מקום תחת השמש

דניאלה נרדמת לפניי, אני מחכה לאבא.

השמיכה הדקה מסתירה רק חלק מהגוף והרגל שלה ארוכה וחלקה בוהקת לאור הירח החודר מהחלון.

אני צריכה ליטופים כדי להירדם. דניאלה לא יודעת איך.

הוא מגיע ומתיישב בצד שלי, ליד הרגליים. הוא מלטף אותי בעדינות ומחייך אליי. אני מתהפכת על הבטן בשקט כדי לא להעיר את דניאלה. הוא מלטף עד למעלה, ויורד בחזרה למטה, בנגיעה רכה כמו נוצה. הוא מגיע לישבן וממשיך למעלה, מתחת לתחתונים בין הפלחים.

הוא יורד לרטוב ומורח עם הליטוף, אני שומרת על שקט ומתרוממת טיפ טיפה. הוא מלטף ברטוב וביד השניה הוא ממשיך ללטף את הרגל, כשאני מסובבת את הראש לצד של דניאלה היא מחייכת אליי. אני נאנחת כי עכשיו היא ערה ולא צריך להיות בשקט. הוא מוציא ממני את היד ומלטף אותה.

את יודעת, את צודקת.

מה את הולכת לעשות עם כל הצדק הזה?

אל תבזבזי אותו במקום אחד, כן? כי חבל, כל כך הרבה צדק לא בא ברגל את יודעת.

מקווה שהצדק לא יעלה לך לראש, כי בכל זאת, זה לא שכל יום את צודקת, למרות שאת חושבת שכן, כי את ילדה, ילדה אישה, את לא מבינה מאיפה משתין הצדק.

בכל מקרה, הצדק הזה, יודע למצוץ?

יופי, תימצצי.

זה הפאק הזה שיש בי באמצע הגוף, שלפעמים שורף אותי מבפנים עד שלא נשאר ממני כלום. כי אני, אני מדמיינת, מזמנת, חשה שאני ככ רוצה להיות אבל אני לא מצליחה.

כשאני מרגישה שאני צודקת הכל מתערבל בתוכי. ובמקום לומר כן, אני אומרת אוקיי ובמקום לחבק אני טופחת ובמקום להביט בתשוקה על גוף סקסי מטורף אני מגניבה מבטים של ילדה מסכנה שלא בשלום עם עצמה.

זה אגו נראה לי. כן. כי כשאני מרגישה שאני צודקת אני נהיית רעה, לעצמי ולסביבה. הצדק מעוור אותי, אפילו את האהבה הוא מטשטש וזה מנער אותי כל כך חזק עד שאני מותשת.

האם צדק ואגו זה אותו הדבר? צדק ואגו זה לא אותו הדבר ומשום מה נראה שאצלי הם גדלו מאותו השורש. כשאני צודקת והצדק לא נעשה אני מתחרפנת ומתכנסת ושורפת, לא רק את עצמי אני שורפת.

כי אני רוצה לבוא מלמטה, מהכי למטה אבל הצדק לא נותן לי, הוא אפילו מסתיר לי את העינים כשאני מביטה בשרירים האלה בתוך טרנינג שמצליחים להעיר לי את הליבידו. קשה לי לצדוק וקשה לי להיות אני.

מזה זמן רב לא השתתפתי בזום בעבודה שלא גלגלתי בו עינים לכל אורכו ותהיתי מה לעזאזל אני עושה פה, מבזבזת את חיי עם המטומטמים האלה.

הפעם, הד״ר הבכיר ניסה לתת לנו כלים לחרדה, האזנתי בקשב רב ולקחתי משהו או שניים אבל זה לא מספיק.

לפני מעל שנה ניסיתי לראשונה בחיי טיפול פסיכולוגי. למרות החששות וחוסר הנוחות של להיות אני רציתי ככ שזה יצליח. אפילו לא נתתי לסלידה שלי מבני אדם לעצור בעדי ולנסות את הדבר הזה שכולם כה ממליצים.

זה לא צלח. כחמישה חודשים לתוך הטיפול הבנתי שזאת לא אני, זאת היא וכל התארים המפונפנים שלה שווים לתחת. זה פשוט לא זה. היא שפטה אותי והגדילה לעשות ונטשה אותי, בלי פולואו, בלי למה, בלי נבט אל תלכי יש לנו עוד מלא עבודה ואני חייבת את הארגזים הירוקים שלך לבניית הקומה הרביעית בוילה שלי במושבה.

