נשארו חתיכות קטנות של פלפל, שום וכמה עגבניות שרי, מהדגים לא נשאר דבר והסיר הכמעט מרוקן עשה לי נעים בלב, תחושת הצלחה קלה. השולחן מלא בשומשום ופירורי חלה, צלוחית ריקה עם שאריות טחינה וקופסה של לימון כבוש. ארוחת שישי בקטנה. העמדתי את הסיר אחרי שחזרתי מחצי יום כיף עם חברה, גם בישלתי וגם ניקיתי את הבית. אני על הגל.
השיחה זרמה הרבה לאחר שסיימנו ללעוס.
הוא אמר שמבחינתו זה לא היה אירוע קצה, זה לא שונה ממה שקרה בינינו עשרות פעמים. הוא גם לא השתמש בשיא הכח.
ניסיתי להסביר שזה לא קשור לרמת הכאב, זה הכוונות שהיו שם, הזעם הלא פרופורציונלי שיצא עליי. אני מנסה להבין, האם מה שהשפיע עלייך זה הכאב שנראה לך מוגזם או הזעם? הוא שאל. ״תראה, אני אתן לך דוגמה, אבא שלי לא סבל שנגעו בו בצורה לא נוחה, אפילו אם מדובר בילד, בתינוק, הוא מיד היה מתעצב..״, קולי נחנק. אספתי את המילים, בלעתי את הרוק שניקווה בין הלשון לגרון ולמרות שלא הצלחתי לעצור את הדמעות אמרתי: עכשיו אני מבינה, הזעם שלך הזכיר לי את אבא שלי ואת התגובות שלו וכמה שזה הפחיד אותי. עכשיו אני מבינה את התגובה הקשה שלי למה שלך נראה עוד ערב בבית. הדמעות המשיכו לזלוג, ראיתי בעיניו את ההבנה.
כשזה רק הוא ואני אין הרבה כלים, באמצע שפשוף הסיר שאלתי אותו: אם היית יודע שדפקת את הבת שלך בצורה כל כך יסודית כמו שאני דפוקה מה היית עושה?
הוא עמד בכניסה למטבח, הרים את העיניים והתקרב אליי, זה קשה הוא אמר, הייתי מפורק. כן אבל מה היית עושה? המשכתי, הוא לא חשב אפילו, קודם כל לא הייתי מצטדק ולא מתרץ, הייתי נצמד אליה חודשים ואומר לה שהיא לא אשמה בכלום.
המים זרמו מהברז לסיר לחור הניקוז בכיור, הרוטב האדום נמהל בבועות הלבנות ושינה את צבעו, הדמעות ירדו ממני, מנקות אותי קצת.