לפני שנה. 7 בספטמבר 2023 בשעה 16:57
הטקסט הזכיר לי את זה.
2060
האונייה כבר באופק, אני מתקשה לרדת על ברכיי, העצמות כואבות והאגן חורק, השנים שעברו הופכות את הפעולה לאוטומטית אבל הניוון פושה בכל חלקי הגוף, עדיין נמנע השיטיון, ברוך השם.
כמה זמן עבר? 30, 40 שנה?
בדרכי למטה בתנועה איטית אני מצליחה לראות את כל הפגמים על הספסל עליו אתה יושב.
כמה נחמה יש בגוף שלך.
כבר הרבה זמן לא עשית לי את הסימן העדין הזה, שמסמן לי לרדת למטה והצחוק הפנימי משחרר חיוך קטן, מעניין אם הצעירים מסתכלים עלינו?
כשכבר הצלחתי להניח את הברכיים על האספלט, הרמתי את כפות הידיים שלך שלא חדלו להיות לי למשענת ונשקתי להן כמו פעם, כמו תמיד, כמו עכשיו.
הסתכלת עליי, הסתכלתי עליך. חיוך בעינינו הבורקות.
ליטפת לי את הראש.
תודה אלוהים.