בסהכ נוצרו שני עיגולי קיא קטנים ועוד זיצים של קיא שעפו ברדיוס קרוב.
לאחר סבב הקאות ראשון מזיון פה אינטנסיבי הוא אמר לשבת על הברכיים מול המראה בפרוזדור, הצצתי והזדעזעתי. השיער המרוח על הפנים, דבוק ברוק שלו ובקיא שלי, גרמו לפרץ דמעות, כל יריקה מרגישה כאילו הפרצוף שלי נמס, נסערת עד עמקי נשמתי, מיד עצמתי עיניים. הוא נעמד מאחורי, נשען עם הסנטר על ראשי ומביט.
כשהעזתי לפתוח את העיניים, פגשתי את מבטו, ״הפה שלך מרגיש כמו כוס״.
התנגדות היא מילת המפתח בשבועות האחרונים. משהו בי לא מניח לי להתמסר, לקבל את מקומי, להשלים עם ייעודי ולסתום את הפה. כמה אני שונאת את המילה ״נשלטת״, איזה טייטל מופלץ באתר מופלץ במדינה מופלצת. הוא לוחץ שם עד שאין לי כבר אוויר.
אין מישהו בהיסטוריית המישהוים שמתאים לי יותר ממנו, הוא רואה אבל בעיקר מבין, מבין ומקבל את מי שאני, ״את מבינה שאין יותר שפוטה ממך?״.
הוא שלח אותי לחזור עם תובנות חותכות בעוד שלושה חודשים, לקחת חופש ולהבין מה אני רוצה. יום אחד לא החזקתי. כל מה שרציתי זה לחטוף תנומה מתוקה בין רגליו. אני מוכנה לשלם ככ הרבה עבור התנומה הזאת ונראה שככל שאני מוכנה לשלם יותר ככה אני מקבלת הרבה מאוד דברים בחינם. מין מעגל קסמים שאני מתעקשת להגיע אליו בדרכים עקלקלות במקום לגשת דוך.
הוא משך אותי אחריו מהשערות לא בחוזקה, התיישב על הספה ואמר לי להתפלש עם הראש בקיא. מיד התחלתי לייבב. כשראה שאין תזוזה הוא הכניס את כף רגלו לתוך השלולית הקטנה ונמרח בקיא, ״תנשקי״, הוא השיט את הרגל ואני התחלתי לבכות על אמת. נישקתי את הרגל, הוא נשען לעברי ואמר ״נכון שזה מאוד רך?״.
מאז שאני לא מוצאת את מקומי ואני לא מבדילה בין סטירה לסטירה הוא החליט למנוע ממני כל סוג של אלימות, לבנות בי בטחון ולייבש לי תתחת. (ואת הכוס) וכששאל את השאלה הרגשת תלישות עברה בי, זה ככ סתר את הסיטואציה שהיה בה כל דבר חוץ מרכות ועדיין היא הצליחה להיות מאוד רכה.
שנייה אחרי שהתרומם מהספה ואמר שהוא מכין לנו לאכול התחננתי לאכול לו את התחת.
״היית ילדה טובה?״,
כן, לחשתי.
״בבקשה תשב לי על הפנים״. הוא התיישב ואני נקברתי בתוכו.