מקום תחת השמש

יש פה בלוגים שאני נכנסת אליהם רק בשביל התגובות. 

לא האמנתי שאפגוש מישהו שכאילו כתב את זה לי:

לפעמים אני חושב כמה קל לזיין אותך, כמה את קלה.
את יודעת שאת קלה?
וזה לא מעניין לזיין אותך ככה בקלות.
אני רעב.
אני רוצה לאכול אותך בלי גינונים, לקרוע לך את העור והורידים והנימים, עד שאצליח להגיע לנשמה שלך, למצוץ את לשד העצמות.
שנים לא אכלתי בשר ואני רעב לבשר שלך.
ללקק אותך מהשפתיים שלי והאצבעות, להרגיש אותך בבטן שלי עוד שעות אחרי. אני רוצה ללעוס אותך בפה שלי, להרגיש את טעם הלוואי של כל מה שאי פעם היית, כל מה שאת מדמיינת להיות, וכל מה שאת - גוש בשר לעיס שממלא לי את הבטן.
ואחרי שאלעס ואבלע וארגע קצת מכל הרעב הזה שמציק לי בבטן אני אוכל להתפנות להרגיש את הטעם שנשאר.

מכירה את זה שמחשבה עוברת במנהרת הזמן של המחשבות ופתאום את ילדה קטנה וחשופה ואת בעבר, בתוך המחשבה והיא ברורה ואמיתית אבל את גם האישה הבוגרת, בהווה ואת מרגישה במקביל את כל מה שהילדה שהיא את מרגישה וגם את כל מה שאת האישה מרגישה ועוברת בך הרגשה קשה, חודרת לכל התאים, שחייבת להיות פחות משנייה, כי אם לא את תמותי מרוב חרדה, שהילדה הזאת שהיא את הגיעה עד הלום רק בניסי ניסים, זה כל כך שברירי להיות קטנה, להיות ילדה, זה נס לצאת מזה בשלום, לגדול, להישאר בריאה (פחות או יותר) את מרגישה כמה חשופה אותה ילדה שהיא את, אתן חשופות ורואים לכן הכל, הגדולים רואים תמיד הכל את יודעת את זה מתוך האישה הבוגרת שאת, את מבינה את מה שהילדה לא מבינה, הגדולים רואים ויודעים הכל, הם מבינים מה המבט אומר ותזוזת העניינים המהירה, הם מבינים מתי לא נוח לך ומתי את מבהירה בהתנהגות התמימה שאת רק ילדה. והתחושות קשות. כי לא צריך לקרות איזה מקרה יוצא דופן כדי להבין כמה שברירי זה, כמה עדין זה להיות קטנה, להיות ילדה, זה מצריך כל כך הרבה הגנות, זה מצריך שומרים של הגוף והנפש. זה מצריך מבוגרים אחראיים.

אולי אני מגזימה, כי גם עכשיו אני בתקופה שבה אני מרגישה שברירית וחשופה, שבה אני יודעת שרואים לי ואני צריכה לסמוך שאצא מזה שלמה.

ילדה מתרפסת היא ילדה שחיה בתודעה מרודדת, היא למטה, היא עמוק למטה, לא מפקפקת ולא מתווכחת, היא תמיד בודקת מה היא יכולה לעשות עבורך, איך היא מגרה אותך ודואגת לך ומשמחת אותך. ילדה מתרפסת לא מהססת להציע הצעות שהיא יודעת שתשמחנה אותך. למעשה ילדה מתרפסת צריכה לחיות כדי שתהיה רגוע וטוב לבב.

על דף A4 כתוב בכתב יד בני בגדים, המילה בגדים מעט יותר גדולה, היא רומזת מה עומד מאחורי הקיר האטום. כתב יד מרושל, ניכר שלא הושקעה מחשבה רבה על העמדת האותיות. דלת לבנה שלא אטומה באופן מלא פתוחה בחציה, ניתן לראות בהבזק של תנועה את הברדק שמתקיים מאחוריה. זה לא מקום מזמין.

ניסיתי לתפוס כמה שיותר פריימים סביבי, בידיעה שבדרך הזאת לא אחזור עוד. על ספסל שהיה חלק ממבנה ספסלים שיצרו את האות ח, ישב אדם לא צעיר ולא מבוגר, חסר גיל, כיפה סרוגה על ראשו, בנו הצנום ביקש משהו אבל לא הספקתי לשמוע, צעדתי ויכולתי לספוג רק מה שיכולתי לספוג, ממש לידו חבורת יונים עשתה קולות, נראה שהיו אחרי ארוחה או שאולי הן ממש רעבות ומקרקרת להן הבטן, ספרתי 3 מכולות וזה נראה לי יותר מידי, כמו ישראלית שורשית תהיתי אם יש רווח והאם הלקוחות קונים בהקפה אצל כולם.

זאת יפו, הרחק משוק הפשפשים המסעיר. מובלעת של רחוב, בין חניות. תקעו שם דשא סינטטי וזה אמור לשוות הרגשה של מרכז מסחרי פתוח. זה לא.