כך או כך, נכשלתי בלהחזיק את זה והיא נכשלה בלהיות מטפלת וזה היה בסדר להשאיר את זה ככה אבל בבריאותי הנפשית מדובר.

״ההבדל בין פחד לחרדה, הוא שפחד זאת הרגשה רגעית וחרדה היא תחושה מתמשכת לציפיה שמשהו יקרה״, הוא הסביר בפשטות והרגשתי איך החיים דפקו אותי.

כן ד״ר (בכיר), עכשיו כשהבנו את ההבדל החשוב והחיוני, חוץ מלחיות בטישטוש תמידי (לא ניסיתי) איזה כלים אתה תיתן לי כדי לא להתחרפן, לא להידחס לארון ולא לצאת משם לעולם?

לא בכלים מדובר, אלא באסטרטגיה, הוא אמר מרוצה מעצמו עוד לפני ששאלתי את השאלה שניקרה בראשי ושתחושת בטן חזקה (ומוצדקת) אמרה לי שלא אקבל עליה תשובה.

אז אסטרטגיה. יפה שעולמות בריאות הנפש שואלים ביטויים מעולמות העסקים והשיווק, כנראה זה עובד כי הקומות החמישית והשישית נבנות בעוד שורות אלה נכתבות, בכל זאת, מדובר באסטרטגיה.

אני בקושי מצליחה להרים את עצמי מהספה למיטה ומהמיטה למקרר, איזו מוטיבציה אתה נותן לי כדי להתחיל בכלל לחשוב בשפה של אסטרטגיה? חשבתי בראש אבל לא הגבתי.

סרקזם בצד, התקופה אסונית, הגוף מרגיש כמו בתחילת המלחמה. אני מנסה להדחיק אבל אצלי הכל מתפרץ על הגוף, בעור, ברחם, בקיבה, בקרקפת, אני נראית ומתנהלת כמו גוש חלשלוש חסר צורה.

אמרתי, אולי יש בעיה בבלוטת התריס, אולי היא באה להתריס. יש לי תסמינים של יתר פעילות אבל גם של תת פעילות, ממש במקביל.

אבל השורה התחתונה היא וכמה שאני מנסה להדחיק ולחייך ולנשום ולהיחשף לויטמין D ולהיות חיונית ולהזדיין ולחטוף ולהיות טובה ופשוט לחיות, שלא משנה כמה אני מנסה להיות כל אלה אני חיה בחרדה איומה.

מי כבר ילדה, מי בלי איברים, את מי אילצו לעשות דברים איומים, מי עברה שטיפת מוח עד שהיא לא קיימת ואיך יהיה המפגש עם  המשפחות. כמה זמן יקח לחטוף.ה הראשונה להתאבד והאם החיים שווים כל כך שכדאי לחיותם בכל מקרה?

אני לא מעכלת, לא באמת, שממש ממש בקלות אני יכולתי להיות קבורה ואנוסה ורמוסה ורק במזלות זה לא קרה.

באמת שלא יכולתי, ניסיתי לדבר אל ליבו, הוא יודע מה עבר עליי בשבועיים האחרונים ורק כעת אני יוצאת מזה. הוא יודע והוא מתעקש.

הסגול חיכה לי על האמבטיה, מונח עבורי. אחרי יום עבודה וארוחה שאני הכנתי וגוף שמחלים, רק רציתי לשקוע לתוך הספה.

מיד כשנכנסתי הביתה הוא נכנס לתוכי, עם הבגדים, אולי אפילו התיק עוד היה עליי, הכל מטושטש.

אח״כ, כשהכנתי בהתלהבות את מה שביקש, הוא נכנס למטבח, השעין אותי על השיש ושוב דפק אותי. לא התנגדתי, זה לא התאים אבל סדר עדיפויות וזה.

לא רציתי להתנגד ונכנסתי למקלחת עם כוונות טובות ורצון לספק. הסגול חיכה על האמבטיה. הוא ביקש שאזיין את עצמי עליו בזמן שאני מקריאה לו פרק מספר של סיפורים קצרים שיש אצלי מגיל ההתבגרות.

ניסיתי לדבר אל ליבו. הגב לא מאפשר לי לעשות את הסקוואט הזה עכשיו. כואב לי. ניסיתי, השחלתי את זה לתוכי וידעתי שמחר אקום לא טוב.

