החיים בצל

״זה הכח של האהבה״, הוא אומר כשנתניה נגלית לפנינו, בלי דרמות, אמת פשוטה שמציפה את פנים האוטו במשמעות הכבדה שלה. זאת שיחה שאנחנו מגלגלים כבר עוד מעט 4 שנים, מהשיחות הראשונות שלנו הוא ידע באיזו תהום הייתי, במידה מסוימת, ההיחשפות המוקדמת שלי כבשה את ליבו, אני הייתי חצי אישה חצי גוויה, לא היה לי כבר מה להפסיד, האמת הייתה הקלף היחיד שלי. פעם אחת בחיים רציתי למות, לא אקטיבית אבל הרגשתי שאם זה יקרה זה יהיה לטובתי, החיים היו בלתי נסבלים. בהכל הייתה אשמה האהבה.

והוא בא והוציא אותי מתהומות ללא גבול, משמיע לי בעקביות את אותה המנטרה, הוא רוצה אותי, הוא רוצה אותי, הוא רוצה אותי. אותי השבורה, החצי חצי, זאת שהאהבה גמרה אותה. היום אני יודעת שהוא ראה שם פוטנציאל אין סופי עבורו, זה לא שהוא איזה אביר דביל שמציל נשים מזדקנות מעצמן, הוא פשוט הבין את הפוטנציאל של המחלה.

״זה לא מרגש אותך שיש לי את המפתח למחלה שלך?״, הוא שאל ואני הרגשתי חוסר נוחות. כבר עברנו את נתניה והרבה סימני שאלה וקריאה רצו מולי אבל תשובה לא הייתה לי.

לבסוף, ממש לפני הארובות, אמרתי לו שיותר מהכל זה מפחיד. האמת הזאת מצמיתה, כיצד אוכל לחיות בידיעה תמידית, ללא הדחקה שיש לו את הכח הזה עליי, להפעיל את המחלה. זה לא רומנטי, זה סכנת מוות, שנינו מבינים אבל עדיין הוא מתעקש, אנחנו כבר בקיסריה, הוא לא מבין איך זה לא מרגש אותי שהוא יכול לחסל אותי, התוצאה לא חשובה כרגע, הפוטנציאל הוא המרגש, אני חושבת עוד, מנסה להגיע לשורש ההוויה.

״אתה יודע, מאז ומעולם ועד לפני עשור, הקיץ היה העונה האהובה עליי, לפני עשור זה השתנה לסתיו ולחורף, בחודשים האחרונים משהו קרה, אמנם אנחנו רק ביוני אבל אני מתרגשת מהקיץ, חזרה לי האהבה לקיץ, אתה מבין את הכוונה?״, אמרתי בדיוק שעברנו את זכרון.

מקבלת עדכונים בכל חצי שעה על מצב האדמומיות בגרון, הוא בקושי מדבר אבל ממשיך לעבוד, אני מעודדת מרחוק שישתה את השיקוי לכאבים מסוג זה: ג׳נג׳ר לימון ודבש אמר זקן סיני אחד שהוא הודי בכלל, הוא מבין את החשיבות ושותה, בכל זאת, לא נרצה לבלות את הלילה במיון.

כשאני חוזרת הביתה, עם קניות ומחשב ועם תיק ותיק אוכל הוא כבר זרוק על הספה, הבית מלא אדים מרוב קור, קרחונים מטפטפים  מהמנורה  אבל הזין שלו בחוץ, הוא אפילו לא מתכסה.

אני פושטת את מדי החוץ ובשנייה הופכת לאחות רחמנייה, משרתת, סבלית, אופה, שפית וכל גחמה שתעלה בדעתו, יותר מהרגיל.

אחרי שעתיים שבהם אני מתזזת ממקום למקום אני מעיזה לשאול אם זה בסדר שאצא לאימון ואשאיר אותו לבד, האם הוא ישאר בחיים?

