“כמעט תשעה ירחים חלפו להם ביעף. לידות מספר מתרחשות בחייו של אדם, כל לידה נושאת עימה בהכרח מעגליות;
מאמצים כבירים, התעמקות עצמית והפנמה.
שינויים מתרחשים בכל אחת מלידותיו של אדם, אלה אשר זכו, נולדים גם הם יותר מפעם אחת.
משעולים שלעולם לא פסעו בם, אינם קלים ומיועדים רק למיטיבי הלכת הסבלניים ביותר, השקדניים ביותר ולאלה אשר מסוגלים לראות את הנקודה האינסופית בהתמזגות השמיים ומה שתחתם; אופק.
כל אשר הנני יודע, את שבה ומאששת ואת כל אשר איני יודע, את מלמדת בדרכך הייחודית.
אנחנו תוצאה.
תוצאה של חיים שלמים.
הפעם הראשונה בה קראת לי אבא, הגיית המילים, העומק ממנו הן נבעו, ההשלמה. משהו נרגע בי מאותו רגע, קוצים חזרו לשריונותיהם וחיצים לאשפותיהם; כבר לא רציתי להכאיב, רציתי לעטוף, להכיל ולהבין בעצמי כי רוך, יש בו מן המידות הטובות.
לפנות ערב, חלונות פתוחים לרווחה, שטנו במסדרונות עצי אקליפטוס, שלוש יצירות הודיה, היינו לבדנו.
כל אחד בעצמו וכל כך יחד, דמעותייך חצבו בי מעברים, הפיחו נשימות בטירוף הזה שקראתי לו אני.
בגרתי, פתע חדלתי ממטלות סיזיפיות ויכולתי לנשום. יכולתי להביט בעצמי ולהודות שהאלימות קיימת בי, ששגיתי במקרים מסוימים ואני פתאום רואה תיקון, ראשית ניצנים.
גאה, אוהב ומתגעגע. לעתים, מאורע הוא רק תירוץ לזכור במה נתברכתי, נתברכתי באינסוף.
אלה אשר זכו, נולדים גם הם יותר מפעם אחת. אני נולדתי ארבע פעמים, הרביעית, בזכותך.
שלך, עד קצה האופק.
נ.”