דיברתי כמה שיותר רגוע למרות שרציתי לשבור לו את הפנים. איך הוא לא רואה אותי? באיזה קטע הוא לא מבין שכואב לי. למה למה למה הוא עושה לי את זה.

אני מבקשת שיסתכל ויראה שאני מנסה ויש לי נכונות להצליח אבל כואב לי. ובבקשה. הוא אומר לי לעוף לחדר.

בחדר הוא מצמיד אותי לקיר, הכבל חורך לי את העור בישבן, מיד דמעות והתייפחות, אין לי כח לזה, פשוט אין לי כח, די, לא רוצה לשחק פוס ולא רוצה יותר כלום ואני לא מבינה למה הוא עושה לי את זה כשאני במצב הכי פגיע שלי.

אני מתחננת שיפסיק, שנמאס לי מהכאב שאני לא יכולה יותר שכואב לי אני מתחננת שדי שהכאב קשה מידי ואני רוצה להחלים וצריך לתת לגוף להחלים. הוא דוחף אותי למיטה ודופק אותי בעדינות מאחור. הוא נכנס ויוצא ממש לאט, מגיש לי את הספר ומבקש שאקריא לו את הפרק. אני מקריאה. האור ממנורת הלילה לא תמיד מספיק לי, אני מנסה לקרוא רצוף וברור, הדפיקות שלו מתחזקות. זה כואב ואני צועקת אבל ממשיכה להקריא. בזה אני לא הולכת להיכשל. כשהוא אומר לי להפסיק לקרוא אני מניחה את הספר ומתחילה לייבב. הוא מבקש שאסתובב על הגב, זה לוקח לי זמן אז הוא מזיז אותי בגסות, זה מעליב אותי, הוא נכנס לתוכי ודופק ככה שכעת הוא עליי, מביט בי. הוא מחבק אותי ואני בוכה.

אני שונאת לבכות ככה, זה מרוקן אותי וגם מה סה״כ קרה? למה אני כזאת יצורה למה?

הוא נשכב עליי ומחבק אותי, אומר שהייתי טובה.

אני בוכה ומתייפחת.

אחרי מספר דקות הוא שואל אם אני רוצה להיות קצת לבד, אני עונה שאני לא יודעת, כשבתוכי אני יודעת טוב מאוד. אם הוא עוזב אותי עכשיו אני לא יודעת איך אצא מהתהום הזאת שנזרקתי לתוכה.

בדמעות ובתחושה שהנשמה שלי נמחצת אמרתי לו שאני מרגישה איך אני מתכנסת ושאני לא יודעת איך אצא מזה לבד.

הוא אומר שאם הייתי אומרת כן הוא היה צוחק עליי ואם הייתי אומרת לא הוא גם היה צוחק עליי, זה מוציא ממני נחירה של צחוק ואני ממשיכה לבכות.

הוא מחבק אותי ואומר לי שאני רכוש טוב, לזה נועדתי, שהוא אוהב להשתמש בי לא משנה מה, שכשהוא צריך הוא פשוט צריך ואני מספקת את הכל. הוא מלטף אותי ומחבק אותי חזק.

אני מרגישה איך הוא מושך אותי משם, מהתהום, לתוך החדר. זה מקל עליי.

הוא ממשיך ללטף ולדבר אליי, הוא מצחיק אותי ואני שונאת אותו על זה.

לבסוף מגיע הפרוז׳ן ואנחנו יוצאים לסלון.

לא כיף לי לכתוב פה יותר. זה מוזר הקירבה והריחוק מהאתר הזה. האנונימיות לא מקלה עליי. יש דברים שהם רק בראש שלי וכשהם יוצאים ממני הם כבר של כולם וקשה לי פרשנויות וקשה לי לא לשלוט על מה שיוצא ממני והופך לנחלת הכלל.

ויש אותו, שעליו אני כותבת וסביבו אני קיימת ולפעמים, בתקופות מסוימות זה לא מספיק לי הקיום הזה. לפעמים אני צריכה יותר. לפעמים כל מה שמתקיים בי רוצה לצאת החוצה, אני רוצה להיראות בכל הגוונים שלי אבל זה לא מתאים, לפה.

