|
|
|
רצף של הודעות קוטע לי את חוט המחשבה.
אני נכנסת ומיד מעקמת את הפרצוף (זה לא רצוני).
לאן זה אמור להיכנס, אני שואלת את המובן מאליו.
לתחת. אני שולח לך כמה דברים, ארכוש בבית.
ידעתי שזה יגיע, הוא שנתיים מטפטף לי שזה יגיע. זה מגיע.
אני הולך להתחיל להנות ממך. ממש.
עלק להתחיל.
דרגה אחרת. התעללות כמו שאני אוהב וצריך.
התכנון הוא להפוך את התחת לכוס ואת הכוס לאחסן ולשלוח לבוידעם.
רכה, סתומה, עם זין בפה.
נפגשנו בחניה, המעמד קצת ריגש אותי בצורה לא הגיונית. כשנכנסנו למשרד הרגשתי איך החלל מתמלא בנוכחותו. הוא אמר שלום לשותפתי לחדר בצורה הייחודית לו ומיד שעט לעבר המקום שלי, בודק כל פינה ואיך אפשר לשפר שיהיה לי הכי נוח. אח״כ הוא ישב איתנו קצת, אפילו את הפרצוף תחת שלה הוא הצליח לחייך. זה בא לו בקלות ולא עולה לו בנפשות להיות נחמד לזולת, אותי זה מהפנט. במצב הפוך הייתי זורקת חיוך מבויש וממשיכה הלאה, מנסה להיעלם כדי שאף אחד לא יפנה אליי, לא הוא. הוא מתחיל וממשיך שיחות ככל שהוא רוצה ותמיד יש שיתוף פעולה ועניין מהצד השני.
כשהלכנו לקפה, במסדרונות, הוא דאג שתהיה לי מזכרת ותופף לי על התחת כמו שהוא תמיד עושה, מתעלם מהמוני האדם שמסביבנו.
זה הרגיש טוב שהוא הגיע. ובעיקר הזכיר לי, גם שם אני שלו.
(הוא בדק את התגובה שלי לזיון מהיר ואגרסיבי באחד מחדרי השירותים הרבים המפוזרים במרחב, הפעם הוא התחשב)
ביקשתי להסתובב על הגב אחרי שאמר שמצידו נישן על הספה עד שאני גומרת. הוא הסכים. הוא התחיל לספר לי על וזה ייבש אותי לגמרי. ניסיתי להתנתק ולחשוב על הפעם ההיא שהוא כמעט שבר אותי מהבוקסים אבל הקול שלו נכנס לי למחשבות. ביקשתי שישב לי על הפנים, ממש התחננתי. הוא הסכים. מיד שהרגל שלו התרוממה מעליי, הגוף נדחף לתחת שלו, אני נכבית ונדלקת כמו טמגוצ׳י.
כשהוא מתיישב אני מלקקת נמרצות את חור התחת שלו, דוחפת את הלשון הכי עמוק שאני יכולה ומעבירה לקים עבים על החור הטעים שלו. מנשקת ומלקקת. אני מפשילה את השמלה באזור החזה וחושפת את הציצים, הזין שלו מונח ביניהם, אני מלקקת ביצים ועוברת לחור, נאחזת בירך שלו כדי להצמיד אותו אליי. אני קרובה לגמור ומתחננת שיגמור לי על החזה, הוא אומר שקודם אני גומרת וזה מתסכל אותי, זה ככ מחרמן לשמוע אותו גומר. הוא יושב לי על הפנים ואין לי אוויר, הוא עולה טיפה, אני לוקחת נשימה בזמן שהיד שלו נוגעת לי בפטמה, הגמירה מתפוצצת בתוכי והכל עף לי החוצה, אני זועקת לתוך חור התחת שלו ולא מצליחה להירגע. הסיטואציה הזאת מטריפה אותי, הפתטית שקבורה לו בתחת וגומרת מללקק את חור התחת המושלם שלו, צווחת לו גלים של קול לתוך המעיים. הוא מזיז את השמלה וברווח שנוצר בינה לבין השדיים הוא גומר, אני ממשיכה לגמור ולצעוק עד שאני נרגעת.
(אתן מעורבות מידי בסיטואציה, הרגשתי צורך לעדכן, קריצה)
הוא אומר לי לכתוב כמה אני עלובה.
קיבלתי לפני כמה שעות והוא לא מוכן לזיין אותי.
