מקום תחת השמש

לא יודעת איך זה קרה אבל הפה שלי נהיה כוס.

כאילו, אני יודעת איך זה קרה אבל לא חשבתי שהוא רציני.

כלומר, אני יודעת שהוא רציני אבל לא חשבתי שהוא מתכוון לכך.

״אז בעצם אתה יורד לי עכשיו?״, שאלתי אותו מתוך הנשיקה כשנשק לי. הוא חייך ואמר שבדיוק. אותי זה לא הצחיק.

לא הייתי בטוחה אם הסנקציות סביב הכוס, שהוא כוס באמת, כוללות גם את הפה שלו ונראה שזה יישאר מעורפל עד שהוא אמר שמידי פעם נזכיר לכוס (האמיתי) מי הוא.

עד אז אני זזה על אוויר ומדמיינת וגם נזכרת, איך כל בוקר הוא נכנס לתוכי לאט, מתמקם על גופי כאילו הייתי מזרן ודופק אותי בקצב המיוחד הזה שעושה לי עור ברווז ברגליים. עוטף אותי עם הזרועות הענקיות שלו ומחזיק לי את הראש, מנשק אותי ולוחש לי שאני שלו לנצח.

אני לא מצליחה להירגע ונדחפת עליו בעוצמה מלמטה, מעמיקה את החדירה ומתכווצת עליו חזק, לפעמים זה מוציא ממנו קול שממוטט לי את כל ההגנות ואני זקוקה להתמזג לתוך הגוף שלו. הוא גומר בתוכי, לפעמים לפי עוצמת הדפיקה אני מרגישה איך גמירות קטנות עוטפות לי את האגן, אני שואבת את הזין שלו לתוכי בכיווץ עמוק ומחבקת חזק עם הידיים והרגליים, הוא מתמוטט עליי ואני נמסה.

לבנתיים אני פה שהוא כוס וזהו.

בסהכ נוצרו שני עיגולי קיא קטנים ועוד זיצים של קיא שעפו ברדיוס קרוב.

לאחר סבב הקאות ראשון מזיון פה אינטנסיבי הוא אמר לשבת על הברכיים מול המראה בפרוזדור, הצצתי והזדעזעתי. השיער המרוח על הפנים, דבוק ברוק שלו ובקיא שלי, גרמו לפרץ דמעות, כל יריקה מרגישה כאילו הפרצוף שלי נמס, נסערת עד עמקי נשמתי, מיד עצמתי עיניים. הוא נעמד מאחורי, נשען עם הסנטר על ראשי ומביט.

כשהעזתי לפתוח את העיניים, פגשתי את מבטו, ״הפה שלך מרגיש כמו כוס״.

התנגדות היא מילת המפתח בשבועות האחרונים. משהו בי לא מניח לי להתמסר, לקבל את מקומי, להשלים עם ייעודי ולסתום את הפה. כמה אני שונאת את המילה ״נשלטת״, איזה טייטל מופלץ באתר מופלץ במדינה מופלצת. הוא לוחץ שם עד שאין לי כבר אוויר.

אין מישהו בהיסטוריית המישהוים שמתאים לי יותר ממנו, הוא רואה אבל בעיקר מבין, מבין ומקבל את מי שאני, ״את מבינה שאין יותר שפוטה ממך?״.

הוא שלח אותי לחזור עם תובנות חותכות בעוד שלושה חודשים, לקחת חופש ולהבין מה אני רוצה. יום אחד לא החזקתי. כל מה שרציתי זה לחטוף תנומה מתוקה בין רגליו. אני מוכנה לשלם ככ הרבה עבור התנומה הזאת ונראה שככל שאני מוכנה לשלם יותר ככה אני מקבלת הרבה מאוד דברים בחינם. מין מעגל קסמים שאני מתעקשת להגיע אליו בדרכים עקלקלות במקום לגשת דוך.

הוא משך אותי אחריו מהשערות לא בחוזקה, התיישב על הספה ואמר לי להתפלש עם הראש בקיא. מיד התחלתי לייבב. כשראה שאין תזוזה הוא הכניס את כף רגלו לתוך השלולית הקטנה ונמרח בקיא, ״תנשקי״, הוא השיט את הרגל ואני התחלתי לבכות על אמת. נישקתי את הרגל, הוא נשען לעברי ואמר ״נכון שזה מאוד רך?״.

מאז שאני לא מוצאת את מקומי ואני לא מבדילה בין סטירה לסטירה הוא החליט למנוע ממני כל סוג של אלימות, לבנות בי בטחון ולייבש לי תתחת. (ואת הכוס) וכששאל את השאלה הרגשת תלישות עברה בי, זה ככ סתר את הסיטואציה שהיה בה כל דבר חוץ מרכות ועדיין היא הצליחה להיות מאוד רכה.