הוא אומר שבטח שכן, באביריות אין קץ אבל לא יוצא בהצהרות בנוגע למצבו הבריאותי, תצאי ומה שיהיה יהיה, הוא אומר ונוגע בגרון. אני מארגנת את הכל שיהיה לו נגיש, שחס וחלילה לא יצטרך לזוז, בכל זאת מדובר פה במקרה קיצון של כאב גרון.

בשובי הביתה המזגן כבר אינו ממזגן אבל אווירת אנטרטיקה עדיין שוררת, אני מיד בודקת שהוא בסדר, הזין עדיין בחוץ.

אני מלטפת את ראשו ושואלת אם הכל בסדר. ״אני חושב שרק מציצה תעזור״, הוא אומר ועוצם את עיניו.

לבסוף הוא תקע אותי על הספה, דפק אותי כאילו אין כאבי גרון בעולם. כואב לי האגן.

הוא אומר בעודי מנסה להשתחל מאצבעותיו שנכנסות לתחתונים. אני מצליחה לתפוס לו את היד ואת השניה גם ולעלות אותן למעלה, יוצרת סביבי מעגל. אני מנשקת לו את העורף, זה לא מיני ופתאום אני בלי תחתונים, זה לא מיני ופתאום אני נדפקת על הספה, אני אומרת בין נשיקה לנשיקה בצווארו, מרגישה את גופו זז מצחוק. 

איך רציתי להתאים, כמה אנרגיה השקעתי בלהיכנס לתוך קופסאות תודעה של כל מה שחשבתי שאני צריכה. כמה רציתי להיות במשרדים גדולים, להשקיף מלמעלה, להיות צמודה למחשב, להיראות עסוקה, יצרנית, חה. יצרנית. יצרנית של זבל של התודעה של העולם.

יצא ממני בכי ללא שליטה, ככה זה כשאת נוגעת בדיוק בדיוק בנקודה השורפת, איפה שאת יודעת שאת הכי חלשה, הכי מבועתת, במקום שהאומץ נטש אותך. לא נתתי לדמעות להפריע לי ופשוט אמרתי את כל מה שהרגשתי בפנים, את הפחדים מהלא נודע, את הצורך להצית בי אש שאני לא מוצאת את הגפרור עבורו, את החלומות שהשתנו ללא היכר, את הצורך בחופש, להיות נפש חופשיה בעולם כאוטי, ליצור מתוך תשוקה ולא מתוך השרדות. נמאס לי לשרוד, אני רוצה לפרוח. אמרתי לה את הכל ולמרות שאני יודעת שחלק מהמילים גורמות לה לצמרמורת וחוסר נוחות, היא פשוט האזינה. ואני ניסיתי לא לחשוב על מה שידעתי שהיא בטוח חושבות ולרגע היינו מה שאנחנו צריכות להיות והיינו בזה הכי טובות שיש.

נפגשנו רק לקראת הלילה, ככ הייתי זוקקה לעירסול, למשהו שהוא קצת ילדי, מתפנק, נזקק. לבסוף מצצתי, זאת גם דרך לקבל קירבה. התגברתי על עצמי ושמתי אותו לפניי, אולי יש לי תקווה.

הוא נתן לי מספר משימות להיום. אחת מהן הייתה שעד אז אני לא בוכה. החזקתי כל היום, עד עכשיו.

אני מתביישת כשהוא אומר שאני שפחה שלא מבינה שהיא שפחה. כשהוא כועס עליי שאני כזאת אפס שלא עומדת בדברים שכתבתי בעצמי, הבנות שהבנתי תקפות רק לשעתן? הוא כועס. אני מפחדת.

לפני כן הוא עיסה את רגליי, ערב שיגרתי, אני שוכבת על הספה, רגליי מונחות על ירכיו והוא מלטף ומעסה, אני ככ זקוקה לזה מההליכות הרבות. קולו נשמע לפתע, ״תכניסי את הידיים לתחתונים, תגעי בעצמך בשביל אבא״, אני ככ מתבאסת, אין לי כוחות לעצמי ואני רק רוצה להמשיך ולהרגיש את ידיו על רגליי. אני אומרת שאין לי כח ואני ממש עייפה.