הוא שולח לי סרטון שצילם לפני כמה דקות, רואים את התחת שלי ואת הגב שלי עם השמלה הפרחונית שמעמידה לו את הזין מעצם קיומה על גופי. רואים חלק מהרגל שלו ועוד חלק שנעלם לתוך החור שלי. ״את אוהבת לראות את עצמך ככה?״,
כן,
״את ככ יפה״.
קודם הוא רצה לשבת לי על הפנים, לסיים את מה שהתחלנו אתמול אבל המחזור הזה בא לי ככ רע, הבחילות לא מרפות וכאב ראש טורדני שמצליח לעבור רק כשמשהו ממנו בתוכי.
הוא מזיין אותי עם הבוהן, הגוף שלי נדפק עליו בעדינות עם גלים של טוורק שיוצר התחת שלי עליו. הוא אומר שככה אני אגמור, אני לא בכיוון אבל לא אכפת לי. מוקדם יותר, גם על הספה, עליתי עליו כדי להגיע לנקודות החן שיש לו בשחי. אחת מוסתרת אם הוא מוריד את היד ואחת חשופה. נישקתי אותן, עוברת מאחת לשניה ושם ניצתה בי האש, הלכתי לזין שלו בחיפוש נואש, מכווינה ישירות לכוס הרטוב שלי, הוא לא נתן לי להחדיר לכוס המדמם והנזקק ומאז אני שוכבת על הבטן, הוא בצד השני, דוחף לי בוהן לכוס ומספר לי על הפעם הראשונה שזיין את התחת של. הוא מזכיר לי גם את הפעם הראשונה והיחידה שזיין אותי בתחת. הוא היחיד שביקר שם. התנאים טרם הבשילו, הוא מענה אותי בצורך שנבנה בחור הקטן, הצורך שיקרע אותי גם שם.
בדיוק התפרעתי לו על הבוהן, נדפקת שוב ושוב ושאר האצבעות נוגעות בדגדגן. הכל רטוב
לא יודעת אם אצליח לגמור ככה אבל אני לא יכולה להמשיך לכתוב.
אתה יודע, הפחד מהמוות מתפוגג, השגרה היא לא דבר רע - אמרת , אני מפחדת להיבלע בה. אני גם מפחדת להיות מחוררת בלב או בבטן או להישאר נכה, אני מפחדת לפחד יותר, זה מתיש.
אני כלואה בתוך הפחדים שלי ואני רק רוצה לשכב על ענן ולשקוע.
בפקק של השגרה נשמע שיר של אלון עדר, הוא שר על האישה שלו, במילים: ואת מקשיבה ללב שלך ואת משתנה כל יום, הרגשתי קלאק בלב, כשהוא המשיך: מתגברים ביחד מתמעט הפחד, התחלתי לייבב, הפקק כבר לא הורגש ורק שחיתי בנהרות של אהבה לזה שלימד אותי לאהוב, אליך.
הלילה הסוער מקבל משמעות חדשה, אז מה שלא ישנתי כמעט? זכיתי להיות לידך.
אחרי החגים כבר כאן. אני לובשת את מדי השגרה שלי ויוצאת לדרך. מכריחה את עצמי לא לפחד. בעידודך התמידי, יודעת שאתה צופה בי.
הכבל עוזר, גם האהבה.
הוא שולף אותי מהבישולים ישירות לתוך זרועותיו, זמן כירבולים. אנחנו מתלטפים, היד שלו עוברת על גבי, מתחת לשחי, שם ביקשתי ממנו אמש למחוץ את הבשר מספר פעמים עד שלא יכולתי יותר. אני מספרת לו שכל פעם שאני זזה אני מרגישה את הכאב ועכשיו זה נעים לי. הוא שואל אם אני חרמנית, שנינו יודעים שלא, ״לא״ אני מיד עונה. ״אני יודע״ הוא משיב, ״את יודעת שזה יכול להשתנת בשנייה, נכון?״, אני לא עונה ואני לא מעוניינת בכלום, רק שימשיך ללטף לנצח.
