לפני שפיתחתי אופי הייתי חיה בעולם שנע בסקאלה שבין טוב לרע. אין אמצע, אין אפור, אין מורכב. שאלת היסוד שלי תמיד הייתה, זה טוב או רע?
בדכ, ילדות קטנות שחיות כמו ילדות גדולות לא עוברות התפתחות תפישתית עמוקה ומסודרת, הכל הוא בליל של דברים ששמעת, שראית, שחשבת שככה זה נכון.
לרוב, ילדה כזאת תחלום על אביר על סוס לבן. מישהו שיראה בדיוק איך שהיא רוצה, שיתאים בול לרשימה, שיבוא ויסחוף אותה מתוך חיה הבודדים ויהיה מזור לכל צרכיה ותשוקותיה. נו ילדה שחיה בסרט.
אביר על סוס לבן זה טוב, גברים שהם לא אבירים.. ובכן, כן, זה רע.
הכל היה מאוד פשוט.
לא יודעת מי מכן הסתובבה לאחרונה באזור רוטשילד, שוק הכרמל, מצפה רמון או סתם בשכונה בערד.. כבר שנים רבות שיש מחסור בשוק האבירים והם נכחדו, כבר לא קיימים. לכן יש הרבה מכוניות ולא סוסים אבל בעיקר אין אבירים.
האמונה העמוקה, שאני יודעת מה טוב ומה רע ביחס לכל דבר בעולם ליוותה אותי עד לא מזמן. כדי להשתחרר מאמונות מעכבות לפעמים צריך לעבור שברון לב שייקספירי ועוד שנים של חיפוש ותהייה. מרוב פחד ובעתה לסמוך, להאמין, תמיד העדפתי לשמור את הקלפים של הלב קרוב אליי אבל עוד יותר קרוב את הקלפים של האמונה.
הזמן הנוקף לא היווה קטליזטור מעולם כי אין לי שום ציפיות מהחיים ואני לא ממהרת לשום דבר, חתונה, ילדים? מה זה קשור אליי? הרי עידן האבירים נגמר.
אני ככ מלאה בעצמי שאפילו הפנייה הראשונה הייתה בראשי בהלצה. אני זוכרת שחשבתי, מי זה החי בסרט הזה ולמה הוא חושב שהוא מושיע של מישהו בעולם. הרי האבירים נכחדו ואין עוד בנמצא.
מה אגיד לכן, הגעתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. או במקרה שלי, יש לך יותר מזל משכל, גברת.
אם היו מעמידים אותו במסדר זיהוי עם עוד אבירים אחרים לעולם לא הייתי בוחרת בו כנראה. האיש הזה שונה ממני בכל דבר. אה והכי חשוב, הוא בכלל לא אביר, הוא ברברי שבא מההרים ומחפש את מנת הטרף שלו, זאת שיאכל אותה במנות קטנות, בתקווה שתספיק לו כל החיים. זה ברברי מברבריה, כזה שפושט קרקפות, שותה את הדם וממשיך הלאה על הסוס השחור מאוד.
בהתחלה, עוד עמדתי מהצד, מסתכלת בפליאה ולפעמים בגועל בכל מופע האימים הזה, אחרי כמה כאפות וזיוני פה נמרצים כשכבר נתנו לי דרכון לברבריה ויצא לי להיכנס לעולם מסעיר וחדש וכזה שגם דוחה אותי ללא משים, אין לי כבר יכולת להתגונן.
או כמו שהוא אמר: את לא אוהבת את זה ובסוף את אוכלת תחת.