הוא מזיין לי את הפה בכזאת חוזקה וגסות שאני חושבת שתעוף לי הלסת מהמקום. הראש שלי זז לצדדים למרות שהוא מחזיק אותי ואני מנסה בכל כוחי להחזיק את עצמי. ידיי מאחורי הגב, בלי קשירה, גם אם אני מתה אני לא מזיזה אותן קדימה. ״את פיקציה, את מבינה את זה? שום דבר בך לא אמיתי, כלום, את סתם דמות שמנסה להיות משהו שהיא לא״, קודם כשקפץ מהספה ואמר לי שאני פיקציה זעמתי עליו, פיקציה הוא אומר לי, כאילו שאנחנו לא חיים את החיים האלה במשותף, קשה לי לעשות הכל, קשה לי להיות תמיד זמינה לענג אותו, פיזית ואובייקטיבית פשוט קשה, מה קשור פיקציה? אני זועמת.

כעת כשהוא דופק לי את הפה והמוח שלי נדפק לדפנות אני מסכימה איתו, אני מסכימה איתו מאוד.

הוא עוצר לרגע ואני לוקחת נשימה, מלא רוק יוצא ממני ללא שליטה, הוא מורח לי אותו על הפנים ולמרות שזה הרוק שלי אני מזדעזעת. אני מבינה שהוא עומד לירוק לתוך עיניי ומיד מתחילה לייבב, הוא מעיף לי סטירה ויורק. אני שוקעת.

לא יודעת כמה זמן נדפק לי הפה וכמה זמן מצצתי אח״כ, מצצתי בעדינות, הייתי במקום אחר, מידי פעם גלים של ריח הרוק מחזירים אותי, חלחלה עוברת לי בגוף.

הוא אמר לי לשכב על הגב, רגליים על משענת הספה ולאונן, הייתי על הקצה. נשכבתי והוא עמד מעליי, הזין שלו ככ קרוב אבל ככ רחוק, התחננתי שיכניס לי אותו לפה, הוא צחק, ״איזו פיקציה את״, הספקתי לשאול אם אני יכולה לגמור, אפשר לגמור אבא, אמרתי כמעט ללא קול. ״תיגמרי אפס״, הוא אמר, צווחתי את הגמירה, בכי היסטרי וגלים של עונג התישו אותי, ״כנראה שאת לא ככ עייפה אחרי הכל״, הוא אמר.

לכאוב. אני לא אוהבת כאב, כאילו לא את הכאב החד, השורף, את האלימות המתפרצת. כאב נפשי אני אוהבת, כאילו לא אוהבת אבל זה גורם לי להרגיש חיה. הוא לימד אותי לכאוב פיזית בשבילו, לעמוד ולספוג, לבקש (אלוהיי) שיכאיב, שייהנה מלרסק אותי במכות, הוא לימד אותי לגמור על כל כאב שהוא מעניק, על כל מה שהוא עושה לי.

לגמור על פחד. התנגדתי לכך בכל כוחי, עד שנכנעתי. הפחדים שלי גם הם שלו. הוא לוחש לי אותם בזמן שאני על הקצה ועד שאני מאבדת את שפיות דעתי.

להתמסר.דיונים רבים דנו במשמעות של התמסרות וההבדל מהקרבה. הוא לימד אותי איך להקדיש לו את כל הזמן והמקום והנכונות שקיימים בי. הכל שלו, הלכה למעשה.

להקריב. יותר מהפעולה עצמה התחלתי להבין למה זה נחוץ, מה אני מקבלת בקצה אבל יותר חשוב, מה הוא מקבל. הפעולה עדיין נבחנת, יש משמעויות שונות לסוגים שונים של הקרבה, הלמידה היא אינסופית ותמיד יש עוד משהו שאפשר לתת ממני, לתת בלי לקבל דבר.

