לפני שבוע. 9 בנובמבר 2024 בשעה 22:29
״בואי״, הוא שולח לי הודעה מהחדר.
לוקח לי 20 שניות לזנוח את הרעיון של להתעלם מההודעה, אני נעמדת וצועדת לחדר. ״ידיים על הקיר תחת בחוץ״, הוא אומר בשקט ואני מבצעת בהשלמה, בכוונה מלאה לשחרר כל דרמה או התנגדות ולקבל את כל מה שיבוא. המגירה נפתחת ואני שומעת קול שיוצא לו מהפה, המילים נעלמות בצלילים שיוצאים מהמגירה, הוא הוציא את הכבל, ״את תחטפי 10 הצלפות, בלי דרמה״ שטף המילים הנשמעות בפתאומיות מעירות אותי ומדביקות אותי לקיר, הלחי מעוכה וגם החזה והבטן, מנסה להיצמד לקיר ובמקביל להבליט את הישבן, אני מתחילה להזיע ולייל בבת אחת. הוא מרים את השמלה למעלה ואומר מילים שאני לא זוכרת. הוא מצליף אחת לצד האגן שעוברת בקלות, אני לא מוציאה הגה, השניה בישבן בצד השני, מתמודדת יפה, השלישית באותו מקום של ההצלפה הראשונה, מקפיצה אותי אז אני נדבקת לקיר ככל יכולתי מנסה להיכנס אליו, הוא מלטף את המקומות ואני מרגישה את השריפה. בשביעית הייתי על סף השתוללות, הקול שלו עודד אותי שזה תכף נגמר ועדיף לי להתנגד לעצמי מאשר לו, זה הצליח. כשסיים הגוף שלי כבר היה חלק מהקיר, הייתי ככ מכווצת עליו שלא שמתי לב שאני בכלל לא עם התחת בחוץ. הוא חיבק וליטף מאחור ואמר שהייתי טובה ולכן הוא מוותר לי על הנשיכה שתכנן אם הייתי משתוללת, מתפשטת בגופי הקלה.
הוא מלטף את הישבן והאגן ואני מרגישה את הבליטה של הסימנים שעל גופי, הוא מצלם הכל, טרם הבשלתי כדי לראות. הוא מוביל אותי למיטה, לא מפסיק ללטף ולנשק במקומות הפצועים אני נאחזת בנחמה (ובתקווה) שהסימנים ישארו ואני יודעת מה ארגיש אז. בפרצוף נפוח מבכי, רוק ושיער דבוק הוא דופק אותי, מועך לי את הבשר בידיים, קורע אותי, אני לא מגיבה, אני על ענן. הוא גומר חזק.
הכניסה לאזור הדימדומים שלנו מלווה אצלי במחשבות שמוציאות לי עשן מהראש. החרדה מתבשלת בי והשיח הפנימי שלי הוא כמו של מפוצלת אישיות על ספידים. המחשבות הגרועות ביותר עושות מעגל סביבי ומבשלות אותי במדורה שמעלה עשן במוח שלי. ההתנגדות קשה ואמיתית, בידיעה וכוונה מלאה והשלמה שממש עוד מעט אני הולכת לאכול תחת בכמויות ולהרגיש הכי למטה שיש, אז למה?
הוא מלטף לי את הגוף ואומר שלא משנה כמה צודקת אני מרגישה ואפילו אם אני צודקת באמת, כשהוא אומר לי להוריד את הטון זה מה שאני עושה. אני מקשיבה ויורדת ללקק לו את הביצים.
בשירותים אני מביטה בעצמי במראה, מעולם לא היו לי סימנים יפים כל כך, מדויקים כאילו צוירו ע״י צייר מיומן. אני נוגעת בהם והבליטות עושות לי צמרמורת נעימה.
אני יוצאת לסלון, להתרחק מעט, הוא שולח לי הודעה מהחדר ״אני מחכה לחיבוק השורף״, אני עדיין לא רגועה, ״אני מחכה שתתנצל״, אני יורה בחזרה.
״תכיני לנו קפה״, אני מכינה רק לו. הוא יוצא אליי נשכב לידי ומלטף אותי. הוא נותן לי לשפוך את כל המילים שאגרתי, משתדלת לא לבכות ולדבר ברוגע, בלי ידיים, בלי דרמות, אני מצליחה כמעט ואז נכשלת, מצליחה שוב ושוב נכשלת, הוא מאזין.
איפה קשה לי? איפה שאני מרגישה שנעשה לי אי צדק, שמילים הן חסרות משמעות או שהמשמעות היא אחרת ממה שחשבתי. כשאני מרגישה שלא טעיתי או שטעו איתי קשה לי ככ לרדת, קשה לי לחזור למקום השפוט שאני ככ אוהבת להיות בו. אני מרגישה שאני נשאבת משם בכוחות שלא קשורים אליי.
הוא שולח אותי לחדר, ״תחדירי לעצמך את הפלאג ותחכי לי במיטה״, הוא אומר. פעם שניה בחיים שאני מתנהלת עם הדבר הזה, זה מקל עליי שהוא נתן לי לעשות לעצמי, ככה אני יכולה לשלוט על זמן החדירה. אני מנסה להחדיר וזה לא נכנס, הוא יושב לידי ומביט בכל התהליך, אני בוכה מתסכול והוא ניגש לעזור לי, העדינות שהוא נוהג בי שם ככ שונה מהנוקשות של הסיטואציה. כשזה נכנס הוא אומר לי להיכנס לתנוחה, ״מי את חושבת שאת? מסבירה לי מה נכון? כשאני אומר לך להוריד את הטון זה מה שיקרה מיד, גם אם אני טועה, זה ברור?״ הוא נדחף לי לכוס, אני בוכה מכאב, הוא מפסיק, מתמקם מחדש, כשהוא חודר שוב אני קצת שונה, הייחום מתפשט בי, אני מוטרפת מכל מה שקרה, כל מה שקורה, אני רוצה שזה כבר יגמר ואשכב בזרועותיו אבל אני גם רוצה שזה ימשיך והוא יפרק אותי עד שלא ארגיש שום התנגדות, שום ספק ושום דבר.
לפני כן, כשעוד הייתי בסלון, חשבתי למה הוא בחר דווקא בי? זאת שלא נותנת לו בקלות את מה שהוא צריך, למה לא להיות עם יסמנית, שלא שואלת שאלות, לא נפגעת ולא מרגישה אי צדק, מישהי שמקבלת את מקומה ויכולה לחיות על מים שקטים כל החיים. שפשוט בתודעת אפס כל הזמן, בתחושת שליחות להיות השפחה שלו, לא שפחה בלאי כמוני שלא מצליחה להישאר רגועה ולא מצליחה להשתלט על האגו שלה.
הוא גומר שוב, אני מרגישה את הזרע שלו מושפרץ לתוכי. הגוף שלי מפורק, הנפש מסתובבת ברחבי החדר, אני על ענן אבל אני לא רגועה.
״הפעם לקח לך יותר זמן לצאת מזה, אני לא אוהב את זה״. הוא אמר למחרת.
