במכלאה

לפניו לא קראתי לאף אחד אבא, זה אפילו הגעיל אותי במידה מסוימת, נראה לי קרינג׳י ברמות, גם כשרק התחילו בי מחשבות כאלה.

כעת כל גמירה, ניגוב רצפה או הצלפה קשורים רק לאבא, זאת המילה הראשונה שיוצאת לי מהפה כשאני מתחננת על נפשי שלא יכה אותי או יצליף, אני צווחת אבאאאא כשאני גומרת בגלי אורגזמה כבירים, כשהוא כועס עליי ואני מנסה להרגיע ובכלל בכל המצבים שאני מונחת במקומי או נטרקת אליו בכאפה.

הכינויים האהובים עליו הם: פרה, שפחה, רכוש וסאנפיש, כן, מדובר בדג הטיפש ביותר.

וכן, יש עוד שלל כינויים שהוא שולף מהמותן אבל אלו הנבחרים והשגורים ביותר.

ילדה טובה שמור למקרים שהוא ממש ממש גאה בי. זה קורה אבל זה יותר עבור ציון לשבח ולא כינוי.

תמיד ראיתי את עצמי מובלת אבל היה לי קשה עם התואר ״נשלטת״, זה הרגיש לי משחקי, כאילו יש תפקיד שעליי למלא. בעזרתו האדיבה (והכואבת) התגברתי על זה.

ככל שהקשר מתפתח וככל שאנחנו מתקרבים אני מרגישה את התמורות, את ההתפתחות וכן, גם את הצרכים משתנים.

במידה מסוימת, בצורה טבעית ביססנו את יחסי השליטה שלנו כדמות אב ובת כדי ליצור משהו חזק ובטוח, אני הייתי זקוקה לקרקע יציבה וחזקה, להדרכה והוא היה צריך לתת את זה, זה כאילו נועד לקרות בדיוק ככה. אבל עכשיו כשאני נמצאת במקום השמור והמוגן ביותר, איפה שאני יכולה לשחרר את הכל, אני מרגישה שהרבה חלקים בי נאלצו להיות על אש קטנה או אפילו להכבות כדי להתאים למערכת שיצרנו. בראש שלי, קשה להיות אבא מיטיב, מגן ושומר וגם זה שישפיל אותי עד עפר.

לא יודעת, אולי אני מוכנה לשלב הבא, יהיה אשר יהיה.

אני ככ משתוקקת שידרוך עליי עד שאצא מהצד השני של הרצפה, שאעלם. אני צריכה שישפיל אותי.

לפעמים זה מרגיש שהאהבה ״מפריעה״ למחלות הנפשיות שלי, להרס העצמי, לרצון להרגיש את העולם בתוך הבטן שלי.

לפעמים זה מרגיש שאני ככ צריכה את השריפה הזאת, את חוסר הקרקע.

אני מתאימה את עצמי אליו. אני לומדת אותו, עדיין. אני יודעת שאבא זה פשוט מי שהוא. אני יודעת שכשהוא משחרר עליי את האמת האחרת שהוא אני עלולה לא להתקיים יותר.

אני יודעת שהכל קורה בקצב שלו ולפי ההחלטה שלו.

אני כזאת ילדה טובה ופשוט בא לי להיות זונה מטונפת חפץ מושתן ומושפל שהוא דורך עליו, כל יום כל היום, שאני כלואה בין הקירות שלו ואין לי יכולת לברוח והוא אונס אותי שוב ושוב ושוב ואני לא רוצה ואני מתחננת שלא ימכור אותי, שלא יחליף אותי, שלא ילך והוא מרסק אותי עד שכבר יש שקט.

אני כל כך אוהבת אותך

תוכיחי

תמחק אותי

זאת לא הוכחה

אז איך?

תנסי

תעשה בי כל מה שתרצה

את רחוקה

תן לי רמז

אין רמזים, או שאת מרגישה או שלא

אני מרגישה אבל אני לא יודעת מה לומר

יש לך עוד דרך

כן

פחות מילים

כן

כן מה?

כן אבא

אל תאמצי מידי את המוח

—-

החיים שלי בידיים שלך

את מתקרבת.

מבוסס על סיפור אמיתי. 

הצל שכיסה את הכניסה בישר על בואו, הרעש מחריש אוזניים. ניכר כי החזיק דבר מה בידו, אך הצל היה מחובר. לא הצלחתי לראות. פחד מצמית יצר אגלי זיעה על מצחי, מה העיר את הסדיסט? חששתי שמא מסור חשמלי יפלח את גופי העירום.

