פעם אחת בחיים חוויתי מוות ריגשי. אחריו נשבעתי לעצמי שלא עוד, תם פרק האהבה בחיי וזה פשוט לא בשבילי. הצלחתי לדמיין ולהרגיש את הכלבים שיעטפו אותי ואף עשיתי דמיון מודרך להתרגל לחתולים עד שאוהב אותם באמת. לא מצליחה להיזכר בתקופה ההיא בלי גל של דמעות שמציף אותי. זה לא בגלל האהבה ההיא, שכל שנותר ממנה היא בועת זכרון, כאילו זה קרה בחיים אחרים. הסיבה היא מה שקרה לי.
מעולם לא הרגשתי ככ ריקה ובודדה כמו אחרי הפרידה ההיא.
הייתי כקליפה חסרת משמעות וכל מה שהכרתי לפניו כבר לא היה קיים בחיים שלי.
הקשר ההוא הוציא ממני דברים שהתקיימו בי מאז ומעולם ופרצו החוצה ולא ניתן היה לחזור אחורה, גם לא רציתי לחזור אחורה, אני אוהבת להתקדם הלאה. כל השינויים יצרו בי הרגשת בדידות כה עמוקה שלא האמנתי שאצליח להתגבר עליה אי פעם.
ניתבתי את ההרגשה ההיא לכתיבה. לדעתי, זה היה הזמן שהייתי בו הכי פוריה יצירתית, גם כי בדידות וגם כי כאב וגם כי היה לי הרבה תוכן שיצא ממני בשצף קצף. היום אני לא מצליחה לקרוא את מה שכתבתי אז, קיים בי פחד מצמית שהכתוב יבלע אותי ויחזיר אותי לתהום.
ואז הכרתי אותו.
אני זוכרת כיצד בחודשים הראשונים הוא אמר והתעקש שעצב וכאב לא גורמים ליצירתיות ובגדול הוא אמר בעדינות ולעיתים גם לא בעדינות, יאללה מותק צאי מהפוזה המיוסרת שלך. לקח לי זמן להשתחרר מזה אבל גם אולי מעולם לא השתחררתי. כשאת מרגישה בטוחה ושלווה בתוך מערכת יחסים השמחה תופסת את מקום הכאב והעצב, גם אם הם חלק ממני וטמונים עמוק בתוכי. נסחפתי עם השמחה, אני לא באמת אישה שמחה, מה שנקרא מלאת שמחת חיים. המילה שמתאימה פה יותר היא חיונית, כן, החיוניות התעוררה והשתלטה על העניינים.
בשבוע האחרון אני גדושה בדמעות שיוצאות מכל טריגר. אמרתי לו כמה אני זקוקה לשוב להרגיש את שמחת החיים שהייתה בי פעם, את הפתיחות לעולם וגם לבני אדם, היצורים הנוראיים מכל.
אני נוכחת לדעת שקארמה היא דבר אמיתי, מה שאת נותנת את מקבלת ואני זקוקה לכל החום והרוך שקיים בעולם, אותם אני מתקמצנת לחלוק עם כולם.
המטוטלת נעה מצד לצד, הצדדים הם מצבי הקיצון ואני מחכה לאיזון שיגיע. שכבר יגיע!
ההבנה שאני אישה של קצוות מקלה קצת, כי אני יודעת שאחרי שנים של קיצון האיזון ממש קרוב.
הוא היה אומר לי, ״איתי אין דבר כזה עצבות״, הוא צדק. גם בפיצוצים הכי קשים שלנו לא הגעתי לחצי מהתחתית שהייתי בה. ״את לעולם לא תהיי איתי בתחתית״, אמר וקיים.
כבר הרבה זמן שהתמסרתי לרעיון שהוא ואני זה לנצח, כעובדה קיימת ובעקבות המחשבות של השבוע האחרון הבנתי עד כמה אני תלויה בו וכמה אני מפחדת שהקשר שלנו יגמר, זאת מחשבה לא הגיונית, דמיונית אבל החשש אמיתי והפחד מצמית ואני בוכה ללא הפסקה וללא הגיון. אני אומרת לו שאני חייבת ליצור לי עולם משלי, עולם שאותו אני אוהבת, כדי שמה שקרה לא יקרה שוב.
הוא מחבק אותי ומשעין את הלחי שלו על הלחי שלי (אקט שמרגיע אותי מיד) ״את יודעת שאת נעולה לעולם, את בחיים לא תהיי לבד״.
המילים האלה מפרקות אותי.
