החיים בצל

בין אזעקה לאזעקה הצלחנו להגיע ליום הבחירה. זה לא היה עניין של מה בכך, בכל זאת, הרבה עברנו גם פיזית ובעיקר נפשית להגיע לרגע הזה. עבורי זאת הייתה פעם ראשונה לבחור דברים לבית חדש, המעמד לא הרגיש לי טבעי ועד שלא הגענו למקום לא ידעתי איך אתנהג ואיך אגיב. וזה לא ממש משונה המחשבות האלה,  כאילו, לא משונה עבורי, כי המוח שלי קשה הוא, כל כך קשה שהוא מכביד עליי, הוא האיבר הכי מכביד בגופי ואני אחת עם תחת וציצים ברוך השם. עושה לעצמי מחשבה יוצרת מציאות וכל מיני מנטרות שיקלו עליי, שיגרמו לי להיראות טבעית, ככל הניתן, כן? כי בכל זאת, עבורי זה לא טבעי. וזה לא רק כי מדובר בבחירת כלים סניטריים וקרמיקה, זה אולי הפשוט שבפעולה, זאת פשוט המחשבה שקשה לי, שזה בסדר, זה בסדר להיות חלק, לשמוח מדברים שהם לא שלך על הנייר אבל הם שלך בלב. שוב אני מתחזה לאישה של איש, לאשת בית, לאמא שהיא לא באמת אמא והכל כאילו קורה לי אבל הוא לא שלי על הנייר, מבינות?

מנסה להיזכר בילדה שהייתי ומה היא חושבת על כל מה שקורה כאן עכשיו, היא ככ שקטה הילדה הזאת, כאילו מנותקת ממני ממש, למה? למה היא לא שמחה ומוגנת, היא לא סומכת עליי? הרי יצאנו בדיוק מאותו הכוס של אמא שלנו, אז איפה היא? הפליא אותי ששחיתי שם, כאילו בחרתי מוצרי עיצוב וחיפוי מאז ומעולם ואני ממש יודעת מה מתאים למה, ההיא מהפריפריה לא הייתה בטוחה בבחירות שלי, ניסתה להסביר שהצבעים האלה לא בטוח שיתאימו לשוכרים, לא מעוניינת בשוכרים שלא מבינים כמה יפה הקרמיקה הזאת, את מבינה גברת? לא מעוניינת במי שלא מבין. אולי קצת השתלטתי על האירוע לבסוף, זה גם אופי מחורבן ובכלל לא כנוע אבל אי אפשר להרביץ לי בכל מקום וליד כולם. אח״כ דיברנו על כך ורבנו כל הדרך לאילת, עוד משהו שיש לעכל, כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת להתמודד איתם.

אני צועדת כאילו חיי תלויים בכך, מחשבת שעות ומקומות כדי להספיק את המרחק, לצמצם את הפער, להשיל את הבשר הרב שהצטבר, להיות קלה יותר, חיונית, טובה, אני צריכה להיות בריאה, אין לי אופציה אחרת.

אני מחטטת ברעב, אפילו חזרתי לקרוא, איך היא אמרה לי, מי שיסתכל מהצד על הסגנון שלך יחשוב שאת מתנשאת, עוד משהו שישב על הנשמה, אולי שיפרק אותי, יפרום, אולי אצליח לשחרר את החרדה מהתקופה, כמו אז, כמו בקורונה שקראתי המון ובשנים שלפני הקורונה ובקורונה ואח״כ, כשרצתי והרוח נשבה בשערי, מעיפה את שערי הארוך לצדדים, לפנים, כמה רצתי ולאן לא הגעתי, רצתי כדי להרגיש וכדי לא להרגיש וכדי להיות חזקה, מנטלית, להיות חזקה מנטלית זה החוזק הכי חזק שיש ואני נהייתי חלשלושה, פחות מאמינה בעצמי, מפחדת, הכל מפחיד, המלחמה כבר כאן ואני מבטלת תוכניות וכלום לא ידוע, מנסה להשלים פערי צעדים, בדרכים שבהן עוד לא ביקרתי והכל קשור להכל והכל מתחבר ואני מבינה שאני עדיין לא סובלת אנשים גסים וגם נשים גסות, עם לב קר ורעל בעיניים, אני רעה, כן, רעה אבל אין לי רעל בעינים ואין לי כוונות רעות ואני לא צריכה לדרוך כדי להרגיש גבוהה, אני גבוהה, כך יצר אותי וכך נוצרתי והנה אני כאן, הולכת והולכת והולכת, מחפשת ודאות בתקופה של חוסר ודאות וכשאסף אותי מהעבודה רציתי להתפרק ולבכות אבל לא רציתי לריב והקשיים שלי יוצרים ריבים שאני לא יודעת לבלום בזמן, אז אני מנסה לסתום בלי לעשות פרצופים ומקווה שזה יעבור וככל שאצליח ללכת ולהשיל ירדו גם הדברים הרעים. והוא תוהה מתי אלמד כבר לבקש את הכאב ואני אומרת שלעולם לא, כי הכאב גדול מידי, הלא כן? כן, הוא גדול מידי גם בלי שיכאב בבשר והוא אומר שהכאב של הבשר ירפא את כל הכאבים האחרים, כי זה מחייה ואני כבר לא יודעת מה באמת כי המלחמה בפתח, שוב ושוב ושוב ואין רגע פנאי רק לצאת וללכת ולהגיע.