בציפיה דרוכה חיכיתי שיכנס כבר לחדר, שיסיים את זה, אם כאן אשיב את נשמתי לבורא אז שיהיה. הצל הלך והתעצם ואיתו הרעש הבלתי נסבל.

כשרגלו הימנית עברה את סף המשקוף נשמע קולו: ״איפה היתוש הבן זונה? אני חייב לשאוב אותו״.

איזה קטע שהעץ שלי נבל בעוד שלך מחזיק מעמד, גם בתנאים הקשים שהעמדנו אותו. בטוח שמת לב לזה, אני מכירה אותך, שום דבר לא חולף לידך, הכל אתה מרגיש חזק, זה בורידים שלך, גם אותי.

אני חושבת שעשית את זה בכוונה, נכון? להוכיח לי. שאין אני בלי אתה, ככה מוחשי, מול העיניים.

אולי כשבחרנו את העץ, אמרת לי שלא בטוח שהגזע הזה יחזיק מעמד והבחירה לשים אותם באותו העציץ? זה מכוון, לא? בונסאי רצית, למי תהיה סבלנות כמו שלך, אהבת חיי?

ואני חושבת שזה הגיוני, למעשה לא יכולה להיות דרך אחרת, לא? במקום להיות שני עצים, נהיינו עץ אחד.

פעם, כשהיינו שניים. 

אתה חושב שזה קשור למוסר?

לא, לדעתי אצלך זה קשור לכח ולחרדת נטישה.

אני צריך לחשוב על זה עוד.

————
השקט שלו מאפשר לי לדבר, מידי פעם אני בודקת שהוא עדיין שלי, לא שיש לי יכולת ניבוי אבל אני צריכה את הקרקע שלי יציבה.

הוא מתמיד באומרו ששום דבר בי לא מרתיע אותו, אני ככ רוצה להאמין ואני ממשיכה.

זה כמו לשכב על ערסל נוח, אני מספרת לו לפרטי פרטים את המחשבות המטונפות שלי, אני ככ מתביישת אבל אני חייבת שהוא ידע, אני מדגישה כמה המעמד מחרמן אותי.

הוא שואל שאלות ואני עונה, משתדלת לתת את כל הזויות שלי. כשהוא מכניס את עצמו אני רוגזת, המחשבות האלה התחילו הרבה לפניו, זה לא נכון לעשות את זה, אני אומרת לו והוא אומר לי להמשיך.

ההרגשה היא כמו זיון איטי עם אהבת חיי, עצם השיתוף משחרר בי חום פנימי נעים, אני מוגנת גם מהמחשבות שלי.

אלה דברים שלא ארצה שיקרו אבל זה ככ משחרר לדבר עליהם, לחשוף את הטינופת שלי, שהוא יראה כמה האישה הטובה שהוא יודע שאני מגיעה לתהומות הגועל, מתפלשת בביוב נפשי, רוצה לפצוע, לכתוש, לפרוץ את כל המחסומים שלימדו אותי לחסום את עצמי.

אני עדיין מספרת בחשש, חושבת על המילים שיוצאות ממני, מה הוא יחשוב עליי ורק שלא יחשוב שאני רוצה את זה באמת, הוא יבין אותי,  הוא מבין שזה לא קשור אליו, המחשבות מתרוצצות ללא הרף ועם זאת זה מרגיש כל כך טוב.

״לא יודעת אולי כזה לחשוב שאם הייתי נשואה ואתה היית שולט עליי ועושה בי מה שאתה רוצה, במיטה שלנו והיית מעיף אותו כל פעם ומשפיל אותו״..

״קודם כל אתם הייתם מתגרשים, הוא לא היה נוגע בך יותר״, הוא חותך אותי, זה מצחיק אותי, אפילו את התסריט שלי במוח הוא משנה תוך כדי תנועה. ״אבל מפריד?״, אני מנסה להבין מה אני חושבת על זה, זה קצת משמח אותי שאפילו בתסריט שלי הוא נשאר הוא.

״לא הייתי רוצה לממש את זה לעולם״, אני לוחשת לתוך בית השחי שלו.

״אני יודע״, הוא אומר.

זה קל ככה, כשאתה משיל ממני את העול של להיות אני. אני נהיית קלה, דקה כמו נשיפה של תינוקת. אתה מגדל אותי לתוך גוף קיים, מתאים את עצמי למסגרת שאתה קובע, היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת?

נאחזת במילים שלך, אני אהיה כל מה שתרצה, שנינו יודעים. אני כבר, בחלקים.