שנייה אחרי שהתרומם מהספה ואמר שהוא מכין לנו לאכול התחננתי לאכול לו את התחת.

״היית ילדה טובה?״,

כן, לחשתי.

״בבקשה תשב לי על הפנים״. הוא התיישב ואני נקברתי בתוכו.

ההרגשה הזאת שאת יוצאת מהמקלחת עם החלוק, הלחיים קצת בוערות ואדומות עוד מקודם, שעה שרצת את ה 10 קמ שלך, התחלת לרחף החל מהקילומטר השני ועכשיו את יוצאת מהמקלחת מרגישה מקורצפת חיצוניות ופנימית כאחד, פונה למטבח להכין לך את ארוחת הבוקר הנחשקת הכוללת פיתה כוסמין מלא ששמת בתנור לקבלת הקראנץ, עליה אבוקדו דוגמן בשיאו ועליו עין מושלמת, האמריקנו הקר עם מלא קרח לצד הצלחת ואת לוגמת בשקיקה ומרגישה כמו אושיה, ההרגשה הזאת, אני מתגעגעת אליה. 

אמרתי לה כמה אמיתות בלתי מתפשרות על חיי, היא הביטה בי עם כל הטקס ואמרה, ״את בעצם צריכה חופש. את אישה חופשייה. את צריכה חופש״, בטון הרגוע שלה והרגשתי איך העפעפיים מתחננים להיעצם רק לרגע, לנזול לתנוחה עוברית לתוך חלום מתוק.

זה כל כך מעייף ומבלבל גם אותי. מה אני בכלל עושה פה?

הרי על זה בדיוק כבר מתתי פעם אחת. אי אפשר למות פעמיים או שלוש. אחרי הפעם הראשונה הצטרכתי סיוע של מלאכי שמים כדי לחזור לחיים. שנתיים של מחיקה כמעט מלאה מהחיים. וזה היה שווה את זה, הכל שווה את זה, להרגיש את הלב הפועם והדם שזורם, להרגיש חיה, קיימת, חלק מדבר שהוא גדול ממני.

אבל לבסוף החופש לוקח. תמיד.

מה אני עושה פה?

הסדינים כבר לא יכולים להכיל את מה שהאהבה שלנו עושה בם. הריחות כל כך עזים, משתלבים במדויק לתחושות העמוקות. הכל דרמטי ומוגזם. האהבה גדולה והצורך עצום, ההתמכרות מורגשת אבל אי אפשר להיות מה שאנחנו לא. חשבתי שלא ארגיש עוד לעולם את מה שהרגשתי אז ועכשיו הכל מוכפל ומגובה במעשים ובחיים והכי חשוב הוא נותן תקווה לעתיד. וכשנותנים לך תקווה את לוקחת ונתקעת כי אין כמו תקווה טובה כדי להוריד ממך את כל ההגנות.

והחופש מתרחק ממני, ככ נוכח אבל ככ רחוק.

״הפרספקטיבה שלך משתנה״, אני רואה את ההודעה על המסך ומנסה להבין את הכוונה העמוקה ביותר שלה.

תמיד כשזוכים במשהו מאבדים משהו אחר.

החופש לפניי ואני מרגישה אבודה.

בין זרועותיך.

לפני שפיתחתי אופי הייתי חיה בעולם שנע בסקאלה שבין טוב לרע. אין אמצע, אין אפור, אין מורכב. שאלת היסוד שלי תמיד הייתה, זה טוב או רע?
בדכ, ילדות קטנות שחיות כמו ילדות גדולות לא עוברות התפתחות תפישתית עמוקה ומסודרת, הכל הוא בליל של דברים ששמעת, שראית, שחשבת שככה זה נכון.
לרוב, ילדה כזאת תחלום על אביר על סוס לבן. מישהו שיראה בדיוק איך שהיא רוצה, שיתאים בול לרשימה, שיבוא ויסחוף אותה מתוך חיה הבודדים ויהיה מזור לכל צרכיה ותשוקותיה. נו ילדה שחיה בסרט.
אביר על סוס לבן זה טוב, גברים שהם לא אבירים.. ובכן, כן, זה רע.
הכל היה מאוד פשוט.
לא יודעת מי מכן הסתובבה לאחרונה באזור רוטשילד, שוק הכרמל, מצפה רמון או סתם בשכונה בערד.. כבר שנים רבות שיש מחסור בשוק האבירים והם נכחדו, כבר לא קיימים. לכן יש הרבה מכוניות ולא סוסים אבל בעיקר אין אבירים.
האמונה העמוקה, שאני יודעת מה טוב ומה רע ביחס לכל דבר בעולם ליוותה אותי עד לא מזמן. כדי להשתחרר מאמונות מעכבות לפעמים צריך לעבור שברון לב שייקספירי ועוד שנים של חיפוש ותהייה. מרוב פחד ובעתה לסמוך, להאמין, תמיד העדפתי לשמור את הקלפים של הלב קרוב אליי אבל עוד יותר קרוב את הקלפים של האמונה.
הזמן הנוקף לא היווה קטליזטור מעולם כי אין לי שום ציפיות מהחיים ואני לא ממהרת לשום דבר, חתונה, ילדים? מה זה קשור אליי? הרי עידן האבירים נגמר.