אצבע אחת מחזיקה את קיומי, אני נטרפת ונדפקת עליה בקצב, הביצים שלו נמצצות ומלוקקות, אני בטראנס. אני על הקצה, צריכה לגמור אבל הוא לא מסכים.

נושאת בראשי זכרון מתוק מכל מי שעזבתי, ממי שעזבה אותי, מאלו שהחיים הפרידו אותי מהן או פשוט הזמן והמקום כבר לא התאימו. בזמנהוף אני יכולה להרגיש טיפות זיעה זולגות לי מהמצח בחום הלוהט של אוגוסט, הריח הזה שהיה רק לה, שגם אם יעברו עשרות שנים לעולם לא יפסיק להפעיל אותי. בהופעות אני יכולה להרגיש את ידה אוחזת בי והיא קופצת מהתרגשות כשעברי עולה על הבמה, איך ניסינו להתגנב מאחורי הקלעים של מוש בן ארי, איך השתכרנו עד הקאות בברי סחרוף ואיך רדפנו זמרים בכל הארץ. אני יכולה להרגיש את האווירה המחשמלת במקומות, כשהתעלפנו על הבר, איך התחרנו מי שותה יותר, המוזיקה חוזרת בלופים והגברים רוצים להעמיס, מתים להעמיס את הבלתי מושג.

יש לי זכרון מתוק מכל חברה שעברה לי בחיים, זאת מהחמ״ל, זאת מירושלים, זאת מהגולן, יש לי זכרון מתוק בפתקים ששמרתי, בין ספרים ישנים, הבטחות לנצח נצחים.

אני זוכרת איך נרדמתי באמצע שיחה, הפה שלה זז ואני מתעפצת, זה לא הזיז לה, היא הייתה צריכה לפרוק את אשר על ליבה.

אני זוכרת אותן, כולן חברות של הלב, שחשבתי לנצח, חברות של חוכמה ושיחה, חברות של צחוק ואהבה.

יש לי זכרון מתוק מכולן. גם ממרחק הזמן.

מידי פעם הוא מטביע אותי באהבה, מאוהב, אוהב משורש הנשמה. הוא אף פעם לא חוסך במילות אהבה אבל אז כשהוא הכי אוהב ומאוהב הוא מגביר, אני אוהב אותך אישה שלי, כמה אני אוהב אותך, איך אפשר לאהוב ככה. שתדעי שקמתי היום אוהב בצורה קיצונית, אני אוהב אותך מאמי שלי, תקשיבי אני מטורף עלייך, הוא ממשיך וממשיך, מלטף אותי במילות אהבה, ממטיר, מטביע.

אני שוחה במילים שלו, עולה לקחת אויר וחוזרת למצולות, יודעת שבכל פיק אהבה יש תהום שרק הוא יוכל למשות אותי ממנה. כאילו כשהוא הכי הכי הכי אוהב אותי הוא חייב לרסק אותי, לדרוך עליי ככה, עד שישמע קול של פינצ׳ור וכל האוויר יצא ממני לאט לאט.

כשהוא הכי אוהב אותי אני אומרת לו, מאמי אתה יודע שהאהבה שלך עולה לי ביוקר, הוא יודע וממשיך לאהוב כמו שרק הוא יודע.

אפליקציית הצעדים שלי יוצאת מדעתה כבר מספר ימים, כל כניסה שלי אליה מלווה בפיצוצי קונפטי, מרגש.

אמנם כרגע דברים נעשים מתוך שנאה אבל אני מקווה שזה ישתפר ואמצא קצת חמלה לעצמי. בטוחה שאין פה אחת שעלתה 8 קילו בזמן המלחמה. אם כן, אני מזדהה.

אז מה אני מציעה?

הבנתי, שעבורי הליכה (כרגע אין בכלל אופק לריצה, יודעת שגם זה יגיע) זה מרגוע לנפש. אז אני משתדלת להתמיד, כל הזדמנות, כל מצב, פשוט ללכת אותו, כמו שתמיד הייתי עושה.

אז כן, ההצעה - אני משאירה את הפוסט הזה כמה שידרש וכמה שירגיש שזה נכון לי ולכן וכל יום כל אחת תוכל לעדכן את כמות הצעדים שהיא עשתה. לדעתי זה יכול לדרבן ולתת השראה, לזוז קצת בכל הכאוס הזה.

כדאי ורצוי להתמיד אבל זאת לא חובה.

אם אני כבר פה ואני פה יום וליל, לפחות אקח מפה משהו.

אז אני לא יודעת אם מישהי בכלל תשתף פעולה אבל זה כאן.