רק כשאתה מניח עליי את ידך החזקה אני מבינה את המשמעות של להיות שלך. גם כשהיד רק בדמיוני.

עד כמה שזה קיים, אני נולדתי בשבילך.

אתה יודע, זאת התקופה הזאת בשנה, שבעבר הייתי מתכנסת, זמן לחשבון נפש, כרוניקה ידועה מראש של עגמומיות, מלנכוליה שאף פעם לא ידעתי לווסת. 

האדמה הסדוקה קוראת לי, עכשיו שאתה זה אני, האם היא קוראת גם לך? 

הבקתה הזאת, שהיא כבר שלנו, תשמש למשפט שדה, אני רוצה שחיות הטרף ישמעו אותי זועקת, האם תסכים? 

האם תסכים לשרוף אותי עד המקום שישאר בי קצת לזכור?

גופו מכסה את כולי, זרועו עוטפת את צווארי, הזין שלו בתוכי, כמו מנעול שסוגר אותי אליו, אני מרגישה את הנזילה מהכוס, אני מנסה לזוז כדי שארגיש את החיכוך אבל הוא כבד לי. כבר נרדמתי כשהוא נכנס לחדר, הדליק את האור, עשה את הסיבוב לצד שלי, הזיז את רגליי, משך את תחתוניי למטה והרים את חולצתי למעלה. ״את יודעת מה אני אוהב?״, הוא לא חיכה לתשובה ואני לא התאמצתי לענות, הייתי עסוקה בלהצליח לנשום. ״אני הכי אוהב לדפוק אותך כשאת לא רוצה״, הוא לחש לי לאוזן או דיבר בקול רגיל, הוא פשוט היה ככ קרוב אליי, כאילו הוא גר בתוכי. הוא שהה בתוכי ללא תזוזה כמעט, מידי פעם מתברג עוד, ננעל בתוכי, בשונה מלילה קודם שכמעט נשבר לי האגן כשהוא דפק אותי כאילו אני סוסת רודאו שהוא חייב לאלף, הלילה זה היה עדין, עד כדי תסכול. כשכבר לא יכולתי לנשום וידיי נפלו לצדדים, הוא שיחרר את זרועו מצווארי, התרומם לאט, כך שארגיש את הזין שלו מתנתק ממני לאט, כיסה אותי ויצא מהחדר.

עברה שעה או דקה וכשרגשתי מתוך חלום איך הוא מסובב אותי על הגב, מחליק לתוכי בקלות, דופק מספר פעמים, גומר וקורס עליי. למרות שהייתי בין שינה לערות, הבנתי מה קרה, שקעתי לעומק העומקים ונרדמתי בשלווה.

כמה שעות לפני, בדרכנו לארוחת חג, נדהמתי מכמה רגש היה בתוכי כשסיפרתי לו כמה ספונטנית הייתי בעבר ואיך זה כבר לא מתקיים בחיי. המחשבה הזאת גרמה לי לייבב, שמחתי שאני בלי איפור ולא אצטרך להסביר את הפרצוף הנפוח מבכי. תהיתי בקול אם הוא היה אוהב את כל מה שהייתי שהוא לא מכיר. הוא אמר ששום דבר שקיים בי לא מפחיד אותו ושהוא מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי.

לפתע הוא אמר ״כמו שלקחתי לך את הספונטניות כך אני יכול ואחזיר בעתיד. כשתוכיחי את עצמך״.

לקח לי רגע להבין את מה שהוא אמר. ניסיתי להגיב כמו מישהי שהיא לא שייכת למישהו שקובע לה על החיים אבל הצלחתי להתגבר על הדיפולט. בדקתי את המילים שלו, נתתי לזה לחלחל.

התנהגויות אפשר לשנות, אני יודעת אבל האם אפשר לשנות תכונות אופי?

כשהוא לקח לי את הספונטניות הוא בעצם חסם בי את הצד של החופש, את היכולת ליזום, לעשות דברים ללא מחשבה מורכבת מידי.

המשכנו לדבר ואני המשכתי לבכות, מקבלת עוד משמעות למה זה להיות שייכת לו.

״למה הדלת סגורה?״, קולו חוצה את הסלון, עובר את הדלת הסגורה ומגיע ישירות לאוזני בעודי יושבת על האסלה. ׳ככה׳, רציתי לענות, ככה בא לי ובכלל לא שמתי לב שהדלת הייתה סגורה, מאז שאנחנו מכירים וביתר שאת מאז שעברנו לגור ביחד אני לא סוגרת את דלת השירותים והאמבטיה. זה הרגיש לי ככ מביך וחונק, עד מתי זה יהיה ככה? די זה כבר לא מעניין ומה זה משנה בכלל. ״בטעות״, עניתי והרגשתי איך כל האש והמבוכה זולגת ממני לתוך האסלה.