שנינו על הצד, יד ימין שלי צמודה לגוף והיד השניה מלטפת אותו, יד שמאל שלו מתחת לעורף שלי ובשניה הוא מלטף. הוא מגיע לישבן ונעצר, השמיכה מכסה לא מכסה, אני בלי תחתונים. הוא נותן לי כאפה משתקת, אני לא מוציאה הגה, רק אנחה קטנטנה. אני נושמת, עוד אחת, איה אני אומרת קצת בקול, עוד אחת, הוא נוחת עליי עם כאפות לתחת ואני בין אנחות להחרשת זעקות. מטח רציני התרחש לעבר מזרח התחת שלי ואז שקט. ״כבל או נשיכה?״ שמעתי מתוך המעמקים. ״עוד״, ביקשתי. ״כבל או נשיכה שאלתי״ הוא חזר על עצמו, ״בבקשה עוד״, הוא דפק בי עוד ועוד, ניסיתי לספור אבל ללא הצלחה. הוא שאל שוב, ״נשיכה״ לחשתי, יבבה יצאה ממני ללא שליטה. לא האמנתי שהמילה הזאת יצאה מפי. מעולם לא חשבתי שיהיה משהו שיתעלה על נשיכה אבל ידעתי שלא אוכל להכיל את הכבל ברגע זה. הוא נכנס מתחת לשמיכה, הייתי מבוהלת, מנסה לשמור על קור רוח, שוב הגוף שלי רעד קלות מעוד יבבה שלא הצלחתי להחריש. יודעת שככל שלא אתנגד זה יגמר מהר יותר אבל בשונה מפעמים אחרות, בשונה מהעבר חיכיתי לנשיכה הזאת כל כך הרבה זמן. הסימנים שנשיכות משאירות זה משהו שאני לא מקבלת משום הצלפה, בוקס או חבטה. הסימן השחור סגול הזה מהפנט אותי, הרבה זמן שלא עיטר את גופי סימן גדול ומבעבע, שורף, פועם, בעל אישיות משלו וכעוצמת הפחד שזה מעורר בי כך עוצמת הציפייה וגם עוצמת הגאווה כשזה עליי.
הוא התנפל על הטרף שלו ונגס בחוזקה, הצלחתי להחזיק מספר שניות בלי להוציא הגה, אומרת בלב ״בבקשה בבקשה בבקשה״, מחכה שיגמר אבל גם רוצה שימשך, שיקרע לי את הבשר.
כשזה נגמר, נצמדתי לכרית חזק, הוא עלה עליי ואמר שבקרוב כשהוא ישאל מה אני מעדיפה אני אענה שאני רוצה מה שהוא רוצה, כמו שאני עונה כמעט על כל דבר שהוא שואל.
ניצתה בי אש ומתוך המצולות בהם שהיתי ניסיתי להתרומם, ללא הצלחה כשהוא עליי. הוא ירד ממני, הרמתי את הישבן לכיוונו, כמו בובת סמרטוטים שמחוברת לחוט והוא מפעיל מלמעלה, רק שידפוק אותי עד שלא ישאר ממני גוף. שיבעל אותי ולא ישאר ממני דבר. הוא מתרומם לסגור את התריס, וזה מפריע לי, זה מוציא אותי מהטירוף שבו אני נמצאת, שם אין שכנים ואין כלום, יש רק אותו ואותי, טורף ונטרפת, בעלים ושפחה, אין לי זמן לחשוב על זה והוא כבר כותש אותי. כל דפיקה שמרחיקה אותי ממנו גורמת לי להתקרב יותר עמוק יותר חזק. ״זה כבר החליף צבע״ הוא אומר ואני נטרפת. הוא דופק לי עוד כמה כאפות על הנשיכה שהתנפחה והכאב מרטיב אותי, אני בוכה.
התנוחה הזאת מחרפנת אותי, באמת אני גמורה ממנה, אני כמעט שוכבת על הבטן ורק התחת שלי למעלה, הידיים נאחזות במה שאפשר, הוא על הברכיים דופק אותי חזק, היד שלו מועכת לי את הראש, מידי פעם הרגל, שם זאת אני האמיתית, שם זאת האין אותי, המקום שבו אני יכולה לשהות וזה נכון ובטוח וטוב.
לבסוף הוא יורד ממני והגוף מאוכזב, למרות שיש סבירות גבוהה שהוא יגמיר אותי אני באמת מעדיפה להמשיך את הזיון הזה. ״זה לא זיון״, הוא מתקן אותי, ״זאת בעילה״.
