מקום תחת השמש

ככה, באמצע החיים, פגשה הילדה הפנימית שבי את הילד הפנימי שבו ומאז יצאנו למסע שאותו הוא מוביל, משם אנחנו יכולים להיות כל מי שאנחנו וכל מי שעוד נהיה.

המפגש הזה ככ מעורר השתאות, זה מרגיש כל כך מוכר ונכון. שתי נשמות שעברו חיים שלמים כדי להגיע לנקודה הזאת שבה נוכל להתמזג.

אנחנו בתחילת המסע, שלובים חזק זה בזו וכבר טיפסנו על הרים וצעדנו בואדיות, עברנו סערות בים והיינו במזגי אוויר משתנים, לאן הדרך תוביל אני לא יודעת ונראה שאצלו הכל כבר ידוע מראש.

שוב אני נשכבת על רצפה בהתקף טנטרום, ״אני צריכה בטחון״ אני זועקת מתוך המקומות הכי אפלים שלי, ״אני צריכה יציבות״, אני ממשיכה, דופקת ידיים ורגליים על רצפה קשה והוא עומד ומקשיב עם עיניים חומלות, מתכופף ומלטף, אוסף אותי אליו ומרגיע.

אנחנו מתבגרים ביחד, כל אחד עם חליפת החיים שלו אבל צמוד צמוד.

אם לא הייתי אני אולי הייתי יכולה לשכב על הגב, לנשום עמוק, להסתכל על כל מה שיש ולנוח.

לבנתיים אני בודקת את כל הדרכים שאני מכירה כדי להרגיש בטחון. ותמיד מזכירה לעצמי שיש לי בית.

הוא ממיס לי את הכוס כשאני צופה בהשתקפות שלו מהחלון שמוביל למרפסת, דופק אותי מאחור, הלחי מעוכה על הספה והגוף שלו נדחף לתוכי, נכנס ויוצא, הכתפיים הענקיות והבטן השרירית נעים בקצב כזה שיוצא ממני קול לא רצוני.

העין עוד לא מספיקה לקלוט שהגוף שלו זז לעברי ואני שומעת אותו גוער ביתוש חסר מזל שנקלע לסיטואציה, כשהוא זז מעליי, מרגישה את הזין נדחק לשולי צוואר הרחם, משנה זווית. הסיטואציה מצחיקה אותי. הוא מתנתק ממני ותוקף את היתוש חסר הסיכוי. כשמסיים אותו הוא חוזר לתוכי וממשיך לדפוק אותי עמוק, אני עדיין עם התחתונים וכל הבבואה הזאת שמשתקפת מהחלון הגדול ממיסה אותי.

״בואי נתחיל להתאמן בכוויות״ הוא אומר וכאילו הוא לחץ על שלט שמדליק אותי, מיד התחלתי לייבב, ״לא לא בבקשה לא״, יריתי בלי לחשוב לרגע. ״את צריכה להתרגל, נעשה את זה ממש עדין״, הוא המשיך בעודו דופק אותי.

הוא התנתק ממני והתחיל לחפש משהו בבית, עיניי לא עזבו אותו לרגע, מנסה לברר מה הוא מתכנן כשהלחי שלי עוד קבורה בספה. מביטה כמו נץ בכל צעדיו. ראיתי שלקח נר ומיד התנגדתי. איך יכול להיות שבו״ז אני מתחרמנת ומתנגדת אלוהיי הסתומות! למה אני כל כך קשה, למה??

לא זוכרת מה הוא אמר והוא אמר, אני זוכרת שבפגישה הראשונה של הלבה הלוהטת על התחת שלי התחלתי לצווח. בסדר זאת לא לבה, זאת שעוות נר, יופי אבל בחיי שזה הרגיש כמו לבה רותחת. הוא שפך על היד שלו והראה לי, כנראה כדי להוריד את הפאניקה, ביקשתי שימזוג גם על שלי, עמדתי בזה בגבורה. אין מספיק מילים לתאר את חוסר החינניות שלי בסיטואציות הכי סקסיות שאנשים סוטים או לפחות קינקים נהנים מהם, אני נהיית עבם, עם תגובות של עבם והתנהגות כללית של עבם. אחרי שלוש זליגות על תחת כואב הוא תהה ״איך אני אצרוב אותך ככה״? ״לא יודעת״, עניתי מובסת ומאוכזבת מעוד התנהגות לא הגיונית.

הוא הניח את הנר וחזר לאסופת החורים שלו, ״את יודעת שאף אחד לא יגע בך לעולם?״ שאל שאלה עם תשובה ידועה מראש, אחריה עוד סרייה של שאלות שעל כולן ידעתי לענות ללא היסוס.

״זריז, תחכי לי במיטה אני רוצה לגמור כמו אתמול״.

