לפני שנה. 12 באוגוסט 2023 בשעה 18:00
הגוף שלו מכסה את כולי, אני אוהבת שהוא שוכב עליי כמו שמיכה עבה שמשקיעה אותי לתוך המזרן. יש ימים שאני מתעוררת בצורך לא הגיוני להיות בתוך העור שלו, זה יום כזה.
התפאורה המשפחתית לא מצליחה לטשטש את הצורך להיות תחתיו.
אולי זה קשור לעובדה שיומיים הוא מבהיר לי, שוב, מי אני ומה אני בשבילו. זה נהיה לי יותר קל, מול עצמי, להגיד את זה.
אני מתעקשת שמילים זה כלום ומעשים הם הקובעים, כי במעשים אין בלבול או טשטוש או אי הבנות, הוא בכל זאת רוצה לשמוע ואני מתחילה להאמין למילים. באיטיות רבה אבל מאמינה. לפעמים אפילו מילים ומעשים מסתנכרנים ואז אני מרגישה שזכיתי.
הכל שקט, גם הריבים נכנסו למקום מגודר ונשלט שבו אני מוצאת מהר יותר את הסולם לרדת מהעץ.
״בחיים לא הכרתי שפוטה ממך״, הוא אומר וזה לא תמיד מסתדר לי עם המציאות. אולי מילים פשוט יוצרות מציאות?
