החיים בצל

לא קל עם מבנה אישיות כמו שלי להיות בעלת בלוג באתר הזה. הרצון להיחשף עד האטום וחוסר היכולת לתקשר עם הזולת תמיד מרגישים לי שני קצוות שבתוכם אני נקרעת. בחודשים האחרונים זה יצירת הקשר בתגובות שגורמת לתתי מחשבה להתגבש למשהו ברור - לא המצאתי את זה, שיח זה עיבוד טוב של חוויות או הוויות אבל מול מי אני נחשפת? אל מי אני מדברת? מה אני רוצה?

כשביקשתי למחוק את הפרופיל הוא הסכים, מחקתי אותו לגמרי במחשבה ששמתי את החלק הזה מאחוריי, זה לא חסר לי, העיסוק בעצמי מתקיים גם ללא הקלדות אובססיביות. הוא חושב שאני צריכה מקום לכתוב ולכן דרש שאפתח פרופיל אחר. בהתחלה הכתיבה שם הרגישה משוחררת, כמו שהיה בהתחלה של נבט, יכולתי לצלול הכי עמוק ולהגיש את זה על הדף. אין הכרות, אין בושה, אין לי מה להוכיח, עפתי. מרגע שהבנתי שיש שמבינות שזאת אותה גברת בשינוי אדרת הרגשתי שאני לא בעור של עצמי וביקשתי ממנו להחזיר את נבט. הוא הסכים. הוא דורש ממני לכתוב כמעט כל יום, למרות שאני לא רוצה, למרות שיש חוויות שטרם עיבדתי עם עצמי כדי לכתוב עליהן, הוא נחוש שהכל יהיה כתוב. לפעמים אני כותבת כדי לסמן וי בתקווה שהוא לא ישים לב, הוא תמיד שם לב ואז שולח אותי להעמיק יותר אבל אני מרגישה שהפליטה האינטנסיבית הזאת לא באמת משרתת אותי. הוא חושב אחרת.

הוא אמר לי שחזרתי לכתוב פרווה, ששוב אני מורידה הילוך, לא הכחשתי, למרות שאני מנסה להתעלם מהעובדה שקוראים אותי.

כל הפתיח הזה ולא הגעתי בכלל לליבה.

הכלוב הוא לא מקום טוב עבורי. כלומר העינים שבהן אני מסתכלת על עצמי לא טובות. כשאני קוראת בלוגים (גם כאלה שאני נמנעת בכוונה מלקרוא אותם ונתקלת בהם במקרה) ודרך חוויות של אחרים אני מבינה כמה אני לא מספיק. זה לא שנולדתי שפחה והוא פשוט בא ושם אותי במרתף ומאז אנחנו חיים באושר ועושר, לא. הרבה פעמים, בעצם רוב הפעמים, הוא לוקח ממני בכח כל מה שהוא רוצה וצריך, הוא דורך עליי בלי להתנצל כדי שאהיה בול מה שהוא רוצה, אני נלחמת בעומק העצמי כדי לתת לו בלי שיצטרך לקחת, בלי לקבור אותי. הוא חוזר ואומר שאני פשוט לא מכירה את עצמי, לא מחוברת לעצמי, שאני אישה שצריכה עוד לגדול, שהמניעים שלי הם לא מה שאני אומרת ושאני בכלל לא מודעת מהיכן אני פועלת. אני חושבת שהוא צודק.

בחיים לא פגשתי בת אדם שכל כך עסוקה בעצמה כמוני, אני מסוגלת לבחון חלק חלק מתוכי יום יום, להבין הבנות ולהפוך את הכל מחדש, רק כדי להבין שלא הבנתי כלום.

הוא ריפא בי את חרדת הנטישה, את ההרס העצמי, אני מאמינה שהוא יודע מה אני צריכה. אני יודעת שיש פה שיעור שאני צריכה ללמוד.