כל סערת נפש, מכשול או קושי היו שווים את הרגע הזה, עת התמזגת בתוכי. שני גופים מתחברים בקרשנדו.

״אנחנו לא מזדיינים, אנחנו עושים אהבה״, אמרת לאחר מספר דקות שהיית חפון בין זרועותיי, נשען על חזי בעודי מלטפת ולוחשת מילות אהבה. מילים שיוצאות מהלב שלי, מכל הוויתי ונכנסות ישירות למחזור הדם שלך ומשם ללב.

עדיין יכולה לשמוע את הנהמה שיצאה ממך, בשונה מזמן טרף, שם אתה מאוד ממוקד ופרקטי, בזמן אהבה אתה עף איתי למחוזות העונג, נותן לעצמך להרגיש, איך הלב והגוף אחד הם.

הזכרון שבו אתה  אוחז לי את הראש ונתמך בו בזמן שאתה דופק אותי במהירות, כל גופך נשען עליי, כאילו כולך תלוי בי, נאחז בי ואני מלקקת את האוזן ולוחשת לך שאני אוהבת אותך אוהבת אותך אוהבת אותך, מרטיב לי את הנשמה. כולך ממתק של גבריות, נוטף סקס אפיל, משבש לי את יכולת החשיבה. מייחם אותי. לגרום לך עונג נהיה מטרת חיים עבורי. הקולות שיוצאים ממך הם המנגינה הערבה ביותר לאוזן הרעבה שלי. אני אוהבת אותך

הוא מבלבל אותי כשהזין שלו חודר לתוכי אחרי שלושה שבועות של טיול במדבר הזיונים.

הכנתי את עצמי, לא בהצלחה גדולה, לריק הזה שהובהר לי שיגיע אבל איך לומר, איבדתי את שפיות דעתי.

ידעתי, או כך חשבתי, שכח העל שלי זה להתחבר גופנית, להתמודד, להתקרב, לעשות את התנועות והקולות והמבטים שעובדים אבל פה מה שהיה נראה לי כח בעבר, נחשב חולשה. וזה קשה, ללמוד להתחבר מהמקומות האחרים, לתת שיראו אותך בעליבותך, עם החולשות והקשיים, הטעויות והפגמים, לי זה קשה. קשה עד שלפעמים בא לי לנפץ הכל, להתלבש בחזרה בכל החומות ולא להיות ככ חשופה מבפנים כל הזמן.

זין חדר לכוס מוקדם מידי מהצפוי, בהפתעה. אולי כדי לתת לי להרגיש בעלת ערך, לפי דפוסי עבר, למחוק אותי לאט יותר מאיך שהייתי.

בדרך לאירוע הוא מחקה את העולב שהייתי כשהודיע לי שהוא הולך לבעול אותי, שונאת שהוא מחקה אותי, מבוכה עברה בי מתחת לשמלה השחורה שעטפה אותי.

״זוכרת שביקשת להזכיר לך כל יום שאני יכול לעשות איתך מה שאני רוצה?״

כן.

״יופי סמרטוט״׳.

אני נבט בת אדמה, זקוקה לשמש העולה. 

להתחמם בבית השחי, בין השערות, ללקק זרועות וחזה ופטמות, מצח, עיניים, לחיים וכל פיסת עור, למצוץ את הזין המושלם, לענג ביצים וחור תחת, למרק אצבעות רגליים ולשמש כמזרן או כסא, שטיח או הדום.

אבל בעיקר בעיקר אני זקוקה לשמש כדי לגדול, תחת אהבה ודאגה, חום, רוך ואכפתיות אין סוף. 

סופרת את הרגעים שאוכל להסניף לתוכי את כל הטוב שמתקיים רק עבורי, בשמש שלי.

היא לא באמת שורפת, השמש שלי, היא טובה ובלעדיה אני לא קיימת. 

יש קן מחוץ לחלוני, עליו דוגרת במסירות אין קץ יונה עם זנב מספיק ארוך שחודר את התריס. אני לא מעיזה לסגור אותו עד הסוף, רוצה להיות שותפה רחוקה בפלא הבריאה, לא להפריע, רק לצפות. מרגישה גאה שהיא בחרה דווקא את אדן חלוני, אולי הרגישה בטוחה להפקיד את חיי שאריה דווקא במקום הזה.

היונה עושה קולות, הם יוצאים ממנה בקצב שנשמע כמו קוד, היא בטח מאותת לבן זוגה שהיא רעבה. מעניין אם בזמן דגירה יש חשקים מיוחדים, אולי זחל מיוחד.

כל יום אני מביטה בקן ורואה רק אותה, יושבת ומכסה את הביצים.

