגדול, כאילו האיברים, הם מתפתחים בקצב השאיבה או הליקוק או דפיקת הגרון שנדפק מעצמו על זין.

זה נכון שאני סמרטוטה שאיתה הוא מנגב את הרצפה ואני אסלה שלתוכה הוא מתרוקן, אני גם שק חבטות כשצריך אבל לטעמי אני הכי שימושית כשאני מוצצת.

הצורך לנתח פה, מולכן, מולי, מולו, התפוגג ונשאר ממני רק בשר רעב לזין. שלו. אני ככ מורעבת שמצידי הוא יכול לממש את הדברים הכי כמוסים שאני מספרת לו כשהוא מאונן לי את הכוס, לא אכפת לי!

מבינות, אני בשלב שאני ככ שיכורה מזין ומריח הביצים שלו, נרקומנית של המגע שלו, שגם אם הוא יספסר אותי בכיכר הכלוב, בבקשה אדוני, בבקשה, כולי שלך (רק אל תעשה את זה באמת, זה סתם לצורך ההגזמה של הכתיבה, שכאילו יהיה ברור שאני גמורה עליך בקטע אחר, כמו שאני באמת, בטוטאליות הכי טוטאלית שיש, כאילו הארדקור, תצליף בי עד שאטלף, טוב את זה אתה באמת רוצה לעשות, לא משנה, סוגרת סוגריים, ביי) הוא מלטף ואני מתלטפת, הוא נוגע ואני נאנחת, הוא מזיז את האצבע ואני שואבת אותו בעדינות, מלקקת את הסוכריה המתוקה שלו, את משמעות חיי.

אני צריכה להקליל, כי אם אתעמק ואנבור ואכתוב ואספר מה אני מרגישה לאדוני אני עלולה למות ממשמעות, מגודל השעה, מהבשורה, מהדבר הזה שמתרחש עליי.

אני צריכה להתעסק רק בזין ובחור תחת המתוק שלו, כדי לא להתעמק במשמעות של מה שהוא עבורי, כי זה מחשבה שואבת שדורשת לשבת ולכתוב ולנבור ואז שוב ושוב ושוב ושוב וכעת, אני רק רוצה זין ולהיות מנוגבת על רצפה ושיעשה בי כרצונו, שיטריף אותי באהבתו, בצרכיו, בדרישותיו, שיוציא את המיץ ממי שהייתי וישאיר את התמצית שהיא רק שלו.

אירוע רודף אירוע בקצב החיים המטורף שהמדינה מכתיבה. אבל בבועה שלנו אין מקום לקצב אחר מזה שהוא מכתיב. הטירוף הוא גם חלק, מאיתנו.

הוא חוקר. כל האמצעים כשרים כדי לפרק אותי לאטומים ואז לחטט שם עוד. החיטוט שהיה בעבר כואב ועם הזמן מציק, הפך להיות דרך חיים, משהו שאי אפשר בלי, משהו שחייב לקרות כדי שאוכל לנשום עמוק. ככל שהוא מחטט, פורם, שורף, דופק, שובר אני מרגישה נקייה יותר, קרובה יותר. יותר שלו.

אני צופה. בשונה מהחוקר שהוא, אני אוהבת לצפות. להביט. להסתכל. להיות חסרת השפעה אבל הכי להבין מה אני רואה. אני אוהבת להבין תהליכים, למה הוא חושב ככה ואיך צורת נשיאתו ברחם אימו, או האם ינק או לא, ואם כן עד איזה גיל, השפיעו על הדרך שבה הוא מביט בי רגע לפני שהוא טורף, או מלטף, או אוהב אותי.

היעד שאליו אנו מגיעים הוא היעד שעליו כל אחד מאיתנו חלם אבל בדרך שונה, לא מאוד מאוד שונה אבל שונה.

מהופנטת מהתהליך שעברנו, שאני עברתי. מביטה בו בעיניים שמחפשות את האישור שלו. אני רוצה להרגיש את הבטחון המוחלט בו ולא מפסיקה ולא מרפה מלספר לו כמה אני צריכה שזה יהיה מוחלט, טוטאלי כמו שאומרים במחוזותינו. אני מבינה את הזמן הדרוש לכך והדרך לא נראית ככ ארוכה, כי המסלול ככ מהנה ומספק שאני רוצה עוד מזה ועוד.