הוא מושך אותי מהיד, מניע אותי להתקדם קדימה ובידו השניה הוא דוחף אותי עוד קצת, מביע את הצורך שאתקדם. הטמטום שלך גומר אותי הוא מוסיף כשאני רגע המומה, בדיוק הסתרקתי וניקיתי את המברשת, לא ראיתי בחיים פרצוף כזה מטומטם, אפילו כשאת מסתרקת את מטומטמת, הוא ממשיך לחלק לי מחמאות. המסרק נשמט מידי, הוא הושיט לי שקית לזרוק את השיער שניקיתי ממנו, נכנסתי לפוזיציה בספה, תוך פחות משנייה הביצים שלו כבר נדפקו לי על הכוס.

זה לא שהוא צריך סיבה, הטמטום שלי לא מוציא ממנו זעם, הוא מוצא שאני אחת המטומטמות אם לא ה וזה מעמיד לו את הזין עליי בצורה מאוד מסוימת, הוא כאילו רוצה למחוק את הפרצוף המטומטם אבל גם להשאיר אותו לנצח.

אח״כ במקלחת אני מסתכלת בראי, מנסה להסתכל מתוך עיניו, לראות את הטמטום שזולג לי מהעינים, מהאף, אני מצליחה לראות את ההבעה שהוא מתכוון אליה ובא לי עליי גם.

הבנתי שהפסקת אש עם חיזבאללה והסכם שלום עם לבנון וכזה רציתי לכתוב על זה לעומק או בציניות או במירמור אבל כל מה שיוצא ממני זה חחחחחחחחחחחחחחחחחחחביביהאפסחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחביביהאפסחחחחחחחחחחחחחחחביביהאפסחחחחחחחחחחביביהאפסחחחחחחחחחחחחחחחביביהאפסחחחחחחחחחחחחחחחחחביביהאפסחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

זהו בלוג פרטי, שנכתב מתוך עיניי, מתוך החוויות האישיות שלי בלבד. אין לראות בבלוג זה ספר חוקים לאיך יחסי שליטה צריכים להתקיים או מדריך למה כן מתאים ומה לא מתאים. בטח ובטח לא המלצה לשום פרקטיקה או הוויה. הבלוג, ברובו, נכתב עלינו, אנשים בוגרים שנמצאים ביחסים בהסכמה מלאה ומעבר ליחסי שליטה חולקים בית, משפחה, גידול ילדות והמון אהבה.

אם את (או אתה) קוראת את הבלוג ורוצה כזה בכל מחיר, לא כדאי. תבדקי טוב טוב למי את מעניקה את עצמך ואם זאת עסקה טובה עבורך.

ביקשתי שיכאיב לי, אולי בפעם הראשונה, בעצם אולי לא אבל הפעם ממש התכוונתי לזה, למרות הפחד והשנאה לכאב הזה, הספציפי הזה, רציתי להרגיע אותו עליי, להיות משמעותית בהשפעה שלי על הרוגע שלו.

בשונה מהכאב האכזרי, המתפרץ, המפתיע לפעמים בעוצמתו, הפעם זה היה שונה. הוא שואל מידי פעם למה אני לא מבקשת שיכאיב לי ומה יש לענות על שאלה כזאת, כי זה כואב? כי אני מפחדת שלא תשבור אותי? כי אין לי יכולת לעמוד בפני זה? כי אני ילדה מפונקת שלא מבינה שהיא שפחה? כל התשובות נכונות אבל לאחר מעשה ולאחר התגובה שלו קיבלתי משהו אחר מכל מה שחשבתי. הוא לא דרס אותי, פשוט חלק איתי רגע, הכבל הכה בי פעם אחת , לא בעוצמה חריפה ואח״כ הוא זיין אותי ככה שחשתי את הביצים שלו נדחסות לי לכוס עם כל חבטה של גופו בגופי, היה לי קשה להחזיק את עצמי יציבה, כאילו כל מה שהדחיק וסינן בהצלפה היחסית ״עדינה״ יצא עליי בזיון, זיון.. זאת דפיקה מתמשכת שבה העור שעוטף את השלד שמרכיב אותי מרגיש נתלש בידיו, הוא רוצה לתלוש את הבשר,  הוא רוצה להרגיש אותי הכי בידיו שניתן.

