בין אזעקה לאזעקה הצלחנו להגיע ליום הבחירה. זה לא היה עניין של מה בכך, בכל זאת, הרבה עברנו גם פיזית ובעיקר נפשית להגיע לרגע הזה. עבורי זאת הייתה פעם ראשונה לבחור דברים לבית חדש, המעמד לא הרגיש לי טבעי ועד שלא הגענו למקום לא ידעתי איך אתנהג ואיך אגיב. וזה לא ממש משונה המחשבות האלה, כאילו, לא משונה עבורי, כי המוח שלי קשה הוא, כל כך קשה שהוא מכביד עליי, הוא האיבר הכי מכביד בגופי ואני אחת עם תחת וציצים ברוך השם. עושה לעצמי מחשבה יוצרת מציאות וכל מיני מנטרות שיקלו עליי, שיגרמו לי להיראות טבעית, ככל הניתן, כן? כי בכל זאת, עבורי זה לא טבעי. וזה לא רק כי מדובר בבחירת כלים סניטריים וקרמיקה, זה אולי הפשוט שבפעולה, זאת פשוט המחשבה שקשה לי, שזה בסדר, זה בסדר להיות חלק, לשמוח מדברים שהם לא שלך על הנייר אבל הם שלך בלב. שוב אני מתחזה לאישה של איש, לאשת בית, לאמא שהיא לא באמת אמא והכל כאילו קורה לי אבל הוא לא שלי על הנייר, מבינות?
מנסה להיזכר בילדה שהייתי ומה היא חושבת על כל מה שקורה כאן עכשיו, היא ככ שקטה הילדה הזאת, כאילו מנותקת ממני ממש, למה? למה היא לא שמחה ומוגנת, היא לא סומכת עליי? הרי יצאנו בדיוק מאותו הכוס של אמא שלנו, אז איפה היא? הפליא אותי ששחיתי שם, כאילו בחרתי מוצרי עיצוב וחיפוי מאז ומעולם ואני ממש יודעת מה מתאים למה, ההיא מהפריפריה לא הייתה בטוחה בבחירות שלי, ניסתה להסביר שהצבעים האלה לא בטוח שיתאימו לשוכרים, לא מעוניינת בשוכרים שלא מבינים כמה יפה הקרמיקה הזאת, את מבינה גברת? לא מעוניינת במי שלא מבין. אולי קצת השתלטתי על האירוע לבסוף, זה גם אופי מחורבן ובכלל לא כנוע אבל אי אפשר להרביץ לי בכל מקום וליד כולם. אח״כ דיברנו על כך ורבנו כל הדרך לאילת, עוד משהו שיש לעכל, כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת להתמודד איתם.