רגלו על ראשי, אני מונחת מתחתיו והוא פשוט נשען עליי. אני מנסה לראות את צג האייפון, מרוכזת בקנדי קראש, מידי פעם הוא מתמקם ומזיז את גופו עליי, מה שגורם לי לזוז ביחד איתו, הירך שלו מסתירה לי ואח״כ השוק, אני נמתחת כמה שאני יכולה כדי שהוא לא יצטרך לשנות את התנוחה וכדי שאוכל להמשיך לשחק. כשתש כוחי אני מניחה את הנייד ומלטפת אותו.

מרגישה את גופי זז מתוך מסך העייפות, אני כבר ערה בפנים אבל גופי עוד ישן. מפשקת את רגליי בכוונה להקל עליו את הכניסה. לו יש תוכניות אחרות. לפתע הזין שלו בפה שלי, הוא דופק אותי עד שגומר. אני בולעת וחוזרת לישון.

הוא כועס מאוד. אני מפחדת. הוא מצווה ללכת לסלון ולשבת על שתיים. אני מבצעת. הוא זורק לעברי את הקערה ואומר ״את אוכלת בלי ידיים״.

מי האמין אתמול כשהזעתי בידיים מרוב לחץ שהיציאה מאזור הנוחות תניב פרי בכזאת מהירות.

הרי בסופו של דבר שרשרת של מחשבות מובילה לשרשרת של מעשים, או מחשבה יוצרת מציאות ולי יש מוח שלא נח לרגע.

תגובה אחת אתמול פתחה נתיב אחר, זה נתיב שכבר ביקרתי וטחנתי אותו אבל אולי אז עוד לא בשלה העת.

ספרינקל הגיבה בכזאת טבעיות ״שהוא אוהב״ וזה האיר את הכל בניצנוצים.

כשרק הכרנו ועוד לפני ש״נכנסתי לחדר״, שאליו אפשר רק להיכנס ואחרי זה או שהוא בועט אותי או שמשאיר לנצח, כשעוד יכולתי להיות שותפה לאמנת היחסים בינינו, הבהרתי שאני לא רוצה להתחתן ולא רוצה ילדים, בבטחון, ברהיטות, סגור ונצור. הוא אמר כן כן ואני האמנתי. לקח לו חצי שנה להאמין לי שבגילי המופלג אני יודעת מה אני רוצה. הוא התמיד בכן כן של ההתחלה בנוגע לילדים ולמרות שדיברנו על הנושא שוב ושוב ולמרות שידעתי שבטבע שלו הוא רוצה את כל החבילה, הוא לא שינה את ההחלטה. בנוגע לחתונה, יש לו תוכניות אחרות.

זה ברור לי, כמו שזה ברור לו שהוא יכול להחליט שהוא רוצה, למרות שאני לא רוצה ועליי להתיישר אבל למזלי הוא לא עושה את זה. לפעמים הוא מדבר על חתונה כדי לראות איך הלב שלי דופק בפראות ואני מזיעה במצח ובצוואר אבל אני חושבת שהוא בעיקר צוחק עליי.

הוא שואל אותי, את לא מעדיפה להיות אשתי מאשר פילגש וזה מספיק כדי להרתיח אותי אבל אני משתדלת לקפוץ על הרימון הזה בתוכי, בלי שיפגע בו ההדף.

הוא קבע שבקרוב אנחנו נתחתן, אני מנסה למצוא שביב של הומור בפרצופו החתום וכשאני לא מוצאת אני אומרת לו די מאמי בבקשה. ״זה יקרה״, הוא מחייך ועוזב את זה.

ועכשיו אני חושבת, באיזו זכות אני מונעת משהו מהאדם שמסרתי לו את חיי? באיזה סרט של טוטאליות אני חיה אם אני מציבה תנאים לחיים שנתתי לו את ההחלטה הבלעדית עליהם. הוא יכול להתייעץ איתי אם הוא רוצה, הוא גם יכול להחליט שאני מחליטה אבל זה לא המקרה.

מערכת היחסים שלנו התהדקה והתחזקה. אני סומכת עליו כמו שלא חשבתי שאפשר וזה רק הולך ומתעצם , אז מי אני? וכמה צביעות ויהירות לחשוב שאני טוטאלית כמו שאני חושבת.