התריס לא מוגף עד הסוף כבר תקופה, קרני השמש נכנסות ונגמרות לי בפנים. זה טוב, אני אומרת לעצמי וחוזרת לנמנם.

ההוראות האלה בשלט רחוק מוציאות לי את כל הרוח מהמפרשים. אני שונאת את כל הפעולות האלה שנראות לי כמו משחק ילדים. אני זועמת ורותחת ובאמת שבא לי לשרוף את העולם וגם אותו.

לא יודעת למה, דווקא כשאנחנו לא ביחד מספר ימים נופלות עליי כמו פצצות כל מיני דרישות הזויות.

לא אכחיש שגם לי יש יד בדבר אבל באמת שיכולת ספיגת השפוטה שלי עומדת בסימן שאלה בכל רגע ורגע. ואז אני מרגישה שזה משחק, שהכל משחק כזה ואני מאבדת פוקוס.

אי הסכמות על ערכים הביאו לכך שהוגלתי לחדר השינה שלי. עם דלת סגורה. נאלצתי ליצור לי מקום משכב שכולל בעיקר ריצפה, מותר רק מים ואפשר להשתין בבקבוק. אסור טלפון חוץ מלקרוא טקסטים ששלח לי בנוגע למושג ״ערכים״ ואחרי שאסכם מה הם ערכים ״את רשאית לקרוא ולהעמיק בפרופיל שלך״.

נלחמתי בשלפוחית ככל שיכולתי, אחרי שעתיים התייאשתי, גם כי כבר הייתי רעבה וגם כי קיוויתי לראות איזו קרן שמש אחרונה לפני שהיום נסגר. לא קרה. מה שכן קרה זה שעשיתי סקוואט, קירבתי בקבוק מי עדן לכוס והשתנתי לתוכו. ברור שנכנסו אליו טיפות בודדות וכל הזרם השוצף נשפך על הריצפה שכמעט הגיעה לשמיכה שעליה ישבתי. אני שונאת את זה.

“בתור זיון, את לא שווה כלום. שתביני. זה הדבר שהכי פחות מושך בך.“

כמי שאסרו עליה לגעת או לקבל זין או לזכור שיש לה כוס, הייתי מצפה שידכאו לי את המיניות ופשוט נתעלם מהצרכים ההם שאני לא רוצה לשוחח עליהם.

במקום הציפיה ההגיונית שלי, אני מקבלת מנות גדושות בחירמונים מחרפנים.

הציפיה שלו שאגמור מהפטמות נראית לי לא ישימה, כיצד דה פאק זה יכול לקרות? הייתי צווחת בראש. ועכשיו, כשהכוס לא בשימוש ברמת האצבע לא עוברת בו, הוא עטור בשערות שלא היו מביישות שיח מתבגר, הכל קשרים ואני מחכה לתספורת החודשית המבישה, אני מצליחה להבין איך אולי אולי אפשר לגמור מהפטמות.

״הכוס הוא אמצעי, ליצור לי עוד אחיזה, לגרום לך להיות משועבדת״.

כל אמירה או תנועה שהיא לא במקום גוררת מיד אמירה בסגנון ״את יודעת שהראש שלך היה עף עכשיו, נכון?״ מצד אחד אני יודעת שזה נכון ומצד שני הרבה חופש תנועה לא תמיד טוב לשפוטה שלא תמיד יודעת את מקומה.

כדי לא לשחק אותה ובאמת להיות, אני מתגייסת בכל כוחותיי וגם בשארית כוחותיי, לפעמים מתפלספת ברמת הזקנים(זצ״ל) היושבים באקרופוליס , חושבת כדי לדלות מידע ופשוט להיות.

מנסה להבין מה זאת השפלה, ״לא יודעת, זה שהורדת עליי מים בשירותים בכלל לא משפיל, גם לא שאתה יורק עליי, זה פשוט מציק, אני שונאת שנוגעים לי בפנים״, הפסקתי כדי לחשוב והמשכתי ״אני אוהבת שאתה ישן עליי עם הרגליים ובכלל לעשות לך נעים בכל צורה, נראה לי גם שאני אוהבת שאתה קורא לי פרה״, אמרתי במין הרגשת נקיון פנימי, כאילו טיהרנו את כל מה שהיה לטהר בינינו ועכשיו אפשר להתקדם.

המשכתי לחשוב על זה עוד. “זה מביך שאתה מנקה לי את הכוס אחרי פיפי, אבל משפיל?״ הוא קם ונכנס לחדר אחר, בזמן שאמרתי שלדעתי גם להיות הדום זה פשוט מציק ולא נוח אבל ממש לא משפיל, הוא חזר ובידיו כפפה שחורה.

״אולי כשהכנסתי לך אצבע לתחת והיא יצאה חומה?״