אמרתי לו שאני ככ מזוהה עם הדמות שאני פה שקשה לי לכתוב על כל מה שלא היא, כביכול. כאילו שאם אני השטיח שלו אני לא יכולה להיות עוד הרבה מאוד דברים. וזה מקטין אותי. כי אם בשנתיים האחרונות הייתי עסוקה בקונפליקטים סביב מערכת יחסים בחיתולים, הרי כעת, כשאני מרגישה חזקה ויציבה איתו יש אותי חדשה, שונה ממה שהכרתי. יש אותי בוורסיה הזאת עם מחשבות מסועפות והרגשות חדשות ויש אותי חזקה ובטוחה. מרגישה שנהייתי חסודה, שלא נאמר מתחסדת וזה כואב לי בעצמות.

המקום הזה, של לעוף עם המוח ולא בפילפולי מילים אלה בהרצת רעיונות, הרגשות, תחושות, חומק ממני, ככל שאני רוצה להיות נכונה עבורו.

״כמה אפשר לכתוב שאני מעריצה של חור התחת שלך?״ אני שואלת והתשובה היא שללא סוף וזה נכון, אפשר ואף רצוי לכתוב על חור תחת (בעיקר אם מדובר במושלם כמו שלו) ככל הניתן ועם זאת אני צריכה יותר.

עם הגיל באים עוד דברים חוץ מכאבי גב וצרבות.

פספוסים.

סצנה -  הוא דופק בדוגי, הכבל חורך בעור העדין, בתנופה הזין יוצא מהחור וכשהוא נכנס שוב הוא נתקע בדגדגן, ניווט הזין לכוס לא מצליח כמתוכנן וזה כואב, איה איה מאמי זה לא שם, זה לא שםםם.

סצנה - הברכיים כבר אדומות וחבולות, הישיבה הממושכת על שתיים מורגשת לאורך כל הגוף, השתן עולה לראש, מילולית. הכאפות מעיפות את הראש מצד לצד. קשה האיפוק כבר בלתי נסבל. בעיניי כלבלבה וקול עדין, עוצרת הכל, מאמי בבקשה אפשר להשתין?

סצנה - הוא משתולל על הגוף המכווץ שמשתחרר ומחזיר מלחמה. לא מוותרים פה בקלות וכדי להכניע יש שלבים, בד״כ זה מסתיים בשלב אחד של מכה מוחצת אבל נדמיין שיש שלבים עבור הספורטיביות, הוא זורק על המיטה בחוזקה ונשען כדי להמשיך באגרופים, זרועותיו מושכות בשיער, איההה איההה השיער מאמי השיער!!

סצנה - תחת גדול ומוח קטן, הוא אומר באמצע נאום משפיט. קולות צחוק בוקעים ללא שליטה. סליחה מאמי אני לא נושמת סליחה.

לבסוף אני נרטבת אבל לא טוב לי, הכל רגיש והמגע מרגיש לא נעים. הוא לא מפסיק לדבר, אני חושבת להתנגד אבל מתחרטת. נאחזת בכל מה שאמר לי אי פעם. אני סומכת עליו, אני נזכרת ומנסה להתרכז.

דברים שהתאימו פעם כבר לא מתאימים. זה לא מסעיר ולא מחרמן ובטח ובטח שלא הייתי רוצה לזעזע את יסודות המשפחה שאנחנו בונים כדי להתנסות בהם. כשהכרנו, הייתי תחת הרושם שככל שאחווה יותר ואהיה בעלת ניסיון אהיה יותר חכמה, מוצלחת, מבינה עניין. אני עדיין אוחזת באמונה שחוויות בונות אישיות אבל לא את הכל צריך לחוות. יש דברים שטובים לדמיון, שמעודדים הרגשות ותחושות, שמשלימים סיפור בראש אבל לא חייב להרגיש על הבשר.

הדברים שהייתי מאוננת עליהם פעם מסמרי שיער. סיפרתי לו ומאז הוא גורם לי לאונן עליהם אבל עם הזמן זה כבר לא עושה לי.

עבורי, מסתבר, הבטחון הוא היסוד הכי חזק. מרגע שהבנתי שאני בטוחה איתו סדר העדיפויות שלי השתנה באופן טבעי. לא עוד אשה מתבגרת שמחפשת אחר הריגוש הבא, זה כבר לא מעניין, אני צריכה משהו שמחזיק ונשאר ומתפתח וגדל ונהיה גדול ממני.

