|
|
|
"תשיר לי את השיר ששרת לה
אולי תראה לי את האור המשוגע
אני חושבת שלחשוב זו מחלה
בוא תשיר לי את השיר ששרת לה
ואם האור הזה הוא אש גדולה
אני רוצה אותך שלי ולא שלה
אני חושבת שלחשוב זו מחלה
בוא תלחש לי את השיר ששרת לה
אני רוצה לחיות חיים יותר פשוטים
לראות שמיים מעלי ואנשים
אני חושבת שלרצות זו מחלה
בוא תצעק לי את השיר ששרת לה
אולי תשיר לי..."
לסגור את הלב
להיות מספיק חזקה
כדי לתלוש אותו משם
מהלב
מהראש
מהמחשבות
מקנאה באנשים שניחנו
ביכולת הזו
לנתק
להנתק
לשכח
למחק
כאילו לא היה ולא נברא
להמשיך הלאה
להתקדם
בלי להביט לאחור
הלוואי ומישהו היה אומר לי
שאם אמשיך להסתכל לאחור
אהפוך לנציב מלח
הלוואי וזה היה גורם לי
להתקדם
להמשיך, בלי העול הזה
שאני סוחבת על הנפש
אני מקנאה באותם אנשים
שהלב שלהם קר
שיש להם את היכולת
לשלוט על הלב, על הרגש
"ורק אני, מרוב אהבה שותקת"
אני חולה
התקררתי
קוצר נשימה
אף סתום
מנוזלת
דופק מהיר
לב שבור
הגוף מושפע מהנפש
והנפש? למה לא מושפעת גם היא?
כתבתי, מדם ליבי
מילים שרציתי, רוצה
לשלוח לדייר של הלב
אולי עדיף שלא
וכרגע זה לא הזמן
אשמח לדעתכם,
אם כבר קראתם
תהיו עדינים
אם לא דיברנו עד עכשיו כנראה שלא נדבר יותר. כשהצעת ש"ננסה שוב" ווידאתי שאתה מתכוון לזה והאמנתי לך, הריי אני סמרטוטה שלא לומדת לקח ולמרות זאת, בחרת להיעלם בידיעה, בכוונה, במטרה לרסק לי את הלב. לא נותרה בך אמת. רק שקרים, אינטרסים ורגש מזוייף. כמה קל לזלזל ולפגוע כשלא אכפת, כמה קשה לנהוג בכבוד ובכנות כשזה לא משרת אותך. אני זוכרת הכל, גם את שהייתי מעדיפה לשכח. עצוב שאחרי כל מה שעברנו הפכנו זרים. אהבתי אותך וכנראה שתמיד. אין סוף בלי געגוע שמשאיר צלקת. אולי יבוא יום ואצליח לסלוח בעיקר לעצמי אולי גם לך ;
💔
יש לי שני ילדים
בן ובת
לכל אחד אופי שונה
התנהגות שונה
עם כל אחד מהם
יש קושי שונה
והיום הבת הקטנה שלי
הביאה אותי לקצה
קצה גבול יכולת ההכלה
שהנפש שלי יכלה לשאת
אני מרגישה שסוחבת
את כל "העולם" שלי
על הכתפיים
והיום נפלתי על ברכיי
אחרי מלחמת התשה
היא נכנסה לגן
אני חזרתי לאוטו
ופשוט צרחתי את נשמתי
בכיתי, בכי של כאב
בכי של ייאוש
בכי של שבר
בכי שבא מהבטן
הדמעות קפצו מהעיניים
ולא עמדו בקצב הייצור
הנשימה הפכה כבדה
הגרון נהיה צר
והריאות נסגרו
לא הצלחתי לנשום
אני חייבת למצא את כפתור האיפוס
האיתחול
"משהו חייב להשתנות, מישהו עוד ייפגע"
כשחתיכוש פנה אליי
הייתי בשוק
לא האמנתי
שהוא, הבחור החתיך
שכבר שנה
אני מסתכלת עליו
ונדמה היה שהוא
בכלל לא שם לב לקיומי
אבל הוא שם לב
התרגשתי נורא
זוכרת שממש הסמקתי
הפעם הראשונה שנפגשנו
הייתה היסטרית
עפנו אחד על השניה
היה מדהים
גם הפעם השניה והשלישית
ואז עזבתי את העבודה
וכבר לא במרחק
"דקת קריאה"
ולא נפגשנו חודשיים.
הוא ניסה, הציע שניפגש
אבל באותה נשימה גם ביטל
כי החיים דינאמיים
ולא אכפת לי כי אין פה רגש
אין ציפיה ואין מחוייבות
אתמול נפגשנו
אחרי חודשיים שלא
הוא ירד לי
זיין אותי, גמרתי שוב ושוב ושוב
אני אוהבת את הכימיה ביננו
אנחנו מתנשקים ונוגעים
ו.... זהו
בסופו של דבר
אחרי כל ההתרגשות
והמיניות
כשהכל מתפוגג
אין משמעות
ריקנות
מתגעגעת לדייר של הלב
שמעולם לא זיין אותי
אבל היה מלא משמעות.
הוא מעלה סטורי
אחרי הרבה זמן שלא
וזה נתן לי שקט
רחוק מהעין רחוק מהלב
ואז תמונת הפרופיל העגולה
נצבעת ורוד
וזה כמו אגרוף לבטן
מרגישה את הלב שלי
מחסיר פעימה.
זו אפילו לא תמונה שלו
זה שיר שהוא ניגן בו
וזה שורף
ומרסק
והדמעות זולגות
בלי לבקש רשות
בלי לתת לי זמן להתכונן
ואני תוהה
מה יקרה כשאראה אותו
זה הרי בלתי נמנע
כתבתי מילים שארצה לשלוח לו
מחכה לרגע, לזמן המתאים
אם בכלל יש כזה
מבולבלת
מתוסכלת
מאוכזבת
מעצמי
נמאס לי.
מתחילה להתרגל
לבכות בבוקר
בדקות הספורות
לפני שהילדים קולטים
שהתעוררתי
ברגעי השקט היחידים
אני בוכה
הלב דופק חזק
מבינה שהיום
יימלאו 8 שבועות
לשתיקה ביננו
והדמעות ממשיכות
לשרוף לי את הלחיים
נושמת, מנגבת את הדמעות
שמה את המסיכה הבלתי נראית
ומתחילה את היום
עוד יום בלעדיו
איך דוד אומר:
"בסוף מתרגלים להכל"
זה בא בגלים
ה"קריז"
זרמים של געגוע
זרמים של תסכול
זרמים של תהיה
איך אפשר להתקרב כלכך
ובבת אחת להיעלם
למחוק הכל
בלי הודעה מוקדמת
או במקרה שלי
להיעלם אחרי שביקש צ'אנס נוסף
אני נלחמת
בעצמי
בלב
המוח הריי מבין ויודע
אבל הלב האפס שלי
כואב, מדמם
מייחלת ליום שהדימום ייפסק
מפחדת ממנו יותר מהכל
רק לא להישבר
רק לא להיכנע
אני חייבת לנצח את זה
אני רוצה
ולא בטוחה שיודעת איך.
