פעם שניה שזה קורה לי, הרגשתי ככ פתאטית אבל לא הצלחתי להשתלט על עצמי, היא הביטה בי ושאלה ״את בסדר״?, בת זונה. עצם ההכרה שלה בכך שמשהו לא בסדר פתח לי את הברזים ולא הצלחתי להשתלט. זה התחיל בדמעה אחת ואחריה בשטף לא הגיוני הגיעו עוד. למדתי לא להתנצל על כאבי לב אבל הרגשתי ככ חשופה ורק רציתי לעוף משם.
היא המשיכה לנחם אותי ולומר שזה לא נורא והיום יש לזה טיפולים ולמרות שזה כרוני ובלה בלה ואני רק חשבתי כמה החיים שלי מבולגנים ואין שום תחום שאני יכולה להיאחז בו.
כנראה שריחמה עליי והקול שלה נהיה חלוש כזה, זה בלתי נסבל עבורי אנשי מקצוע, מכל סוג, שמשנים את קולם להתאימו לסיטואציה, אני מרגישה שאני על במה ושהשחקן/ית שמולי לא עושים עבודה טובה.
וכל הדרך בכיתי כי לא היה למי לבשר את הבשורה וכשהגעתי להורים לקחת דואר, קיבלתי מכתב רשום ממשרד התחבורה אבל הדואר היה סגור ואני בטוחה שמחכה לי שם איזה דו״ח תנועה שמן או משהו רע אחר והיום עוד לא נגמר ואני עומדת לפני עוד בשורות ואני רק מתפללת שהכל יעבור בשלום ואוכל להגיע הביתה, להיכנס למיטה ולשקוע לתוך שינה מתוקה.