ממש יכולה להרגיש את הילדה הקטנה שהייתי מדמיינת את החיבור עם איש חסר פנים, תמיד ידעתי שאני צריכה משהו שונה, קשר לא רגיל, משהו שהוא גדול ממני וגדול מכל החלקים יחדיו. גם כשבגרתי, בשנות העשרים המטושטשות מאלכוהול ובילויים לא הצלחתי להתחבר לאף אחד כי הייתי צריכה את הדבר הזה שחשבתי שלא קיים במציאות, משהו שנראה לי שנלקח מספרים רומנטיים, משהו שמתנהל רק בראש שלי. שום דבר לא הספיק, אפילו לא היה קרוב.
עצרתי לכתוב כי בדיוק הוא בא, מנשק לי את הגב התחתון ומעביר אצבעות על הדגדגן, אני ממשיכה לכתוב כשהוא מאונן אותי בכזאת עדינות מטמטמת.
תמיד רציתי את הקשר שדמיינתי אותו גדול מהחיים ומרוב שהחיים הוכיחו לי שאין דבר כזה התחלתי להאמין לחיים ולא להאמין לעצמי.
עם הזמן פיתחתי מנגנוני הגנה ככ חזקים שגם כשאמיתות נופלות עליי כמו פטיש על המוח קשה לי ככ לשחרר מהם.
פעם אחת פיספסתי אהבה בגלל מנגנוני ההגנה שלי, מה שהוביל אותי להאשים את עצמי גם כשלא רק אני הייתי אשמה.
היום הכל שונה.
המגנט שמשך אותי לפה, גם אחרי שהייתי שבורה לרסיסים מאהבה אחרת, הוא מגנט השייכות, כדי להרגיש את זה, את המקום המוחלט של להיות של, אני מוכנה לתת ככ הרבה, בעבר נתתי בתנאי אבל לא ידעתי שאני מציבה תנאים.
והיום, היום אני במקום אחר. כדי להיות של צריך להאמין, לסמוך, להתקיים ברצינות וכל יום אני סומכת יותר, מאמינה יותר והכי קיימת שהייתי אי פעם. ההרגשה שמישהו רוצה בי כמכלול של כל הדפקות שאני, ממגנטת אותי, אין לי מילה אחרת לזה, אני רוצה עוד מהסם הזה, מה שאולי ברור לכולם, שמישהו רוצה אותם, עבורי הוא סם ממכר.
אז הוא בחר בי, בצורה טוטאלית כמו שרק הוא יודע והוא מלמד אותי בצורה עקבית מהי שייכות. מה שמטריף אותי שזה בדיוק כמו שחלמתי כשהייתי ילדה. זה ככ מוחלט ונכון שלפעמים אני מנסה להבין אם אני בתוך חלום ומתי זה נגמר בכלל.
קודם כשהיינו במיטה התחננתי אליו שיתן לי עוד הזדמנות, שאני מבטיחה להשתפר, הוא ליטף לי את השערות ואמר שאין עוד הזדמנות. הסתכלתי עליו מרוחה בנזלת ורוק, מלאה זיעה מחום וקור וביקשתי בקול צרוד מבכי שיאהב אותי, ״בבקשה תאהב אותי התחננתי בפניו. תוכיח לי שאתה אוהב אותי בבקשה, השיער זה רק שליטה, תהיה אהובי ולא שולט בבקשה, לבנות שלך לא היית עושה את זה״. הוא שתק וליטף ואחרי כמה זמן הוא אמר: ״את על תנאי למשך שלושה חודשים, עוד טעות אחת והשיער הולך.״