הוא מענה אותי כשהוא לא גומר, זה להיות כזאת לא שימושית מבחינתי, כל כך רציתי להרגיש את הזרע נוטף ממני כשהוא מלטף אותי בעדינות אבל  הוא לא גמר, רק שלח אותי ללקק רגליים, הכל בעדינות, אולי כדי לא לגעת ברגעים המזוקקים האלה, שם הוא מרגיש אותי הכי רכה, זאת ההנאה הכי גדולה שלו, התוצאה הנשגבת. ליקקתי ונישקתי ומצצתי ורציתי זין, רציתי להרגיש את הזין שלו בפה שלי, רציתי שישתמש בי עוד, רציתי לענג אותו, עוד ועוד. האצבע שלו חצבה לי בכוס, ואני ליקקתי רגליים, הדילמה בין לעזוב את הרגליים ושהאצבע שלו תצא ממני, לבין ללקק זין וביצים ולהרגיש הכי שימושית שיש, בחרתי בזין, התרוממתי לשם וליקקתי ומצצתי ושאבתי ועיגנתי אותו, הוא לא השמיע קול אבל ידעתי שאני מצליחה. הוא הפך אותי על הגב ואונן לי עוד, מזכיר לי את מה שאני לא יכולה לשכוח, כמה אפסה אני, עם מוח כל כך קטן וחסרת יכולת לחיות בלעדיו, אני נמסה עוד על האצבעות שלו כשהוא שואל אם יש משהו שלא אעשה בשבילו, ההגיון כבר לא בידיים שלי והאמת שלו היא גם האמת שלי, ברור שאעשה הכל.

בעבודה אני מקבלת ממנו הודעה אחרי שהוא קם. הוא כותב לי שהוא חרמן עליי. עוברת בי צמרמורת עדינה בעורף, תחושת הגירוי עדיין פועמת בי, אני כמו חמאה על מחבת. גם אני חרמנית עליך, אני מגיבה אבל זה לא משקף את התחושה בכלל. זאת לא חרמנות אני לא יודעת להסביר, אני כמו מישהי שמצאה בית. אבל גם זה לא מדויק, הוא הבית שלי כבר זמן רב, זה משהו אחר,  אני מתקשה לדבר את זה, אני ככ רוצה שהוא יבין את התחושה, את הלמטה הזה, את ההבנה שאני באמת אעשה הכל בשבילו, הרבה יותר ממה שעשיתי, שזה רק הולך וגדל ואני שלו, הכי שלו שיש.

נגמרה המלחמה?

והאם חזרנו לשגרה? כי הפארק מלא והכבישים פקוקים כאילו לפני שנייה לא איימו על ראשינו פגזים, טילי מצרר אמרו בחדשות שאני לא רואה, קוראת רק כותרות מאתרים, גם זה מדכא שלא תחשבו, הכל מדכא, בעיקר אלה שרוצים להשתיק את הקושי, העיוורים מבחירה, אלה שמעדיפים לטמון את הראש בחול, אלה במקרה גם  הראשונים להוציא קריוקי, לא משנה אבל הכבישים ממש פקוקים כאילו יום שני היום והעולם רגיל והכושילראבקערס כמנהגו נוהג וחותך ועוקף וצופר כאילו שמודיע שאמא שלו זונה. מה עוד מדכא? אשתף בחפץ לב, בטח, למה שרק אני אסבול? אלה מהזום היום, וואו כמה מדכא, כאילו שלא למדנו כלום וכאילו שאף אחת לא העלתה פוסט על הדברים החשובים באמת בחיים בפייס או אפילו פה בכלוב, הן מדברות בדיוק כמו לפני המלחמה וזאת שלפניה וגם זאת שלפניה, לידים זה חשוב אני לא אומרת אבל יא בת של אלף זונות למה הפרצוף הרציני והטון הזה שבא לי לדחוף לך אפר לפה שאולי יסתים אותך מעט. המלחמה שטפה אותי כמו צונאמי וכעת נותרתי תשושה, איפה כתוב שצריך לחזור לשגרה במהרה? ואם כתוב ואם צריך שהממשלה תשמור תקציב למצבי חירום בדיוק כאלה, של אזרחים אבודים בתוך לופים חוזרים, אה בעצם     .