לשחרר. אולי המסע הזה מאתגר יותר כי נפגשנו בגילים גדולים, שנינו כבר לא ילדים, עברנו את כל מה שהחיים יודעים לתת, לטוב ולרע. אני הגעתי אליו בשלה, על סף ריקבון. לשנות בי דברים כשאני כל כך יודעת ומרגישה שהאמת אצלי, זה לא פשוט. הוא לימד לשחרר את העבר, את מה שאני יודעת ואת האמת שלי בנוגע לעצמי, ולהיות נוכחת בהווה, להיות מולו, אישה ואיש שלומדים את הכל מחדש.

לתת. יש לי גבר דורשני עד הקצה. הוא רוצה את הכל כאן ועכשיו ומיד. הוא לימד אותי לתת לו את הכל גם בזמנים שנראה שאין לי יכולת, גם כשמשהו חסר לי, או שאני מרגישה ריקה, הוא לימד אותי לתת בנדיבות. אני עדיין לומדת.

לכתוב בפקודה. זה מרגיש לי טכני ואני מתעבת כמעט כל טקסט שהוא מכריח אותי לכתוב, כי אני אוהבת לכתוב מתוך שטף מחשבתי וכשהוא אומר לי לעשות כך אני מתאמצת ואני לא אוהבת להתאמץ לכתוב, כי זאת האהבה שלי, זאת מטלה במקום שאמור להיות המפלט שלי. למרות שאני מרגישה הכי מגושמת כשאני כותבת בפקודה, הוא הביא אותי לנקודה שאני פשוט עושה.

לאהוב.

גם אם לא אשאיר זכר לאחר לכתי, גם אם שמי לא יתנוסס על בניין או בתחילת רחוב, גם אם לא אשאיר פרצוף שייראה כמוני, גם אם קיומי יראה כחסר משמעות, יש בי שמחה והגשמה כי על קברי יהיה כתוב, כאן טמונה אישה שאהבה ואהבו אותה בחזרה.

דבר הוביל לדבר ושוב עמדה למבחן שפיות דעתי. עד לאן אני יכולה להימתח, מסתבר שעד לעוד ועוד. כנראה שזמן זה לא פקטור, למה לא? כי למרות הזמן שעבר ועבר זמן, אני עדיין לא מבינה, אולי לא לעומק, אולי אני מבינה אבל אני פשוט סתומה ואולי לפעמים את עושה טעות שעולה לך ביוקר. מאוד.

הוא עלה עליי, גורם לספר להישמט מידיי, מחץ וליטף, כאילו מוודא שכל האיברים שלו במקום הם. בדיוק קודם ציינתי בפניו ש״אבא״ לא עובד בשבילי, זה קרינג׳ ברמות ואני לא מרגישה את זה. רציתי להיות כנה ככל הניתן, לתת את המחשבות שלי על מגש זהב, זה לא עלה יפה. אז הוא עליי, הספר שמוט על המיטה, הוא שאל אם ארצה להיפרד מתישהו, השאלה הדליקה אותי, איזו שאלה מטופשת חשבתי בתוכי ועניתי בכוונה, אני לא יודעת. את חושבת שזאת התשובה הנכונה? הוא אמר אבל התכוון לאם זאת התשובה האמיתית, עניתי שכן והסברתי את עצמי בשליפת מילים מהירה שמאיפה אני יכולה לדעת מה יוליד יום ואני אומרת את האמת שלי. זה לא עלה יפה גם כן.

יש דברים שהשתיקה יפה להם, מפני מרגלי המשטר, משטר ה״איך עושים בדסם נכון״ (סורי נוט סורי, אני בדיוק קוראת את 1984 ואני ככ מושקעת ומושפעת, זה חזק ממני) אז לא ארחיב כהרגלי בפני עיניים רעות באיך הגענו עד הלום, רק אומר שהייתה המון סחיטה רגשית, גזלייט מתוחכם והתעלמות מקיומי. הפעם לא היו מכות אבל לפעמים הוא מזעזע את עולמי אפילו יותר בלי נגיעה אחת.

