זה אף פעם לא נגמר אחרת ועדיין, החזרתיות בלתי נמנעת, בנתיים.
מדדתי גופיה וכשיצאתי להראות לו ניכר כי המראה מצא חן בעיניו, המשכתי לדגמן לו, כי המראה מצא חן גם בעיני. הוא ביקש שאלבש על זה משהו כשאיש התחזוקה יגיע, מחיתי ״זה ממש לא חשוף״, ״רואים לך את הפטמות, שימי על עצמך משהו״ הוא אמר שוב, רק בפעם השלישית זרקתי על עצמי את העליונית המחורבנת והמשכתי לקפל את שאר הבגדים.
הוא ניגש אליי מספר פעמים והציע לי לצאת מעצמי. זעמתי. שוב.
בתוך ראשי אני מריצה קטעי שיחות, סצנות כאילו נלקחו מחיים של מישהי אחרת, אני מנסה לשנות את הפרצוף אבל העלבון צרוב לי כבר על כל הצורה.
אין לי רצון או צורך בסצנה הזאת שמתרחשת עליי, בתסכולי הרב לא הצלחתי לצאת מעצמי ולהתקדם בחיים כאילו כלום לא קרה. ״אנחנו לא דתיים, אתה יודע״, המשכתי.
הוא אמר שאני יכולה להוריד את העליונית, אמרתי בזעף שאני כבר לא מעוניינת ונוח לי ככה, למרות שהייתי באמצע פעילות מאומצת והיה חם והתחלתי להזיע.
האמת היא שאני כבר לא שם, בהתנהגות. גם אם המחשבות נודדות לפעמים למקומות שבהם אני כבר לא מבקרת, המעשים שלי (בד״כ) גוברים על התנהגות לא רצויה. לכן המקרה הזה כל כך תיסכל.
אלה בדיוק המקומות שבהם קשה לי. המקומות שאני נדחקת לקיר בלי גלגל הצלה, לפעמים הוא נותן חבר טלפוני, כשנוחתת עליי רוח החוכמה אני משתמשת בו, לא תמיד זה קורה.
״בואי הנה״, הוא אמר בזמן שהתקדם לאזור המקלחת, בתוספת סימון עם היד, הלכתי אחריו מובסת, עוד לא כנועה. הכאפה הראשונה העיפה לי את הראש קלות אבל לא זזתי, בום בום בום, הוא דפק לי כאפות אחת אחרי השניה, על לחי שמאל, ״כשאני״ בום, ״אומר״ בום, ״לך״ בום, ״לצאת״ בום, ״מעצמך״ בום, ״את יוצאת״ בום, ״מעצמך״ בום, הלחי להטה, הרגשתי שהעור מתנער לי מהפרצוף אבל לא זזתי. הוא דפק עוד כמה טובות עד שדמעה יצאה, הרגשתי צורך להניח את הראש, הוא איפשר להיות לי למשענת.
כשיצאנו משם העליונית ירדה ממני כמו חמאה שנמסה על מחבת, הרגשתי קלילות והוקרת תודה שהוא הבחין בסיטואציה ועזר לי לצאת ממנה.
בלילה, כמו כמעט כל לילה, הוא עבר איתי על היום שהיה, נותן פידבק חיובי או שלילי על אורחות היום, נצמדתי אליו והודיתי לו על העזרה, בזכות הניעור הזה הצלחתי לצאת מעצמי ולא להחמיר עם העקשנות להתכנס.
חזרנו הביתה מאוחר, הייתי בפקקים סה״כ 4 שעות ואח״כ עמדתי לבשל, במשך היום דיברנו מעט בטלפון והודעות בין לבין, השעה הייתה מאוחרת כשהוא הגיע. הדלת נפתחה ואני זלגתי על הרצפה לקבל את פניו. הוא התקרב, נישקתי לו את השוק בזמן שליטף את ראשי, התכופף עוד וליטף גם את גבי. הוא התיישב על הספה, הכנתי לו לאכול אוכל שהוא אוהב ורק רציתי שנשכב במיטה ונתחבק, בין פקק לפקק חשבתי רק על הרגע שנהיה כבר במיטה. הוא לא נגע באוכל, ״עכשיו את סותמת״, הוא אמר והחל להקריא לי רשימת מטלות שיכנסו לתוקף ״החל ממחר״. מה הוא מזבל לי במוח, חשבתי בזעם בראש, ״אבל..״ התחלתי לומר, ״את לא מדברת עכשיו מה לא ברור?״, הצלחתי להתאפק עד שסיים להקריא. כשאמר שהוא סיים ואני יכולה לדבר אמרתי שאין לי מה לומר וביקשתי להיכנס למיטה. הוא הסכים.
במיטה הוא נשכב עליי ונתן לי ביס בפנים הזרוע, יצאה לי צעקה מכאב, הוא התרומם ונתן לי בוקס בתחת, זה בוקס כזה שרק אחרי 2 3 שניות את מרגישה את אדוות הכאב, התחלתי לבכות. ״אלה בדיוק המקומות שקשה לך, את זה אני אחסל״.