אם גם לך יש שאלה זאת בדיוק השעה להצפה.

בדרך לשם

הוא נוהג אותנו בדרכו הרגועה. המזג משגע, קולות הפיצוח משתלבים בקולות המנגינה הבוקעת מהרדיו, התחביב החדש שלנו מצחיק אותי, לפצח גרעינים ביחד זה משהו של זקנים או שלי ושל אחים שלי ביחד אבל איתו זה מקבל מימד נוסף. הוא אומר לי שהוא שמח שאני שלו, שמכולן דווקא אני נפלתי עליו, הוא מאושר איתי והוא אוהב אותי מאוד, מעולם לא חשב שאפשר לאהוב ככה וככל שאני מטומטמת הוא אוהב אותי יותר, הטמטום שלי והעינים הפעורות שלי מחרמנות לו את הצורה, כך הוא אומר וממשיך ומרחיב, אני מפצחת ומביטה קדימה, המשקפיים היקרות מאוד שלי מסתירות את עיני, אני שוקעת בכסא ונרגעת.

בספה

איזה יפה הוא, הכוס הקטן של אבא מרטיב מזה שאני מביט בו, הוא שוכב בין רגליי, נשען על ידו, מביט בכוס השעיר ומעביר אצבעות מידי פעם. השבוע אני אגלח את הכוס שלי, אני רוצה לאכול אותו קצת, הרבה זמן לא הייתי שם, הוא מוריד את הראש לעברי ומקשט בנשיקות קטנות באזור המפשעה. לפני כן ניסיתי למחות, היה לי קשה לעבור למימד הזה שבו אני שוכבת פתוחה והוא בודק אותי מבפנים ומבחוץ, הוא התעלם והוריד את מכנסיי יחד עם התחתונים כשאני עדיין שוכבת. כן, אני חושב שאני אגלח אותך ותהיי ילדה גדולה. אני משחררת וזזה על האצבעות שלו ככל שהוא ממשיך לדבר, הוא אומר שהיום לא תהיה הצלפה כי הייתי ממש טובה בכל מה שעשיתי, אני מרגישה קצת געגוע אבל גם הקלה. אני מבקשת לגעת, יש בי פרץ הרגשות ואני רק רוצה שיראה איך אני נוגעת בעצמי, זה ככ אישי וזה קורה רק איתו, כל כך הרבה זמן שאני נוגעת בעצמי רק לידו, אם הוא מסכים. הוא מסכים ואני נוגעת באיטיות, אומרת לו שאני בכלל לא רטובה, הוא מסתכל לתוכי ומבטו מספר סיפור אחר. הוא אומר שבקרוב  הוא ימצא לי מחליפה ואני רק אטפל בבנות ואעזור בבית, מידי פעם הוא ירשה לה להשתין עליי ואני אוכל ללקק אותה, הוא מדבר ונוגע לי בכוס, הוא אומר שאני אהיה מספר 2 כמו שנועדתי להיות, אני על סף גמירה ומספיקה לבקש, הוא מאשר ואני צווחת, שומעת אותו ברקע, אבא יודע מה הילדה שלו צריכה.

במיטה

רעש הקימה שלו מעיר אותי הוא קם לפניי והרבה לפני השמש, אני מנסה לחזור לישון אך הוא מסובב אותי על הגב, חודר אליי ללא שהות ודופק חזק, אני מנסה להתפקס ולשחרר, לתת לו להשתמש ללא הפרעה.