הטוטאליות שלי שוב עמדה במבחן. לא עברתי את המבחן בהצלחה יתרה אבל חל שיפור. אחרי תקופה לא קלה שהתישה אותנו פיזית ומנטלית, הוא חוזר לאט אך בהתמדה לצמצם את המרחב שלי, להקצות לי זמן נשימה, מנוחה וכל דבר שהוא רוצה או צריך. אני עמלה בלספק אותו מינית, להכין לו אוכל טעים ושיהיה לו הכי נוח ונעים שאפשר. חשבתי שאני על דרך המלך ולא הייתי מוכנה לבאות. הכבל חרך לי את עור הישבן, קצת מתחת לקעקוע. תחילה הרגשתי את נחיתת הכבל הקשה שזיעזע אותי ומיד אח״כ גל של כאב שהרגיש כמו חשמל עבר לי לאורך כל הגוף. קפצתי מכאב, לא הצלחתי להפסיק לבכות.

הוא חוקר, הוא פרקטי, הוא בודק תגובות.

אני צופה, חולמת, מדמיינת.

אנחנו ממשיכים להסתובב באותם מקומות, אחד מול השניה, דנים בדיוק באותם נושאים וזה אף פעם לא אותו הדבר. מה שמשתנה בעיקר זה באיזה גובה זה פוגש אותי. הכי טוב לי לבוא מלמטה ולהישאר.

הוא חוקר תגובות, גם בפעם האלף, גם בפעם המיליון, איך הגבתי, עניתי, נשמתי. עד כמה נתתי הכל ומה המילים שלא הצלחתי לשמור אצלי יותר. הוא זוכר הכל בקטע מפחיד.

הוא מזכיר לי שאני הקוף שלו וכאן כדי לשעשע ולהגיד ‘כן’ להכל. ״אני רוצה לדעת שהאופציה קיימת, שאין דבר שאני לא יכול לעשות איתך״, הוא רוצה שאאמין מתוך הנשמה שזאת האמת ואין בילתה. אני גם.

הוא חוקר קצוות, בודק עד הנקודה שאני אומרת די ואז שובר לי את הראש. אני מצליחה להיות בולם זעזועים טוב, לפעמים.

גם מתוך אפסיותי אני מביטה בו עמוק.

הוא מגביר את הקצב, אני עדיין מצליחה לשמור את התחת באוויר, הגב קמור אבל מתחילה להרגיש את הכובד. אני מתעגלת עוד כדי להרגיש אותו יותר עמוק, זה נעים לי עד קצות האצבעות, אני רוצה לגמור אבל על זה אני לא מדברת.

״עוד״ יוצא ממני בלחישה, לא בטוחה שהוא שומע. אני כבר נאחזת בציפה, משתדלת לא להימרח, להחזיק את עצמי. רעש הדפיקה החזק מפקס אותי. הוא מפסיק למאית שנייה, זה נותן לי אפשרות לשפר תנוחה, אני צריכה אותו יותר עמוק, יותר חזק, יותר כואב.

לפעמים אני מפחדת לומר לו כמה אני זקוקה לכאב שהוא מעניק לי. שלא יחשוב שזה משהו שאני רוצה תמיד. המחשבה שיש דברים שאני יכולה להכיל רק תחת תנאים מסוימים התבדתה לא פעם וגם לא פעמיים ועדיין, מתקשה לבקש שיכאיב לי.

אני יודעת שהוא לא התפרק עליי אפילו רבע ממה שהוא צריך ובכל זאת אני אומרת לו שישתמש כמה שהוא צריך. הוא לא. כנראה שאמונה צריכה להיות הדדית, גם לצד שמעניק את הכאב. הוא צודק גם בזה, אני בטוחה.

המרווח הזה נותן לי מקום לנשום רגע, רגע שנמשך כבר חודשים רבים אבל אני מפחדת מזה. מפחדת וזקוקה ממש במקביל.

