אמרתי לה כמה אמיתות בלתי מתפשרות על חיי, היא הביטה בי עם כל הטקס ואמרה, ״את בעצם צריכה חופש. את אישה חופשייה. את צריכה חופש״, בטון הרגוע שלה והרגשתי איך העפעפיים מתחננים להיעצם רק לרגע, לנזול לתנוחה עוברית לתוך חלום מתוק.
זה כל כך מעייף ומבלבל גם אותי. מה אני בכלל עושה פה?
הרי על זה בדיוק כבר מתתי פעם אחת. אי אפשר למות פעמיים או שלוש. אחרי הפעם הראשונה הצטרכתי סיוע של מלאכי שמים כדי לחזור לחיים. שנתיים של מחיקה כמעט מלאה מהחיים. וזה היה שווה את זה, הכל שווה את זה, להרגיש את הלב הפועם והדם שזורם, להרגיש חיה, קיימת, חלק מדבר שהוא גדול ממני.
אבל לבסוף החופש לוקח. תמיד.
מה אני עושה פה?
הסדינים כבר לא יכולים להכיל את מה שהאהבה שלנו עושה בם. הריחות כל כך עזים, משתלבים במדויק לתחושות העמוקות. הכל דרמטי ומוגזם. האהבה גדולה והצורך עצום, ההתמכרות מורגשת אבל אי אפשר להיות מה שאנחנו לא. חשבתי שלא ארגיש עוד לעולם את מה שהרגשתי אז ועכשיו הכל מוכפל ומגובה במעשים ובחיים והכי חשוב הוא נותן תקווה לעתיד. וכשנותנים לך תקווה את לוקחת ונתקעת כי אין כמו תקווה טובה כדי להוריד ממך את כל ההגנות.
והחופש מתרחק ממני, ככ נוכח אבל ככ רחוק.
״הפרספקטיבה שלך משתנה״, אני רואה את ההודעה על המסך ומנסה להבין את הכוונה העמוקה ביותר שלה.
תמיד כשזוכים במשהו מאבדים משהו אחר.
החופש לפניי ואני מרגישה אבודה.