הוא לא גומר וקם להתקלח. אני חוזרת לישון ונזכרת שלא נישקתי את רגליו לפני שהוא קם. אני קמה מהמיטה, נעמדת ליד דלת המקלחת הסגורה, יורדת על ארבע ומחכה.

כשהוא יוצא ראשי למטה, הוא מושיט לי את רגלו, אני מנשקת וחוזרת למיטה.

יש דברים שבתור נבט קשה לי לכתוב. כאילו הזהות שלי התנתקה ממני והפכה להיות נחלת הכלל. כל מה שרציתי שיתקיים במקום הבטוח והאנונימי שבאתי בו לידי ביטוי הלך ונשחק. מכירות אותי בלי להכיר באמת, יש ציפייה לא ברורה ממני להיות משהו שלרוב אני לא. ממש לא. זה הגיע למצב שלא יכולתי לפרסם פה דברים שבערו בי, שהיה לי צורך לחשוף. לפעמים בא לי להיעלם מפה, זה צורך שאני מניחה שיש לכל מי שמחזיקה בלוג ומרגישה חשופה בו מידי, מרגישה שחוקה וחוזרת על עצמה.

לפני מספר ימים, באמצע הלילה, ביקשתי להחזיר את נבט, יצאה לי המילה זהות כשהוא שאל למה. ניסיתי לכתוב בשם אחר, מיד זיהו אותי ואני מניחה שללא כוונה רעה חשפו אותי וזה הרגיש לי לא נכון. עבורי זה לא נכון להיות אותה אחת בשתי זהויות שונות. בנוסף, נבט, זאת הזהות שהוא נתן לי לפני מספר שנים ואני רוצה להחזיק בה. זה המקום שלי.

השרשרת הכבדה חזרה לעטוף את צווארי. היא נלקחה ממני לפני מספר חודשים כי לא הייתי ראויה לה, כי לא לקחתי אותה ברצינות הוא אמר וגם כי פיזית היא כבדה מידי והיה לי קשה לשאת אותה.

עמיר לב והאנדלוסית ברקע, הכל איטי מאוד, הרווחתי את המנוחה הזאת אני חושבת כשאני נמתחת בין המצעים. מה שפעם היה מסתדר בשבועות כעת מסתדר בשעות, כאילו כלום לא קרה לפני יומיים והתחושה אמיתית. הוא צייר לי גרף של מערכת היחסים שלנו אז וגרף של מערכת היחסים שלנו כעת, השתפרנו בכל כך הרבה מובנים ועדיין יש לאן להשתפר. המגנט שמחבר בינינו עדיין עוצמתי, הוא רוצה אותי ואני רוצה אותו, הוא כל מה שחלמתי כשהייתי קטנה, סיפרתי לחברה, בלי דרמות והגזמות, פשוט, נכון, בית.

—-

הוא שלח הוראות מדויקות, לחכות לו עם החולצה השקופה, בלי חזיה, תחתונים שחורים ושיער אסוף. ״את הולכת לעבוד הלילה״, הוא חתם. לא היה צורך להגיב, נכנסתי להתקלח, קירצפתי כל חלק בגופי, אספתי את השיער לקוקו גבוה, חולצה שחורה שקופה ותחתונים שחורים. חיכיתי לו במיטה.