אני ככ מלאה בעצמי שאפילו הפנייה הראשונה הייתה בראשי בהלצה. אני זוכרת שחשבתי, מי זה החי בסרט הזה ולמה הוא חושב שהוא מושיע של מישהו בעולם. הרי האבירים נכחדו ואין עוד בנמצא.
מה אגיד לכן, הגעתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. או במקרה שלי, יש לך יותר מזל משכל, גברת.
אם היו מעמידים אותו במסדר זיהוי עם עוד אבירים אחרים לעולם לא הייתי בוחרת בו כנראה. האיש הזה שונה ממני בכל דבר. אה והכי חשוב, הוא בכלל לא אביר, הוא ברברי שבא מההרים ומחפש את מנת הטרף שלו, זאת שיאכל אותה במנות קטנות, בתקווה שתספיק לו כל החיים. זה ברברי מברבריה, כזה שפושט קרקפות, שותה את הדם וממשיך הלאה על הסוס השחור מאוד.
בהתחלה, עוד עמדתי מהצד, מסתכלת בפליאה ולפעמים בגועל בכל מופע האימים הזה, אחרי כמה כאפות וזיוני פה נמרצים כשכבר נתנו לי דרכון לברבריה ויצא לי להיכנס לעולם מסעיר וחדש וכזה שגם דוחה אותי ללא משים, אין לי כבר יכולת להתגונן.
או כמו שהוא אמר: את לא אוהבת את זה ובסוף את אוכלת תחת.

“לא חושבת שאוכל להשתנות באמת״, בכך סיימתי שיחה קרובה של חצי יום.

המילים יצאו ממני בטבעיות ובהכרה מלאה, כמו כשאני מחכה לקפה שלי בבוקר אחרי שעמדתי עשר דקות בתור ושואלים, מה את שותה?

״הפוך על סויה, בלי קצף בבקשה״, אני מיד שולפת מהרגל ומהטבע, למרות שרק התעוררתי ואחרי דקות של בהייה, המוח יודע - ״לא חושבת שאוכל להשתנות באמת״.

רק אחרי ששמעתי את הקנאק שעשה הצוואר והרגשתי את השריפה המהירה בלחי והרגשתי את הפרצוף שלי טס לכיוון השני, הבנתי שקיבלתי סטירה שטילטלה את עולמי.

המעמד היה כה מזעזע שהייתי צריכה לחוש את הראש והצוואר כדי להבין שהכל שם עדיין מחובר.

הוא סיפר לי אחכ שבמקום להתגונן נצמדתי אליו לחזה כמו מבקשת שיגונן עליי, מה שקצת מוזר לאור העובדה שהוא זה שהעיף לי את הסטירה אבל זה לא באמת מוזר, נכון?

שם כנראה מסרתי עוד חוליה משרשרת החוליות שמרכיבות אותי, המבט נהיה מאוד מסוים ואני כבר לא חושבת כלום, לא על שינוי, לא על להיות ולא על אני בכלל. אני נהיית כלום מוחלט, הדבר היחיד שיכול להגדיר אותי באותם רגעים זה הגובה שבו אני מתקיימת ואני צוללת למטה, לרגליו, במין פעולה טבעית מאוד שלא טבעית לי בכלל. מחפשת נחמה והגדרה עצמית מחודשת כי כל היותי נזעק.

״תראי איזה יופי השתנית בכל כך מעט זמן״.

1. המגע שלך מעביר כל מכאוב. לא מגזימה.

2. אתה הכי מצחיק בעולם.

3. כשהירכיים שלך עוטפות אותי אני מרגישה דפיקות ברחם, מרגישה הכי אישה.

4. הצורה שאתה מביט בי.

5. שאתה טורף אותי.

6. איך אתה תמיד יודע לקלוע לטעמים של האוכל שאני רוצה.

7. איך שאתה מתווך לי את המציאות.

8. כי סימנת לי את הלב.

9. כי הפחת בי רוח חיים והכנסת ככ הרבה שמחה.

10. כי אתה הכי חכם בעולם. 

בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה תתייחס לסמרטוטה הסתומה שלך.

להיות דלה במשאבים להתמודד עם החיים זה קטע, בעיקר כשאת לקראת סוף העשור הרביעי של חייך.