הגוף זוכר איך זה מרגיש להיות מנוערת ממכות עד שאי אפשר לזוז. כיום אני לא מצליחה לזוז מכאבי גוף שלא קשורים אליו, שני כאבים מעולמות מקבילים שלעולם לא יפגשו.

הגוף זוכר איך זה להיות מנוערת עד שאני צריכה עזרה לקום, עד שלוקח רגע להרים את היד שכואבת מהעצם, להזיז רגליים מסומנות. הוא זוכר את הרוק שנקרש על הפנים והשיער, הזיעה שמרטיבה את המיטה, זרע בכל חלק וחור בגוף, מיצי גוף וכוס חרוך.

״לא יודעת אם יהיו לך כוחות לדפוק אותי כמו אתמול״, אני שולחת לו הודעה בידיעה שאין מצב שהוא לא יכול לדפוק אותי, הוא תמיד מוכן לזיין לי את הצורה.

״עליי״, הוא מגיב.

אני פוגשת אותו חצי ישנה, יוצאת מחדר שינה ישירות לזרועותיו. מיד כשנכנס אמר לי שאין צורך לרדת על הברכיים, כמו שעליי לעשות תמיד כשהוא חוזר הביתה. הוא מחבק את גופי הערום ושולח ידיים לכל מקום, הכל כואב לי, אני לא מרגישה טוב אבל פועמת וזקוקה לו ככ. ״את תקבלי את מה שאת צריכה״ הוא אומר ושולח אותי לחדר. אני נכנסת ומתמקמת על המיטה.

השרירים כואבים וצריכה להרגיש את הכובד שלו כדי להחזיק אותם. הוא מלטף את הגוף הכואב שלי, נשען עליי, ממשש, לופת ואוחז, מקדיש תשומת לב לכל האיברים שנמצאים בהישג ידו.

כשהוא מתחיל לדפוק אותי אני מבקשת שלא יכאיב לי, באינסטינקט מפגר שאני רוצה להשמיד. איך שאני מסיימת את המשפט והוא נדחק לתוכי יותר חזק ועמוק, אני מבקשת ״עוד״.

זה לא פשוט לי להגיע לשם. חלק ממי שאני זה קונפליקט שסודק את מהותי, חוצה אותי, כמו חומה שעוברת לי בתודעה ועליי לשבור אותה כל פעם.

זה תמיד מסע כזה, שמתחיל כשאני בצד אחד, עומדת זקופה ויודעת, חזקה ונחושה. בד״כ זה נגמר כשאני מלקקת תחת, ערומה מכל שכבה של בולשיט, הכל פשוט שם.

גם ההכרה בזה היא לא בדיפולט. לפחות לא הייתה. מגיע שלב שעל אישה להכיר את עצמה, להבין - למה? מה הם המניעים שמובילים אותה. לי לקח זמן להבין, אני עדיין צריכה להזכיר לעצמי לפעמים. מה התכלס?

צריך להגיע מוכנה למקומות האלה. חזקה באמונה ובעצמך. אי אפשר להגיע לתודעת אפס אם באת אפסית. כי הדרך חשובה, גם כשמורידים אותך ממגדל השן לתוך ביצה סרוחה, הדרך חשובה. ההבנה של מי מולך, מול מי את ככה, למי את נותנת את הכל ובעיקר, איך *את* (כן, כן, את) נהיית הבת אדם שתמיד רצית להיות, או לכל הפחות הרגשת שקיימת בך.

אחד הדברים שהכי מאתגר אותי ביחסים איתו זה המקומות שאני צריכה לשתוק, כל פעם שאני מגיעה לנקודה שבה עליי להניח למלל הבלתי פוסק שחייב לצאת ממני לעולם, אני מאבדת קצת אחיזה. זה נהיה קל יותר, אני אפילו מצליחה בזה, לרוב אבל זה לא מושלם. לפחות לא לפי הסטנדרטים המחמירים שלי.

כשאני לא סותמת מתחיל תהליך, שבו לפעמים אני מתרסקת למטה, לפעמים אני דואה, בכל מקרה הסוף דומה, אני מגיעה לתחתית. ואצלי נראה שאין סוף לתחתית, תמיד יש עוד שכבה עמוקה יותר.