הוא מכניס יד אחת מתחת לעורף שלי והשניה לכוס, אני מנשקת לו את הראש והעיניים ואומרת תודה. הוא לוחש לי דברים ואני נזכרת שאמרתי לו שאני לא חרמנית, אני באמת לא מבינה איך הגעתי למצב הזה. כשהוא אומר שהוא יודע שאני אהיה פילגש טובה המוח שלי מתפחלץ, אני מתחילה לנהל שיחה עם עצמי, אני רוצה להפסיק הכל, לקום ולחזור לבשל, מה הוא לא מבין?? זה לא יקרה לעולם הרי, זה לא מחרמן אותי, כמה פעמים אפשר לדבר על הנושא הזה, חשבתי שזה ברור, הוא אמר שזה לעולם לא יקרה! אבל במקום זאת אני נוזלת עוד, אני נמסה לו בידיים והוא מספר לי שגם היום זה הרגיש כמו ענן לזיין אותי. הוא מפסיק לגעת בכוס ואומר שאני יכולה לגעת. שתי הידיים שלו מעסות לי את החזה, מוללות את הפטמות, אני מתפוצצת מתוך הרחם, גלים של חיים עוטפים אותי ואני צורחת בקול שבור.
תכונה מורגשת היטב סביב שולחן האוכל, כולנו רעבים מאוד, אחותי הקטנה מאחרת, תמיד מישהו מאחר אצלנו, חוץ ממני. אני תמיד מקדימה. הוא אומר בתאבון, זה סימן בשבילי שאני יכולה להתחיל לאכול.
מונחים אחד ליד השניה על הספה, אני מספרת לו בשקט כמה הייתי רוצה שנהיה עכשיו במיטה והוא יחבק אותי וילטף. הוא שואל אם אני רוצה לשכב שם, כשאני עונה שלא, הוא אומר לי להישען עליו ומלטף אותי.
בחזור הוא מתקשר לבנות מהאוטו ומספר להן שקניתי להן ממתק אהוב. הוא אומר לגדולה שלו שכשהן תהיינה אצלנו בסופ״ש הוא יעזור לה בשיעורים. היא מוחה וטוענת בתוקף שאינה זקוקה לעזרה, הוא אומר שהוא יודע אבל הוא תמיד יהיה שם כדי לעזור אם תצטרך.
אחייניתי הפעוטה בהתקף של אי נוחות, היא לא ישנה את שנת הצהריים שלה, הוא אוסף אותה אליו, מלטף ומרגיע. היא מתרפקת עליו דקות ארוכות. בין ריכוז במשחק עם אחיי, לבין צחוק מבדיחה לא מצחיקה, אני מקפידה להביט בהם כל כמה דקות ולהתרפק בלב גם בעצמי.
כשאנחנו יוצאים משם ונפרדים מכולם, הוא מציע לאבא שלי לקחת אותו הביתה, הוא עם גב תפוס ולא רוצה שיצעד את המרחק הקצר לביתו.
לאחר שאכלנו ולפני שיצאו הקינוחים, הוא מביט בי, המולה סביבנו, זאת בוכה וזה קופץ מהשולחן לספה, זה מגביר את המוזיקה ואמא שלי מנצחת את כולם כשהיא מבקשת משהו ממישהו בקול רם. הוא ממשיך להביט ואומר שהוא ככ מתגעגע לבנות וכמה הן חסרות לו. גם לי.
אני מעירה אותו שעה אחרי שקבענו, נותנת לו עוד שעה מנוחה. מתכופפת אליו בחיבוקים ונישוקים, הוא מתעורר ומחבק אותי חזק, ״אני אוהב אותך״.
הוא שומע אותי בוכה מהחדר, הוא יוצא אליי ושואל אם זה קשה לי מידי לצפות, ראיתי את הסרט על אלמנות המילואימניקים שבחרו לחיות, זה גומר אותי ואני מייבבת. אני עונה שלא, הוא מתקרב אליי ומחבק.
יש לי אותו, יש לי גב, יש לי משפחה, יש לי את כל מה שחלמתי. תודה.
