תפסתי את אמא שלי קוראת לי ביומן. זה קרה לפני 30 שנה בערך, אולי יותר אבל הרגשת חוסר אונים שהרגשתי אז מהדהדת עדיין בכל הוויתי.
אני מחפשת סיבות למה אני מי שאני ואיך, איך אפשר להמשיך לחיות ככה.
למה אני נכנסת במודע לקשרים שאני יודעת מה יהיה סופם? למה אני לא מרפה איפה שצריך ומחזיקה איפה שצריך?
שני הקשרים המשמעותיים שהיו לי בחיים הסתיימו בדיוק סביב אותו נושא - אני לא נשלטת, בחיים לא הייתי ולעולם לא אהיה. זה מושך אותי, זה מרטיב אותי, אני מוכנה לנסות שוב ושוב רק כדי להגיע לאותה נקודה, אני פשוט לא מתאימה.
אני אוהבת כאב, אבל עם כאב לא מקימים משפחה ובכלל סביב עניין הכאב הנפשי והחפירה המתמשכת בו בשנים האחרונות הבנתי שאני צריכה אותו מדוד ותמיד שיש הזדמנות לבחור בין כאב לבין שמחה לרוב אבחר בשמחה.
זה ככ מפתה אותי לתת לשורש הכאב לצמוח מתוכי ולעטוף את כולי, להתקיים בלבד בלי שום רצון או יכולת לחיות אבל אז אני נזכרת בימי שישי שקטים במיטה לבנה, קרני שמש חודרות דרך תריס חשמלי ומתקיימת שיחה נעימה, אני ממש יכולה להרגיש את מקסימום האושר שניתן להרגיש שהרגשתי שם, כאבי פה מרוב צחוק והמון המון אהבה.
הדבר הטוב היחיד שצומח מכאב היא השראה.
אם היה דג זהב שאפשר היה לבקש ממנו משאלה הייתי מבקשת שיגדיל ל 5 ומבקשת שיעשה שלום בתוכי. שלום כזה שמאפשר לי לסמוך ולא לפחד להשאיר את היומן כי ברור שלא יקראו בו. והייתי מבקשת להיות עשירה בצורה מטונפת. נשארו לי עוד 3.