הוא אומר שאני משתפרת, בהכל.

אני רוצה לתת לו הכל.

הוא מסיים את ההודעה במילים ״עד שתרקדי סביבי כמו הקוף שאת״.

לוקח לי רגע, אני קוראת שוב. זה חלק מהתכתבות יותר ארוכה ובוקר ארוך ארוך.

משהו שוטף אותי, מהכתפיים דרך הזרועות, עד למטה, עור ברווז בכל הגוף.

לא מתחברת לכינוי הזה בכלל אבל זה מצחיק אותי, אני קוף?

זה מזכיר לי איך הוא דפק אותי אז, כשהכריז שזה הכינוי החדש שלי.

אני זקוקה לכח שהוא מפעיל לי על הגוף, בזה הרגע. אבל הוא שם ואני פה.

יושבת מול המחשב ועושה דמיון מודרך, איך הלשון שלי תנקה לו את הביצים, עוד קצת, עוד מעט.

לא מפסיקה לחשוב רק על זה מהרגע שכתב לי ״תמצצי טוב ומושקע היום״.

אהבה שלי,

תודה שאתה דואג לי, חושב עליי, רוצה בטובתי.

מוצאת את עצמי שוקעת לחלומות בהקיץ בזמן העבודה, חושבת עליך ועל הפעולות והמילים שלך. זה מרגש אותי - הרצון שלך שהחיים שלי יהיו פשוטים ככל הניתן והדברים שאתה רוצה להוריד ממני, למרות שקשה לי לשחרר, נוגעים בי במקומות הכי עמוקים, בצרכים הכי נסתרים שלי.

תודה על הכל חיים שלי. תודה שאתה מחבק אותי, מצמיד אותי לגופך החם, מנגב לי את הדמעות, ומרגיע בי את הסערות. מעריכה כל רגע איתך, מרגישה זקוקה אחרי זמנים ארוכים מידי שאין לי את הגוף שלך לצידי, לקבל נחמה.

תודה על כל מה שאתה עושה בשבילי. עבורי שום דבר אינו מובן מאליו.

אתה הפרטנר הכי טוב שיכולתי לבקש. עם כל הקשיים (בפרט, הקשיים שלי) וחוסר ההבנות, בליבה שלנו נולדנו אחד עבור השניה.

אעבור את החיים לצידך ומתחתיך כדי להיות הדבר הכי טוב שקרה לך, להגשים את כל הרצונות והצרכים שלך.

אני אוהבת אותך בעוצמה ועומק שלא ידעתי שאפשר, לא ידעתי שיש בי יכולות כאלה.

זהו אינו פרץ אהבה, כמו שאתה אומר לפעמים וגם צודק.

זאת פשוט הבנה של מה שקורה לי בלב וצורך שתדע.

כל החיים עוד לפנינו, מתרגשת לחוות איתך את הכל.

שלך לנצח.

נבט.

אני מצליחה בקושי ללחוץ לו על הנקודות המשחררות, אצבעותיי חלשות מידי אבל אני ככ רוצה להקל עליו במשהו. מוקדם יותר הבטתי בגבו הרחב וכתפיו הנפוחות בזמן שניקה את הדבר שהיה נראה כפרויקט הכי קשה בבית הזה. זה חירמן אותי לראות אותו ככה. גם הכוונות של הלב שלו מחרמנות. הוא מבין שאני אסופה של כאבי גוף ומקל עליי בכל דבר ועניין, האקטים האלה ממיסים לי את הלב ומרחיקים ממני כל התנגדות. זה הגשמת חלום, להיות עם גבר שדואג לי, לכל צרכיי ולבריאותי.

במיטה, אני באמת רוצה לעשות לו נעים ולמרות שלעשות עיסוי זה לא הדבש והחמאה שלי, אני מתמסרת לכך מכל כוונות הלב אבל אפילו זה לא מספיק, הכל כואב לי.

