לכאוב. אני לא אוהבת כאב, כאילו לא את הכאב החד, השורף, את האלימות המתפרצת. כאב נפשי אני אוהבת, כאילו לא אוהבת אבל זה גורם לי להרגיש חיה. הוא לימד אותי לכאוב פיזית בשבילו, לעמוד ולספוג, לבקש (אלוהיי) שיכאיב, שייהנה מלרסק אותי במכות, הוא לימד אותי לגמור על כל כאב שהוא מעניק, על כל מה שהוא עושה לי.
לגמור על פחד. התנגדתי לכך בכל כוחי, עד שנכנעתי. הפחדים שלי גם הם שלו. הוא לוחש לי אותם בזמן שאני על הקצה ועד שאני מאבדת את שפיות דעתי.
להתמסר.דיונים רבים דנו במשמעות של התמסרות וההבדל מהקרבה. הוא לימד אותי איך להקדיש לו את כל הזמן והמקום והנכונות שקיימים בי. הכל שלו, הלכה למעשה.
להקריב. יותר מהפעולה עצמה התחלתי להבין למה זה נחוץ, מה אני מקבלת בקצה אבל יותר חשוב, מה הוא מקבל. הפעולה עדיין נבחנת, יש משמעויות שונות לסוגים שונים של הקרבה, הלמידה היא אינסופית ותמיד יש עוד משהו שאפשר לתת ממני, לתת בלי לקבל דבר.
לשחרר. אולי המסע הזה מאתגר יותר כי נפגשנו בגילים גדולים, שנינו כבר לא ילדים, עברנו את כל מה שהחיים יודעים לתת, לטוב ולרע. אני הגעתי אליו בשלה, על סף ריקבון. לשנות בי דברים כשאני כל כך יודעת ומרגישה שהאמת אצלי, זה לא פשוט. הוא לימד לשחרר את העבר, את מה שאני יודעת ואת האמת שלי בנוגע לעצמי, ולהיות נוכחת בהווה, להיות מולו, אישה ואיש שלומדים את הכל מחדש.
לתת. יש לי גבר דורשני עד הקצה. הוא רוצה את הכל כאן ועכשיו ומיד. הוא לימד אותי לתת לו את הכל גם בזמנים שנראה שאין לי יכולת, גם כשמשהו חסר לי, או שאני מרגישה ריקה, הוא לימד אותי לתת בנדיבות. אני עדיין לומדת.
לכתוב בפקודה. זה מרגיש לי טכני ואני מתעבת כמעט כל טקסט שהוא מכריח אותי לכתוב, כי אני אוהבת לכתוב מתוך שטף מחשבתי וכשהוא אומר לי לעשות כך אני מתאמצת ואני לא אוהבת להתאמץ לכתוב, כי זאת האהבה שלי, זאת מטלה במקום שאמור להיות המפלט שלי. למרות שאני מרגישה הכי מגושמת כשאני כותבת בפקודה, הוא הביא אותי לנקודה שאני פשוט עושה.
לאהוב.