הוא שולח אותי לנבור בהיסטוריה שלנו, היא עדיין בהתהוות ונראה שעברנו ככ הרבה.
בתור מי ששונאת מכות חטפתי לא מעט, עוטרתי באותות וסימנים ואפילו אפילו, לפעמים, הצלחתי להנות מזה, נאמר, סוג של, כנראה שלא.
המכות עבורי זה עול, שאני לא מבינה למה אני צריכה שיהיה חלק משגרת הטיפוח שלי. עבורי, שליטה ויחסי שליטה בפרט הם כל כך הרבה יותר מיכולת הספיגה שלי שנעה בין ספק קיימת ללא קיימת בכלל ולדעתי יש ככ הרבה סנקציות, עונשים והשפלות שניתן לתת שלא קשורים ליכולת ספיגת כאב פיזי.
עם זאת, ככל שאני כרוכה בו כך אני מרגישה צורך לרצות ואם האיש צריך לדפוק בי מכות מידי פעם אז זה הגורל שלי, אני אומרת לעצמי ולא מצליחה לקיים.
אולי לא צריך בכלל לקיים, אולי כשאת צורכת ככ הרבה תוכן פמיניסטי אין לך יכולת להיות שפוטה על מלא, כזאת שתחטוף עד עילפון אבל, שוב אני אומרת לעצמי, יחסי שליטה (עבורי) זה בכלל לא זה.
חוסר ציות שלי וחציית קווים הביאו למצב שבו חטפתי מכות נמרצות וחזקות מאוד, כאלה שבילבלו אותי והותירו אותי בודדה ואבודה. בניסיון ליישר את ההדורים, כי המצב הדרדר במהירות שבה מפגינים חוסמים כבישים, הושגה הבנה, מה שלי נראה חציית כל הקווים ומחשבה שאולי אני בכלל אישה מוכה, לו זה נראה עוד יום במשרד, או כמו שהוא אמר ״זה חלק ממערכת היחסים שלנו״.
מה שהוסיף עוד לבלבול ולחוסר בהירות זה מה שזה עשה לי בכוס. הגמירה לא הייתה חזקה כשאוננתי על זה אבל היא הייתה מאוד מטרידה. באמת שחשבתי שאחרי המקרה הזה דרכינו יפרדו לעולם כי אי אפשר לגשר על הפער. וכעסתי על עצמי שאני מאוננת על הדבר שהכי מפחיד אותי.
וקרה עוד דבר.
התחלתי לפחד ממנו.
כבר מספר שבועות שאין מכות. לפעמים, במצבים מסוימים שבעבר היו מזכים אותי בכאפה מעיפת איברים, הוא פשוט אוחז לי בלחי עם כף יד פתוחה ואחרי לפיתה הוא מלטף.
אני בהתנזרות ממכות, ביוזמתו. לפעמים זה מוזר, לפעמים זה מרגיש נכון.