החודש האחרון היה אינטנסיבי בכל קנה מידה, סיום קשה לשנה קשה וכעת אני מנסה להתרכז במה שחשוב. לפני מספר ימים הוא שאל אותי אם אני מרגישה צורך להשתחוות. ״לא״, עניתי.

הוא מספר לי בעקביות אך בטשטוש מסוים על החוקים החדשים שיהיו ממש בקרוב. הוא דיבר באגביות על הסימון הבא עלינו לטובה, התנאים הבשילו לדעתו. אני ככ עייפה, מרגישה שהכל עובר לידי, גם המילים שלו. אני מבינה אותן אבל זה כאילו לא קשור אליי. רק המגע שלו מחזיר אותי למקום. הוא הזכיר לי את סטירת האזהרה שקיבלתי בשישי, הוא ניצל הזדמנות שהבנות היו בחדר, עבר לידי ודפק לי אחת, אחת שעושה דמעות, זה הגיע לי. ״זה היה במקום, נכון?״ הוא שואל ולא באמת מחכה לתשובה. אבל זה נכון, גם הגוף הבין שזה נכון וגם הנפש. זה מיסגר את הסיטואציה ויכולנו פשוט להמשיך הלאה בחיינו. המשמעות של 24/7 מקבלת עומק , ככ עמוק שלפעמים לא מגיע לי חמצן למוח.

אני מנסה לדלות פרטים על משמעות המילים ‘ביטול עצמי’, האם תרצה שאהיה בלי שכל, בלי אמירה, שתהיה בלי פרטנרית? אני שואלת ישירות. רוב אי ההבנות בינינו נסובות סביב הבנה שונה של השפה, של מילים ושל כוונות. אני מתעקשת להבין עוד. אני רוצה לשמוע לפרטי פרטים מה הוא מצפה ממני. ״תרצה שאהיה כמו אשה של גואל רצון?״, אני שואלת בחרדה מסוימת שישר עוברת לי לידיים שמתחילות לזוז ככל שהמשפטים מתארכים.

״אני רוצה שטובתי תהיה לך לפני טובתך״, הוא אומר את האמת שלו בפשטות. המוח שלי מתפוצץ בתוך עצמו, איך זה אפשרי בכלל? אני שואלת את עצמי ואז פולטת גם אליו. הוא מונה מקרים בהם טובתו הייתה לפני טובתי, אני נזכרת, עם זאת, זה נראה לי פשוט מידי. אני די אנוכית. ״אני רוצה לדעת שלא משנה מה אעשה לך את לא תלכי, זאת אפילו לא תהיה מחשבה שחלפה לך בראש״, אני מאזינה בקשב רב גם הפעם, זאת שיחה שחוזרת על עצמה, בצורות שונות, לא כדי להתיש את עצמנו, אני חושבת שפשוט שנינו רוצים להבין שאנחנו במקום הנכון. אני מבקשת ממנו שימנה את הדברים, שיתן דוגמה, שיהיה ספציפי על מנת לתת למוח הקטן שלי, שעוד התכווץ לאחרונה, הזדמנות להבין ולעכל את כל מה שהוא הולך לעבור. ״מה זה הכל? אתה רוצה לחתוך לי איברים? להרוג אותי? לפגוע בי? מה זה הכל? ״,

״לאן המוח שלך הולך?״ הוא שואל, ״שנתיים לא למדת עליי כלום?״, ״אז תהיה ברור״, אני מבקשת, ״צריכה שתפרוט את הכוונות שלך, כי כרגע אני חושבת על הגרוע מכל, אני מרגישה שאנחנו מדברים בשפות שונות״. הוא שותק ואז אומר ״אם אלך עם מישהי אחרת, אם ארצה שתעשי דברים שמעולם לא עשית״, הוא ממשיך, ״אני צריך לדעת שבמבט אחד את עושה מה שאני מתכוון, בלי לדבר בכלל, את נבט שלי ואת עושה הכל. גם את השם אני מתכוון לשנות לך בקרוב״. (את השם האמיתי)

הוא מתרומם, השיחה התנהלה כשאנחנו ראש זנב ואני מעסה את כפות רגליו, מידי פעם מלטפת את הזין המתוק שלו. כעת הוא על הברכיים, צמוד לי לראש, ״תתקרבי עם הראש״ הוא מצווה, ״אני רוצה לגמור לך על הפנים״. הוא גומר.