אז מה שהתחלתי לומר ונסחפתי לכל מיני כיוונים, זה שכעת עליי להתאמץ אקסטרה דופר, לא מספיק למצוץ ולהיות יפה, גם הטמטום הטבעי שלי לא עוזר פה, הוא רוצה הקרבה אמיתית. 10 דברים שאקריב למענו בתקופה הקרובה, למען הדיוק.

אז חשבתי, הוא הרי יכול לקחת הכל, הכל שלו, כשהוא פשוט שולף את הדבר או מוציא אותו ממני בניעור או טילטול זה אולי (כביכול?) יותר קל אבל כשאני צריכה שזה יבוא ממני אני מתקשה למצוא את הדברים. מה יוכיח לו שאני על זה, באמת אבל מהעומקים, על מה אוותר למענו.

גאווה. שתישרף הגאווה שיקחו אותה ממני. הוא תוהה מאיפה הגאווה המחורבנת שלי מולו, באיזה עולם אני מסתובבת עם חזה מורם כאילו שאני מישהי, במקום לזחול אליו. אני הולכת להקריב את הגאווה שלי.

עצלנות מחשבתית. אני מאלה שצריכות לא לחשוב על כלום בזמנים קצובים כדי שהמוח שלי יתפקד בחדות. כשיש עליי מלא משימות ומטלות כל היצירתיות שלי שוקעת, אני נובלת. אני מקריבה עבורו את הצורך בלשבת ולבהות כל זמן שאנחנו ביחד. לא יהיה יותר מצב שאני אניח למוח כשאני איתו ללא אישור.

פה שלם. אני מסכנת את פי ומקריבה את שלומו ומתחייבת למצוץ כל יום. כל יום. (סורי אני אוהבת למצוץ רק כשאני חרמנית ואז אני שותה הכל ומוצצת ומלקקת במקצוענות)

המחשבה שאני צודקת. הו כמה שזה קשה, אני חושבת שאין מה להוסיף פה.

גוף. למרות שאני שונאת לכאוב, זה בלתי נמנע. הוא צודק כשאומר שמשהו בי נרגע אחרי שאני חוטפת. אני מודה בזה ומקריבה את גופי לשם כך.

אגו. בדיוק כמו גאווה - לעלות עולה, להכחיד. לא יאומן שאחרי ככ הרבה זמן יש לי אגו מולו, זה לא הגיוני נכון? זה קצת מעיד על מישהי שהיא לא ממש חכמה, זה מביך אבל זאת האמת, האגו קיים ויש להשמידו מולו.

נשארו עוד 4 דברים. אני חושבת.

מקפיצה אותי מאפס למאתיים, זה כח על כזה שלה, כשהיא מגיבה לי בתוקפנות על שאלות פשוטות, של שיח רגיל ושקט, היא לפתע תוקפת, בחוסר מודעות לטונים שלה, לצורת ההבעה שלה. אני מיד מגיבה בעצמי ומבקשת לסיים את השיחה, אי אפשר להיות בת ערובה של התנהגות כזאת שוב ושוב ושוב ושוב וזה באמת לא משנה כמה פעמים אבקש שלא תגיב לי ככה, שזה לא נעים לי, שאין צורך, היא תמיד מתגוננת, כלא מבינה איפה הבעיה.

בפקק האין סופי חשבתי עליה,  התקשרתי לשאול לשלומה והיא בדיוק הייתה בשעת משוב לעובדת שלה ובכל זאת ענתה לי, היא תמיד עונה, לא משנה מה, היא תמיד עונה כשאני מתקשרת.

יש לה קרוב למאה עובדים,  היא כל כך טובה בלנהל, אני ככ שונאת שאנשים תלויים בי אבל היא, היא נולדה לנהל, לסדר, לתת הרגשה טובה על הדרך, היא ככ מורכבת באישיותה שלנתח אותה יהיה לא הוגן, אינני אשת מקצוע אבל בתור אחת שעברה איתה את כל החיים כמעט אני מכירה בה הכל, אין לה היכן להסתתר ממני, גם לי לא ממנה.