חוסר הברק מנמיך אותי מול המקום, אני מתגלגלת מהקומה בנפש שבה נמצאת היצירתיות.

מחפשת דו קיום, אני רוצה למצוא.

בחורה יפהפיה עומדת על קצה הכביש, משלבת ידיים עד כדי חיבוק עצמי, היא מביטה בבחור שעומד על המדרכה, הוא מנסה לשכנע אותה במשהו ואני מתמקדת במבטה החודר, היא מביטה בו כאילו היא ממש רוצה לשכנעו שהיא מקשיבה, האנרגיה שהיא משקיעה בכך מבלבלת אותי או אולי זה המבטא האמהרי שמשבש את השיחה.

מן המקומות האלה באתי. אין פה שום דבר מסעיר, רומנטי, זה לא סוחף כמו התפאורה של החברה הגאונה שלי, שבדמיוני (בספר) היה מכשף אלפי מונים מאשר בסדרה, שם לפחות יש את השפה הסוחפת, את האנשים עם היופי החותך ביותר, הברור ביותר. זה בעיקר רחוק ממי שהייתי, כי מאיפה שאני באתי לא יוצאים סיפורים על קובות וקבלות שבת, האותנטיות כל כך אמיתית שהיא מעציבה ומפילה ומעייפת ומורידה, היא חסרת מעוף וקשה להתרומם ממנה. זה בניינים פשוטים ללא היסטוריה, כאלה שיצרו כדי שאפשר יהיה להניח את הראש מהמציאות הקשה.

בדרך הזאת, שוב לא אצעד.

יש טווח שעות  בבוקר שבהן אני אמנם נראית ערה חיצונית אבל בפנים אני ישנה. יכולות בסיסיות כדי להגיע מפה לשם ולדאוג שאני לא נדרסת אבל חוץ מזה, אני ממש ישנה.

לכן זה מוזר, שהבחנתי בדבר מה שהפתיע אותי נורא.

בעוד אני עומדת במשך נסיעה שלמה, נשענת על משענת הישבן, הצלחתי להתפקס על רעיון. האישה שישבה מולי נעלה סנדלים. האם גם אתן סוקרות כף רגל אנושית כאילו הייתה דגם במוזיאון? כי אני כן וזה מעניין, כי באמת שאין לי שום קשר לכפות רגליים, חוץ מזה שיש לי כאלה וגם כשאני מלקקת נמרצות את שלו וגם שאני אוהבת לנשנש של תינוקות ואחייניות ואת של הבנות, אין לי איזו אהבה יוצאת דופן לכפות רגליים.

אבל כך היה, כמו תמיד, סוקרת ונותנת ציונים. הציון שלה היה 2 כזה אבל אז הבטתי בפניה. וזה הכה בי, בני אדם דומים לאגודל (בוהן) שלהם.

ספרו לי על תגליות מסעירות בשעת בוקר מוקדמת.

הוא לא מבין שאני נדפקת ולא יכולה יותר לישון בלעדיו.

הוא לא מבין שאין יותר ״אוהבת את הלבד שלי״, שנמשך יותר מכמה שעות מדודות.

הוא לא מבין שהקולות המעצבנים שהוא מפיק זה המרגוע של החרדות שלי.

הוא לא מבין שאין צורך בלבדוק את ״זה״.

הוא לא מבין שאני מרגישה ריקה וחסרה כשהוא לא לידי כל כך הרבה זמן.

הוא לא מבין שאני מתקשה להירדם בלי הליטופים שלו ואם נרדמתי בלי זה מעיד על רמת תשישות מאוד גדולה.

הוא לא מבין שלקום בבוקר בלי שהריח שלו עולה לי בנחיריים זה קשה.

הוא לא מבין שלחזור הביתה בלי שהזרועות שלו פתוחות עבורי לחיבוק זאת תקלה שמשבשת לי את היום.

הוא לא מבין שהדמעות נשפכות כשהוא אומר לי שהוא יחזור יותר מאוחר ממה שקבענו.

היא לא מבין שאני בכלל לא רוצה להסתיר שזה בלתי נסבל שהוא רחוק.

הוא לא מבין שאני פשוט זקוקה לו לצידי, מעליי, תמיד.

הוא לא מבין שזה בכלל לא מחרמן אותי להיות בלעדיו או להתגעגע או וואט אבר.

הוא לא מבין שאין אני בלי הוא.

הקטע שהוא מבין הכל והוא עדיין מוציא לי את המיץ, סוחט אותי, כדי שלא אשכח.

מה אעשה, זה מחרמן אותי:

חתיכת בשר שאת

שכל זעיר

פרה

סאן פיש (מחובר)

חזרזירה לא רגועה

תסתמי

ילדת זרע

שרמוטה

סתומי

פילגש

שפוטה של הזין שלי

סמרטוט

אני יודעת שיש עוד, פשוט המוח נמס לי במילה ‘חתיכת׳ ומאותו רגע זה הולך ודועך ואני לא זוכרת כלום.