הוא נכנס לאמבטיה בזמן שאני עושה פיפי, הדלת פתוחה גם הפעם, כמו תמיד, אין לי פרטיות, למעט כשהבנות איתנו. ״אני מבין אותך, אני חייב שתביני שאני מבין אותך, אני ממש לא רוצה יחסים כמו של גואל רצון״, אני מנגבת, הוא יוצא וממשיך לדבר, ״אני מסכים שיש אי הבנות במילים אבל הכוונות שלי אלייך הן הכי טובות שיש״.

אני יודעת שהוא יכול לעשות איתי כל מה שהוא רוצה. אני חושבת שמעצמי אני פוחדת. אני לא אומרת לו את זה.

כי אתה רוצה את הכל.

כי אתה לא מתפשר.

כי הסטנדרטים שלך גבוהים.

כי אתה מצפה ממני להכי ואז עוד.

כי אתה משנה אותי.

כי אני צריכה לצאת מעצמי.

כי אני אוהבת אותך עד שכואב לי.

כי החיים איתך בקצוות.

כי השדים שלך הופכים להיות השדים שלי.

כי הפחד קיים. הפחד מהקיים וגם הפחד לאבד.

כי אני כבר לא רואה כלום חוץ מאותך.

כי אני לא מרוכזת בחיים ״שלי״, יש רק את החיים שלנו.

כי הרבה חלקים בי מבוטלים או מתבטלים עם הזמן.

כי האותנטיות שלך מעלימה אותי לפעמים.

כי קשה לי להיות כנועה כל הזמן. או רוב הזמן. או חלק מהזמן.

כי אני מפחדת ממך לפעמים.

כי אני לא יכולה לראות את עצמי כאישה מינית שלא קשורה אליך.

כי האהבה שלך חונקת לפעמים.

כי אתה זועם.

כי אתה סוליסט.

כי קשה לך לסמוך.

כי אני פגיעה מולך.

כי אני חשופה בצורה מוחלטת.

כי אתה מלך החיים שלי ואין לי כלום חוץ ממך.

בשבוע השני הוא הגיע.

רביעי טס וחמישי גם, שישי או שבת יצאתי למעדנייה להביא דברים, ניסיתי להרשים את ההוא מהדרום בתופינים מיוחדים שמכניסים את המושבה לרשימה האקסקלוסיבית של המקומות שחייבים לדגום בדרך לצפון. הביקורות מוגזמות אם תשאלו אותי אבל אף אחד לא שואל אותי ואני בדיוק ניסיתי להרשים וכך היה.

לפני שיצאתי מהבית הוא מילא את המטבח בנוכחותו, הוא לא צריך הרבה לשם כך, פשוט לעמוד או לנשום ומיד הכל מתמלא בו, גם המטבח. כשחזרתי, פתחתי את הדלת כבעלת הבית, לא כמנהגי שוחחתי בטלפון והייתי מאוד נסערת. הנוכחות שלו עשתה לי משהו שאז לא ידעתי ובטח לא הבנתי את גודל השעה (או שאולי כן). התקרבתי אליו כדי להניח את השלל, מגבת מטבח מונחת על כתפו הענקית. השיחה שהתנגנה באוזני הייתה לא נעימה, בלשון המעטה. ניסיתי להחריש אבל הפעם (שוב, לא כמנהגי) לא ממש ממש התביישתי בקיומי, אז נתתי לקטעי מידע לעבור מהשיחה לאויר העולם ולתוך האוזן שלו. התקרבתי אליו ובאותה טבעיות שבה הנחתי את שקית המצרכים על השיש ועוד לפני שהונחה במלואה, הדבקתי לו נשיקה עמוקה על הצוואר. שגר ושכח. המשכתי לדרכי ושקעתי בשיחה.

לימים, הוא הזכיר לי את הסיטואציה הזאת, כאחת מכל מיני סיטואציות שהבהירו לו שאני שלו לעולם.