כשהוא שב הביתה ונכנס לחדר לא הבטתי בפניו, התמקדתי בנקודה בקיר, לא רציתי לערב רגשות, רק לבצע. הוא יצא וחזר עם תחתוניו בידיו דחף אותם לפה שלי, החזיק את הזין וירק לי לתוך העיניים. עצמתי אותם בחוזקה, הוא המשיך לרוק על פרצופי ממלא אותי ברוק, ״אבא יודע שאת מתה על זה״, הוא אמר בידיעה שאני מרגישה שנמס לי העור מהרוק. העיניים עצומות בחוזקה, אני מרגישה נוזל חם על הלחי, הוא רצה שהתחתונים יספגו את רוב השתן וינזלו לי לפה, לא אכפת לי לשתות שתן רק שיפסיק לרוק עליי, הוא לחץ בחוזקה בפטמה, כשהזזתי לו את היד הוא אמר שעוד תזוזה אחת הוא מביא את הכבל, איזה אסלה טובה נבט, הוא אמר מרוצה, אני חייב לצלם את זה, תפתחי עיניים. הסמוחטות שלו הכבידו על עפעפי, התקשתי, לפתוח עכשיו הוא אמר, נגעלת מהרוק שכבר מילא כל חור ושקע בפרצופי פתחתי באיטיות את העין, הוא צילם. הוא השתין עליי בגלים, מנסה לא להרטיב את המיטה ושכל הנוזל יכנס לי לפה, לאף, לאוזן, משרה אותי בשתן שלו, שכחת מה זה להיות אסלה, אני אזכיר לך.

הייתי אסלה טובה וחפץ לגחמות שלו. ״את מבינה שאת שלי? שזה לא משחק? שאני יכול לעשות איתך מה שאני רוצה? אם בא לי לפרק אותך מכות אז זה מה שאני עושה? את מבינה את זה?  כן, הגבתי ככל יכולתי עם התחתונים בפה, משתחררת ומשחררת את כל מה שמגביל אותי במח.

נשארו חתיכות קטנות של פלפל, שום וכמה עגבניות שרי, מהדגים לא נשאר דבר והסיר הכמעט מרוקן עשה לי נעים בלב, תחושת הצלחה קלה. השולחן מלא בשומשום ופירורי חלה, צלוחית ריקה עם שאריות טחינה וקופסה של לימון כבוש. ארוחת שישי בקטנה. העמדתי את הסיר אחרי שחזרתי מחצי יום כיף עם חברה, גם בישלתי וגם ניקיתי את הבית. אני על הגל.

השיחה זרמה הרבה לאחר שסיימנו ללעוס.

הוא אמר שמבחינתו זה לא היה אירוע קצה, זה לא שונה ממה שקרה בינינו עשרות פעמים. הוא גם לא השתמש בשיא הכח.

ניסיתי להסביר שזה לא קשור לרמת הכאב, זה הכוונות שהיו שם, הזעם הלא פרופורציונלי שיצא עליי. אני מנסה להבין, האם מה שהשפיע עלייך זה הכאב שנראה לך מוגזם או הזעם? הוא שאל. ״תראה, אני אתן לך דוגמה, אבא שלי לא סבל שנגעו בו בצורה לא נוחה, אפילו אם מדובר בילד, בתינוק, הוא מיד היה מתעצב..״, קולי נחנק. אספתי את המילים, בלעתי את הרוק שניקווה בין הלשון לגרון ולמרות שלא הצלחתי לעצור את הדמעות אמרתי: עכשיו אני מבינה, הזעם שלך הזכיר לי את אבא שלי ואת התגובות שלו וכמה שזה הפחיד אותי. עכשיו אני מבינה את התגובה הקשה שלי למה שלך נראה עוד ערב בבית. הדמעות המשיכו לזלוג, ראיתי בעיניו את ההבנה.

כשזה רק הוא ואני אין הרבה כלים, באמצע שפשוף הסיר שאלתי אותו: אם היית יודע שדפקת את הבת שלך בצורה כל כך יסודית כמו שאני דפוקה מה היית עושה?

הוא עמד בכניסה למטבח, הרים את העיניים והתקרב אליי, זה קשה הוא אמר, הייתי מפורק. כן אבל מה היית עושה? המשכתי, הוא לא חשב אפילו, קודם כל לא הייתי מצטדק ולא מתרץ, הייתי נצמד אליה חודשים ואומר לה שהיא לא אשמה בכלום.

המים זרמו מהברז לסיר לחור הניקוז בכיור, הרוטב האדום נמהל בבועות הלבנות ושינה את צבעו, הדמעות ירדו ממני, מנקות אותי קצת.