“לא חושבת שאוכל להשתנות באמת״, בכך סיימתי שיחה קרובה של חצי יום.
המילים יצאו ממני בטבעיות ובהכרה מלאה, כמו כשאני מחכה לקפה שלי בבוקר אחרי שעמדתי עשר דקות בתור ושואלים, מה את שותה?
״הפוך על סויה, בלי קצף בבקשה״, אני מיד שולפת מהרגל ומהטבע, למרות שרק התעוררתי ואחרי דקות של בהייה, המוח יודע - ״לא חושבת שאוכל להשתנות באמת״.
רק אחרי ששמעתי את הקנאק שעשה הצוואר והרגשתי את השריפה המהירה בלחי והרגשתי את הפרצוף שלי טס לכיוון השני, הבנתי שקיבלתי סטירה שטילטלה את עולמי.
המעמד היה כה מזעזע שהייתי צריכה לחוש את הראש והצוואר כדי להבין שהכל שם עדיין מחובר.
הוא סיפר לי אחכ שבמקום להתגונן נצמדתי אליו לחזה כמו מבקשת שיגונן עליי, מה שקצת מוזר לאור העובדה שהוא זה שהעיף לי את הסטירה אבל זה לא באמת מוזר, נכון?
שם כנראה מסרתי עוד חוליה משרשרת החוליות שמרכיבות אותי, המבט נהיה מאוד מסוים ואני כבר לא חושבת כלום, לא על שינוי, לא על להיות ולא על אני בכלל. אני נהיית כלום מוחלט, הדבר היחיד שיכול להגדיר אותי באותם רגעים זה הגובה שבו אני מתקיימת ואני צוללת למטה, לרגליו, במין פעולה טבעית מאוד שלא טבעית לי בכלל. מחפשת נחמה והגדרה עצמית מחודשת כי כל היותי נזעק.
״תראי איזה יופי השתנית בכל כך מעט זמן״.