אחת ההנאות שלי בחיים זה לשבת עם אחיותיי ולטנף עליה, זה כמו גירוד נעים בעור, בדיוק כמוני גם הן מכירות אותה, אני מכירה הכי טוב כי אני הבכורה אבל גם הן מכירות, הן יודעות על נבכי נשמתה, צורת חשיבתה ואת הטריגרים שמפעילים אותה. תמיד נגיע לאותה מסקנה, אין עליה בעולם אבל הדרך לשם רצופה בטינופים.

אני יודעת שזה כבר לא באופנה להאשים את ההורים על הדפקות שלנו, זה ככ 2010, אני יודעת, עברנו מגפה ואינסוף מלחמות, רק שיהיו בריאים וישארו איתנו עוד. גם בגילי, באמת, אני אמורה להיות אמא למתבגרת בעצמי, די לנבור שם, בפצעים האלה שאין להם באמת תרופה, זה עניין כרוני החרא הזה ואם יש לך מזל את לא מעבירה את זה הלאה אבל די להתבוסס בזה ולהאשים, די לתת לזה להיות הנרטיב שמוביל את חייך.

אמא שלי האישה הכי מסורה ונאמנה שהכרתי בחיי. אין לה דילמות או התלבטות, ברגע שהחליטה, היא הולכת אחרי ההחלטה שלה עד המוות, אחרי האהבה שלה, אחרי הילדים שלה, אחרי המשפחה שלה, אחרי מקום העבודה שלה, היא נותנת הכל ובשפע עד שרק לה לא נשאר. היא ככ מעצבנת אותי, כלומר עיצבנה, בעבר, שהיא לא עזבה את אבא שלי, זאת אישה שיכלה לכבוש את העולם, באמת, אין לי איך להסביר את הכוחות של האישה הזאת, מה היא לא עברה ועדיין היא לא הגיעה לאיזו נחלה רגועה.

חשבתי שיהיה לי קל יותר לכתוב כמה היא דפקה אותי, כמה לצערי אני בדמותה, כמה דברים שליליים למדתי ממנה אבל כמו בלון שיוצא ממנו האוויר לאט זה הולך וקטן, כי זה לא שיכל להיות יותר גרוע, זה פשוט שיש לי את האמא הכי טובה שיכלה להיות, זאת שהחזיקה אותנו בשיניים, כשהעולם חרב עליה שוב ושוב ושוב, ללא הרף נפלו עליה סלעים והיא בחיים לא הפסיקה לתמוך בנו, להאמין בנו, להאמין בי, להתגאות בי, לרצות בי, ללא תנאים בכלל. אני דומה לאמא שלי במראה ובאופי וזה מתחיל להיות נחמד.

מחוץ לאוטו כשהנייד וגבינות במאות שקלים בתוכו ואת מתקשרת לאביר על הסוס הלבן שלך משלושה מכשירי נייד שונים - קופאית חמודה, עלמה חשדנית ועוד קופאית שמלגלגת עלייך - והוא שואל אותך: מי זאת? כי הוא לא מזהה את קולך! ואת מתחילה לבכות לו בטלפון שננעלת מחוץ לאוטו ואין לך מילים לתאר כמה את סתומה ואת לא מאמינה שזה קרה לך למרות שאת תמיד הכי נזהרת ויש לך פיפי כבר שעה ועמדת בכל תור אפשרי בסופר ונמאס לך שאין לך משרתים שעושים לך קניות ובטח הגבינות יתקלקלו ואת בוכה ובוכה והוא שואל, נבט? (לא באמת קוראים לי נבט, אין מצב שתנחשו את שמי)  ואת עונה בעצבים מדודים ״כן״, והוא עונה: ״אני כבר מגיע״ ותוך פחות משעה הוא מגיע ומציל אותך מעצמך?

לא? אז מה הטעם לחיים?