החזקת לי את הראש מעל האסלה ובאותו רגע הבנתי. וחדלתי.
תשעה חודשים לקח לי להבין את האמת שלי, לפחות את האמת שלי בנוגע אליך.
והאמת היא פשוטה, אני שפוטה בנשמה של אדם אחד.
הבנתי שעבורי הכניעה היא לא דיפולט ושככל שאני מעמיקה אני עלולה להאמין שזה בכלל לא בשבילי ואולי מדובר במשחק אבל רצף פעולות הביאו אותי לחשוב שאו שאני חתיכת סתומה או שאני פשוט ובאמת שפוטה שלך בנשמה.
לקח לי פחות משבוע להבין שאני לא מעוניינת להעביר את החיים בלי שאתה בתוכם אבל בתוכם פעיל ומוביל וקובע. לקחו לי עוד כמה ימים להבין שבלעדיך הכל חסר טעם וצבע ויופי.
כשאמרת לי שאתה רוצה אותי משועבדת אמרתי כן אבל חשבתי לא, אין מצב וסיפרתי לך את ההתנגדויות הכי עמוקות וצודקות שלי ועכשיו כשאני מביטה בדרך שעשינו, בקירבה הלא הגיונית הזאת, באינטימיות שלקוחה מחלומות מתוקים אני מבינה שאין עבורי דרך אחרת להיות איתך.
קשה לי לכתוב. לא כי אין לי מה, פשוט כי אני בחוויה שהיא אתה, המשפטים נראים חסרי משמעות לעומת מה שאני מרגישה בתוכי, בהתנגדויות, בהשלמות ובחוויות עצמן. הרבה קורה כאן. אנחנו באי קטן שיצרנו, במיטה, בגלידה, באוטו, או בזמן אימון, אי קטן שבו רק אנחנו נמצאים והכל ככ קדוש ויקר שמפחיד לחשוף את זה.
קודם הרגשתי אכזבה עצמית שלא הצלחתי להתמסר לצריבה בתחת, נקודה קטנה שתסמל את הבאות. וכמה אנחנו מוקירים את הנקודה, כמה אני מוקירה אותה, נקודה שלימדה אותי על גבולות ועל יכולת ביטוי. אתה חיבקת ואמרת שזה לא נורא ופעם הבאה וזה הרגיש ככ בטוח להיות בידיים האוהבות האלה, הידיים שמרגישות מה נכון עבורי.
וזה מה שנתן לי את המוטיבציה, לא לפחד, תחת בחוץ, נקודה על התחת. נקודה שמסמלת את הבאות.
אתה הרגשת איך אני מרפה, הצוואר השתחרר והשלמתי עם זה שאתה מוריד עליי את המים, עושה לי קרחת, צורב אותי, מחליט בשבילי על כל צעד, אוהב אותי כמו שרק אתה יודע ומסוגל.
בסוף לא הורדת.