פעולה פשוטה של אמון, יכולה לעלות לי במחשבות אובססיביות שלא מרפות. מתקשה להאמין שיש מישהו בעולם שיכול להחזיק את הדבר הזה שהיא אני.

למדתי שהמנגנון שמפעיל אותי מוצת כמעט תמיד בכוס, נו גם דרך להתנהל בעולם.

שאלות רבות צצות ומסתבר שבסוף בסוף זאת תמיד אני מול אני.

לפעמים הרגשתי שמילים כמו מהות או ערכים או אהבה נקרעו ממני בטרם עת, כאילו יש דברים שלא יכולים לקרות לי, הם תמיד קורים לאחרים.

זאת בעיה להיות גם חסרת סבלנות וגם עצלנית, זה תמיד מתנגש אחד בשני.

כמה קשה לכתוב על אושר. אבל זה לא רק על אושר, זה על התנהלות ועל עיכובים ועל האמונה שלא מרפה שלא מגיע לי כלום בעולם. זאת לא מחשבה מודעת, זאת כזאת שנבלעה בסקס ללא רגש, בקשרים שלא מובילים לכלום, בקשרים בחטא, באנשים שעלולים להזיק. ״הסתפקת בפירורים״, הוא נהג לומר.

חשבון נפש זה תהליך. כשהוא מתחיל נראה שאין לו סוף ואפשר לומר שאני רק בתחילתו.

מקווה שככל שאתקדם אוכל לראות צלול וברור את כל הטוב שלפניי. את הטוב והחסד שהחיים הרעיפו עליי ולא תמיד ידעתי לראות.

אימון באמון היה כאשר הוא קשר לי את הרגליים תחילה ואז את הידיים בזמן שאני על הבטן.

דקות לפני קיבלתי עשרות חבטות על הישבן מהיד ברזל שלו, הפלח החליף צבע, להט ושרף, בין לבין הוא ליטף ולחש לי מילות הרגעה. לא היו דרמות או התבכיינות, כן היו דמעות, הרגשתי כנועה מעומק הנשמה. הרגשתי במקום הכי שליו ונכון עבורי להיות. כשהוא סיים הוא התחיל לקשור אותי, מסיר ממני מגננות בעדינות אבל בנוכחות מלאה.

ההכרה שאני הולכת להיות חסרת אונים ותלויה בו לחלוטין כיווצו אותי מבפנים. כשהוא אמר לי שהוא הולך לקשור אותי, בזמן שחבט לי בישבן, הנהנתי בהשלמה, הכוס היה שותף מלא בתהליך. אבל במאני טיים ככל שהרגשתי קשורה פיזית וההגנות נקרעו ממני, הרגשתי ככ חשופה וחסרת אחיזה. הדמעות ירדו מעצמן, הוא אמר שהוא ממש פה לידי ונשכב לצידי במיטה. וככל שנקף הזמן משהו בי נרגע. עברו דקות שבסיומן הקצתי מהמקום שבו שהיתי וביקשתי שישחרר אותי. כששיחרר נאחזתי בו כמו גלגל הצלה בזמן סערה. רציתי לחדור לעורו, לשהות בגופו, רק שיגע בי. הוא ליטף ונישק ולחש מילים שמרגיעות לי את הנשמה.

הליטופים שלו הם תרופה, תרופה להרבה ממכאוביי ואולי לכולם.

ככ רציתי לגמור מהידיים שלו, לספוג את הרגע המכונן לתוכי, התחננתי שירשה.

״את יכולה לגמור רק על אצבעות הרגליים שלי״, הוא אמר והרגשתי את הייאוש מתפשט לי בגוף.

״יש לך עשר דקות, בסופן אם לא תגמרי את תגמרי על ה xxxxx״, הזדעזעתי ואמרתי שאני לא רוצה בכלל אבל זה כבר היה מאוחר מידי.

״כמה זמן לקח לי?״

״3 דקות״.

מה????

כן.

זאת הייתה אחת מהגמירות הכי חזקות בחיי.

זהו סיפור על ילדה יפה אך מאוד סתומה, שלא ידעה את מקומה.

למרות שהילדה קיבלה הכל היא שוב ושוב בחנה, ניסתה, תמיד למרוד ביקשה. 

אך למה ומדוע, זה הוא לא סיפור ידוע, או שידוע מאוד, כאין סוף סיפורי סתומות אחרות.

הסתומה טעתה ואת אהובה איכזבה ומאז היא תלושה כמו עלה בלי גבעול. 

וכל מה שהיא מבקשת זה טיפת יחס או יריקה כדי שתוכל להתחיל את יומה. 

בבקשה בבקשה תתייחס לסתומה, מתחננת בבקשה.