זה נעים ומשונה לחשוב בשניים. עד לא מזמן הראש שלי לא ידע ולא הצליח לחשוב באופן זוגי. זה משהו שעליי לעבוד עליו תמיד, כי זה לא היה קיים בי, או שכן אבל מרוב שלא היה בשימוש היה לי קשה למצוא את המקום הזה ולגשת אליו. ואיתו זה מעבר וביתר שאת, זה דרישות מחמירות של חשיבה רחבה והגדלת ראש יומיומית שאמורה לשפר אותי, אותנו.

הוא ממשיך לאונן לי והרטיבות מורגשת, אחרי שהתייבשתי בפתאומיות ובחוסר התאמה לאיבר הרטוב תדיר שלי. המילים שלו לא באות לי טוב. ההתנגדות בראש מאוד גדולה ואני לא מצליחה לצאת משם ועם זאת אני נשארת בין זרועותיו ונשענת עליו, מחכה שיביא את הישועה.

״את תהיי השפחה של אשתי״, הוא ממשיך והדיאלוג הפנימי שלי מתרחב. זה לא מחרמן אותי אני צווחת בתוכי אבל כבר מתה לגמור. הגוף עוד תשוש ואני רק רוצה להתפרק ולהירדם. זה קצת מצחיק אותי המשפט הזה, מנסה לדמיין את הקונסטלציה שבה זה קורה והמוח לא מאפשר. כאילו המוח שלי מספק דמיונות שקשורים רק אלינו, אליו ואליי וכל השאר זה תפאורה.

האמונה שדבר כזה יכול לקרות, קיימת. כדי להוכיח נקודה הוא מסוגל לעשות הרבה מאוד, גם להשמיד אותי. אני מסרבת להאמין שהוא רוצה להשמיד אותי. אני יודעת שהוא רוצה להשמיד בי דברים.

אחרי מאמץ כביר שלי והתמדה שלו, גמרתי. הוא שאל איך ומה ואני רק רציתי לישון.

זה כבר לא מגרה אותי, אולי קצת בקצוות. זה לא מרטיב אותי, אולי כשאני שוחה עמוק בהרס העצמי.

התעוררתי בתחושה שהבטחון שהוא משרה בי מגן עליי מההרס העצמי שלי.

הוא אוחז בתחתונים ומרים אותם איתי, אני מיד מתרוממת כדי שלא יקרעו, הוא מפשיט אותי וחודר. ״גם כשאת חולה את שימושית״.

הגוף עדיין נלחם.

מיד כשנכנס למיטה שאלתי, אתה אוהב שאני לא יכולה לישון בלעדיך?, ומיד התמקמתי עם הראש מתחת לזרוע שלו, יד מתחת לשחי לחימום מהיר.

״אני אוהב שאת לא יכולה כלום בלעדיי״, הוא ענה וזה קצת הצחיק, קצת הבהיל.

אפשר לטעות ולחשוב שאני מישהי אחרת בצורה שהוא כותב עליי. זה תמיד משעשע, הפער שקיים אצלי בראש, בין היצורה הלוחמנית שאני לבין הכלבלבה השובבה שהוא רואה בי, עדינה אם תרצו.

אולי זה משהו לשאוף אליו, להיות בדיוק איך שהוא מתאר אותי.

הוא כותב אותנו בקצוות, כן, זה מאוד נוכח אבל אפשר גם להרגיש את הריח בתיאורים שלו, הריח של המהות. לא הייתי ממש והכי עקבית בכל הנוגע למקומות האלה, אבל השלמה עושה טוב למלחמות פנימיות. מאז שאני לא נלחמת בעצמי הכל יותר קל, יותר חלק וזורם, לי יותר קל וזה בדברים הכי קטנים ושוליים שמרכיבים את החיים ושם, בדיוק שם יש לי מקום לגדול ולהתפתח למימדי ענק, כי בתוכו קיים מקום ללא גבול ששמור רק לי, שנותן לי חמצן ומגדיל אותי.

הוא מקפיץ אותי לעבודה כי הגוף עדיין נלחם בחיידקים שרוצים להחליש אותי. אני יוצאת אחרי נשיקה קלילה על צווארו החם, לא רוצה להדביק. ״אני אוהבת אותך״, אני אומרת באגביות רגילה. ״אין לך ברירה אחרת״, הוא אומר בהומור רציני.

עריכה: 

התקבל לנייד - 

״כלבלבה שובבה עלק״.

״חוסר מודעות״.

אז איך היית מתאר?

״מזוכיסטית בהכחשה.״