ככה, באמצע החיים, פגשה הילדה הפנימית שבי את הילד הפנימי שבו ומאז יצאנו למסע שאותו הוא מוביל, משם אנחנו יכולים להיות כל מי שאנחנו וכל מי שעוד נהיה.
המפגש הזה ככ מעורר השתאות, זה מרגיש כל כך מוכר ונכון. שתי נשמות שעברו חיים שלמים כדי להגיע לנקודה הזאת שבה נוכל להתמזג.
אנחנו בתחילת המסע, שלובים חזק זה בזו וכבר טיפסנו על הרים וצעדנו בואדיות, עברנו סערות בים והיינו במזגי אוויר משתנים, לאן הדרך תוביל אני לא יודעת ונראה שאצלו הכל כבר ידוע מראש.
שוב אני נשכבת על רצפה בהתקף טנטרום, ״אני צריכה בטחון״ אני זועקת מתוך המקומות הכי אפלים שלי, ״אני צריכה יציבות״, אני ממשיכה, דופקת ידיים ורגליים על רצפה קשה והוא עומד ומקשיב עם עיניים חומלות, מתכופף ומלטף, אוסף אותי אליו ומרגיע.
אנחנו מתבגרים ביחד, כל אחד עם חליפת החיים שלו אבל צמוד צמוד.
אם לא הייתי אני אולי הייתי יכולה לשכב על הגב, לנשום עמוק, להסתכל על כל מה שיש ולנוח.
לבנתיים אני בודקת את כל הדרכים שאני מכירה כדי להרגיש בטחון. ותמיד מזכירה לעצמי שיש לי בית.