אמנם אני לא משאירה פה עקבות אבל אני קוראת פה בלוגים, עושה סיבוב בפורום אחת לכמה זמן ואף לפעמים לפעמים נתרמת מאיזו הברקה פה ושם. יש פה הכל מהכל. זה ברור לכל (כך אני מקווה) שהבלוגים פה הם הצצה (מאוד צרה) דרך עיניים סובייקטיביות, על חיים פרטיים. קראתי פה דברים שהשאירו אותי בהלם, החל משאלות בפורום שהייתי צריכה לשפשף את עיניי כדי לבדוק שאני רואה טוב, שבאמת נשאלו ועד אקטים אין סופיים וטוטאליים של התמסרות. קראתי גם הרבה זבל. בכמויות. לא משנה מה נגלה בפניי באתר הזה, מעולם לא בער בי להשמיע את ״האמת שלי״, לעומת ההתנסות הסובייקטיבית של מי שכתבו מדם ליבם, או משיא חרמנותם. לא משנה רמת הזעזוע שהרגשתי, לא רציתי לאנוס את מי שכתבו באמת שלי, או במה שאני חושבת עליהם. לא מדובר פה בטוב לב, או בהיותי פתית שלג מיוחד, לא. פשוט נראה לי ככ מעייף להתעסק בחיים של אחרים ולחנך, עד שהחלטתי לא להביא ילדים, תארו לכן, אז להתעסק באנשים בוגרים אחרים, לא תודה.
מאחר שנראה לי שדרכי היא הנכונה, כל פעם שאני נתקלת באנשים שדרכם שונה משלי, אני תוהה, האם חסרה להם אונה (נו לא באמת, או שכן) או שמא מדובר במשהו עמוק יותר? איזה צורך שיראו אותם ואם קיים צורך כזה, מדוע כמעט תמיד זה צריך לבוא על חשבון מישהי אחרת?
אגיד בצניעות, לפעמים מרגיש לי שאנשים פה ממש מושכים בלשון (קוקיות) כדי לזכות בתשומת לב.
האם מעולם לא נתקלתן במערכת יחסים כמו שלי ושלו? באמת? בכל האתר הזה? כל השנים האלה? לא היו אנשים שבחרו לחיות את חייהם בדינמיקה של שליטה? ואם קראתן וגם אם לא, האם אתן לא מבינות שבמערכת יחסים של שליטה, יש צד שהוא נשלט וצד שהוא שולט? באמת שלא? אז מה זה בעצם? ספאנקים בתחת? זה נחמד, מבינה למה אתן אוהבות את זה, גם אני אוהבת אבל אולי, תארו לכן, אולי יש אנשים עם עוד צרכים? משהו יותר כולל, יותר עוטף, חונק, משפיט. כן, יש.
השאלה בתחילת הפסקה הקודמת היא רטורית, ברור שנתקלתן. ראיתי גם לייקים ותגובות אוהדות, ברוב צביעותכן. מי הצבועות? אלה שדואגות לשלומי (פחחה) בלי להפעיל שום מחשבה, פשוט מקיאות עליי את הפחדים שלהן.
את כל הצבועות, רציתי לשאול מדוע? מה בבלוג שלי גורם לכן לחשוב שיש משהו שיכול להזיק לי במערכת יחסים הכי טובה, מיטיבה, מרוממת, מגדילה, עוטפת, חמה ואוהבת שהייתי בה בחיי. האם אתן לא יודעות להתמודד עם קונפליקטים? עם הידיעה שאנחנו בנות אדם, מורכבות, שונות, עם יכולת רגשית שונה?
לא מצפה לקבל פה תשובות אמיתיות. אבל מקיאה עליכן בחזרה.
״לכן אני משחרר לך. התחלתי לכתוב משהו על מזוכיזם. איזושהי תזה שיום אחד תתממש עלייך.״
״מחכה לקרוא.״
״את חושבת שתעמדי בכל מה שאתן לך?״
״מאמינה שכן.״
״דברים שיגרמו לחיי נישואים של פוגל להחוויר.״
״די, למה אתה אומר את זה?״
״יום אחד, את תהיי בטוחה ואני אהיה בטוח בך. ונראה.
כדי לבדוק, כדי לרדת לשורש הרצון.״
״לי אין רצון כזה, זה רק לבדוק את הכאב, לא באמת להתנסות.״
״זה מעבר ללבדוק.
זה לצאת מהצד השני.
יום אחד, אולי עוד שנים. את תעני באמת ובתמים אחרת.
יש לי סבלנות מאין כמותה לזה.״
״לפני יומיים כשהסתכלת לי בעיניים ואמרת "אתה יודע שכן" האמנתי לך.״
״תאמין.״
״אבחן. עד הקצוות.
עד שלא נוכל להעמיק עוד.״
״אין דבר כזה.״
״יש. נהיה זקנים ורק נדבר על זה.
נלקק צלקות מלחמה.
צלקות אהבה.״
