החיים בצל

לקחתי עגבניות שרי עייפות ושטפתי שוב, מאז שהבית ריק ברוב שעות היום הרבה מזון נשאר עומד במקומו, החלטתי לתת לחלקו משמעות. שש שיני שום נראה לי מספר סביר בהתחלה וככל שקילפתי תהיתי אם זה לא מוגזם. קילפתי חתכתי, תיבלתי ודחפתי לתנור, נפשי זקוקה לרוטב חמאת עגבניות צלויות שעוטפת פסטה ענקית. הגעתי לשעת צהריים מאוחרת ובקושי יצאתי מהמיטה, הטלפון לא הפסיק לבשר על משברים בעבודה ולמרות שראשון הקרוב הוא דד ליין לפרויקטים רבים, זה לא הצליח להרים אותי ממתחת לשמיכה. אני שוקעת.
הוא שולח הודעה ואני מורחת את הזמן, אני לא רוצה להיות קרובה אליו, אני צריכה זמן לקום מהתהום.
ההודעות שלו מקנות מימד רומנטי למה שקרה אמש אבל אני לא שם. הוא שואל אם רציתי לעזוב, לא אני עונה אבל אני לא בטוחה.
אני לא זוכרת את הפעמים הקודמות לפרטי פרטים, רק שאמרתי לעצמי שאם באמת אאמין אז זאת תהיה האמת, שאני רוצה את זה, להיות הקצה של ההתפרקות שלו.
לא בכיתי, לא השתוללתי, חשבתי על העבודה וכמה אני בתקופה שאין לי זמן אפילו להיות חולה, גם לא נפשית. בלילה, בזמן שהוא זיין אותי בפעם הלא יודעת כמה, שכבתי חסרת תזוזה, מדמיינת שאני כלום וחושבת שזה נכון ככה, הוא פשוט רצה להתפרק, אז מה שהוא אומר חינוך, זה בסדר גם אם הוא לא מבין את עצמו. ובכלל, מה זה משנה? מה זה משנה בכלל? הרי בזמן אמת אני תמיד נכשלת. אני נכשלת בלקחת את זה על עצמי על אמת ולא רק כחומר אוננות, כי התחושות הן קשות ואני אומרת לו שלא, אני אומרת שהכל בסדר כי אני רוצה להאמין אבל כשאני נזכרת בקולות שיצאו ממנו ככל שנמשכו האגרופים אני לא בטחה. אבל באמת מה זה משנה? קולות, אלימות, בנאדם שרק רוצה לפרק אותי ואומר לי את זה, מה זה משנה מה הסיבה? ונאמר ואין בכלל סיבה, כמו אז שנכנסתי הביתה והוא הוביל אותי לחדר, הוריד לי את המכנסיים והצליף בי בתחת בלי שום סיבה, כמה הזעתי, רעדתי, לא הבנתי מה קורה. אני צריך סיבה? הוא שאל, לא. הוא לא צריך סיבה.
איזה דבר נורא זאת מודעות עצמית. אני ככ עייפה מזה.
לפני מספר ימים ראיתי סרטון שקפץ לי בפיד שבו גבר סיני או יפני או קוריאני (בכל אחד מאיתנו מסתתר גזען קטן אני מזכירה לעצמי תמיד כשאני מרגישה יותר מידי זכה) ממטיר מכות על אישה. הוא הולך אחריה בבית, מול אנשים ופשוט דופק לה מכות קשות, יש דמות שמצלמת את המאורע ואף אחד לא מפריד, לא רואים את האנשים במלואם אבל אפשר להבין שיש קהל. הוא הולך אחריה ודופק לה מכות רצח והיא רק מתגוננת מעט עם היד, מנסה לגונן על פניה לא בהצלחה. הרגשתי זרמים בכוס וככ תיעבתי את עצמי. אני חולה. אני חולה ואני לא מקבלת את עצמי. אני חולה ואני לא מטפלת בעצמי. אני חולה עם ראש מעוות.
אחרי שהוא התפרץ עליי, קולי דעך, גם אני רק ניסיתי להתגונן לא בהצלחה. הפה נשאר פתוח, הייתי בהלם, הוא דיבר ולא שמעתי, לפתע ראשי הועף לזין שלו, פתאום זרע השפריץ לי לפה, לא שמעתי כלום. קמתי מהספה והלכתי למיטה. כשהוא נכנס למיטה הייתי צפונה ומקופלת בתוך השמיכה בקצה המיטה, רק שלא יגע בי, בלי דמעות, בלי דרמה. מתישהו אני לא אסכים לזה יותר אמרתי לעצמי והצטערתי שחשבתי ככה, זה האופי הזה שלא מוכן לקבל את עצמי כמו שאני. זה האופי הזה שיכול רק בכח , רק ככה אני יכולה, שיעשו בשבילי שיוכיחו ל י שאני חולה. אני ככ עייפה.
הוא הניח את רגליו על האגן שלי וליטף את גופי, ניסיתי להתחבר לשמיכה, להיות המזרן אבל לא בהצלחה, שמעתי רק חלקי מילים, בלי משמעות, הוא סובב אותי אליו. הוא אמר שהוא בודק אם הכוס שמח לקראתו, פישק את רגליי, דחף יד לתחתונים ואמר, הכוס הזה אף פעם לא מאכזב את אבא. נגעלתי כל כך מהמעמד. הוא הפשיל את תחתוניי ונדחף לי לכוס, שכבתי פרושה, הראש שמוט בין הכרית למזרן והוא דפק אותי כאילו אני גוויה. אמרתי לעצמי שבטח בסיטואציה אחרת הייתי ככ מתחרמנת מזה, אז למה לא עכשיו, מה זה משנה מה קדם למה? מה זה משנה חינך או כעס או התפרק או לא משנה מה? אבא רוצה להרביץ, לדפוק גוויה, הוא רוצה אותי רכה, זה משנה מה הסיבה? כשהוא התחיל לנוע בתוכי יותר חזק חשבתי כמה אני לא מוכנה להתמסר למחשבה הפשוטה שאני צריכה רק בכוח ולאהוב את זה, להכיר בזה, להשלים עם זה.
חשבתי על אם הוא מרגיש לבד בחוסר הוודאות, כי כל פעם התגובות שלי קשות, לכן החלטתי שאין דרמה איפה שצריכה להיות שלווה והשלמה. חשבתי איזה שונה זה יכל להיות אם הייתי מאפשרת לעצמי להירדם בתוך זרועותיו ולקום כרגיל, כאילו כלום לא קרה, שזה שאבא מפרק אותי במכות ואחכ אונס אותי זה חלק מהשגרה, מהחיים שאני אוהבת.