צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

הלב שלי.

נתתי לו הכל, חשבתי שגם הוא העניק חזרה.
שנשאר חברי נפש לתמיד.
אין שום דבר קדוש בעולם הזה, נדירים הם האנשים שליבם ופיהם שווים.
אני שביתי את עצמי בעולמו של אחר, אני רוצה לצאת, לברוח, להשתחרר.
לפני שבוע. יום שישי, 6 בפברואר 2026 בשעה 9:56

לא רוצה

לא רוצה להרגיש

כאב

אכזבה

תהיה

חוסר אונים

חוסר וודאות

חוסר בטחון

נמאס לי להקטין את עצמי

כי אני לא מכירה דרך אחרת

נמאס לי לדפוק חשבון

נמאס לי לפתוח את הלב

נמאס לי מבשורות רעות

נמאס לי להיות חזקה

נמאס לי להיות הטיפשה

נמאס לי להוריד את הראש

נמאס לי להרגיש כלכך מכוערת

נמאס לי לשנא את איך שאני נראית

לא יודעת מי אני

לא יודעת מה אני אמורה להרגיש

או איך להרגיש

כל פעם נופלת, קמה וחוזר חלילה

לא מוצאת את כפתור הריסטרט

ולא מסוגלת להמשיך ככה יותר

זה לא עובד

זה כואב מידי

ונמאס לי

להרגיש

 

 

לפני 3 שבועות. יום שלישי, 27 בינואר 2026 בשעה 11:42

ככה אני אומרת לעצמי

כל יום כשנכנסת למיטה

עוד יום שהדייר של הלב

לא כתב לי

עוד יום שאני לא כתבתי לו

יש לזה מחיר נפשי

מאוד כבד

קשוח

אבל מעדיפה

לכאוב "נצחונות" קטנים

מאשר אכזבות מיותרות

שום דבר לא נמשך לנצח

כך אומרים

זה יעבור

לא ייכאב לי לנצח

הלב יחלים

עוד יום

עוד יום

לפני 3 שבועות. יום שישי, 23 בינואר 2026 בשעה 8:00

הלוואי ויקרה לי משהו טוב

לא יודעת מה

לא יודעת איך

אבל אני כמהה לזה

להרגשת האופוריה

לדופק המהיר

להתרגשות

לחיוך אמיתי

אימצתי "פרצוף תחת"

אלופת העולם

בזיוף

השתקה

הדחקה

אלופת העולם 

בהתנהלות על אדי הנפש

זה כל מה שנשאר

כי חייבים להמשיך

אי אפשר לעצור

יש חיים

ילדים

בעל

.......

אבל אין אותי

 

לפני 3 שבועות. יום רביעי, 21 בינואר 2026 בשעה 19:42

זה בא בגלים הריי

יש ימים שקטים

ויש ימים 

שהנפש שלי

גועשת, רועשת

משתוללת

ככה עכשיו

ממש הרגע

בא לי לצרוח

איך הוא מוותר עליי ככה?

איך הוא מרשה לעצמו?

אני לא משוגעת

אני יודעת מה היה

יודעת שנגמר, ממזמן

מסרבת להפנים

מסרבת לשחרר

מודה

ועדיין

אני מתה כל יום מחדש

לפני 4 שבועות. יום שני, 19 בינואר 2026 בשעה 18:05

בעוד 30 יום

(אלא אם יהיה שינוי של הרגע האחרון)

אראה את הדייר של הלב

הוא יהיה על הבמה

במלא תפארתו

ינגן כמו שרק הוא יודע

ואני אהיה שם

בקהל

הוא יראה אותי

לא תהיה לו ברירה

 

כן, אני מתכוננת לזה

מנסה להכין את עצמי

החלטתי להביא לו את "המאס'ג סטיק"

אבקש מאחד עובדי הבמה

לשים לו בצד אחרי ההופעה

ומעכשיו, עולות המחשבות

לכולן אותה המסקנה

זה ייכאב

 

אם אכתוב לו ואלך, זה מוטיב חוזר 

נעשה כבר ולא באמת הוביל לשום מקום

כי.. הנני כאן

אבל

מה אעשה אם:

 

הוא יכתוב לי תוך כדי ההופעה?

להגיב? לא להגיב?

 

אם לא יכתוב

זה אגרוף לבטן, הכרחי, נחוץ

כאב שיישרוף תנשמה

אבל אולי זה מה שצריכה

שייכאב לי מספיק

 

אם לא יגיד כלום 

גם אחרי שיקבל את "המשלוח"

שוב ארגיש קטנה 

שוב ארגיש את הזילזול

את חוסר החשיבות

זה ייכאב, אבל אולי זה מה שאני צריכה

 

שייכאב לי מספיק

 

באיזה כאב אבחר?

מאחלת לעצמי להיות חזקה

פעם אחת

פעם אחת ושתהיה האחרונה

לפני חודש. יום רביעי, 14 בינואר 2026 בשעה 12:48

טעיתי

שגיתי

נפלתי

שוב

כן

שוב

אז

בלי אמרתי לך

בלי ידעתי שזה יקרה

הכל ידוע מראש

וקצת נשכח מהלב

אבל 

אשלם את המחיר

נעלמת בידיעה

שהוא לא יחפש

זה המחיר

טעיתי

שגיתי

ועכשיו

לקום.

לפני חודש. יום חמישי, 8 בינואר 2026 בשעה 14:37

יש לי "הפרעה" אחת מיני רבות

אני מצפה לתשובה 

אחרי שני ווי כחולים

זוט עני

ופתאום

אני עושה את השנוא עליי

לא יודעת אם הדייר של הלב

נכנס לקטגוריה של

"רעך", חברך

אבל אני לא פותחת את ההודעה

ימים, שבועות

וגם שכבר

לא מגיבה

זה ממלא אותי בצורה חולה

לא בריאה

לא נכונה

בדרך שלא מקדמת אותי.

 

אתמול עניתי, לראשונה 

הוא הגיב אחרי שעה

כבר ישנתי

ההודעה לא נקראה

לא יודעת מתי יהיה לי אומץ

להגיב שוב..

 

לפני חודש. יום שלישי, 6 בינואר 2026 בשעה 17:08

שוב "היי"

רנדומלי

כאילו כלום

ואני לא מגיבה

ונשרפת

זו לא אני

זה נוגד את כל מה שאני

אבל לא מוצאת דרך אחרת

איך

איך אני עונה לו

בלי להצטער

בלי לבכות שניה אחרי

בלי להיכנס ללופ הזה שוב

איך אני ממשיכה להיות חזקה

להילחם בלב

ברגש

הריי זה מה שרציתי

שיראה אותי

שיחפש

אבל הוא לא

לא רואה

לא מחפש

לא מתגעגע חלילה

הוא רק בודק דופק

בנתיים קו ישר

בנתיים

...

לפני חודש. יום שני, 5 בינואר 2026 בשעה 2:23

אף אחד לא יודע באמת

מה קורה בין שני אנשים

רק הם יודעים

בין אם מדובר

בחברות תמימה בין שני ילדים

בזוגיות נעורים

בחברות בוגרת

בנות, בנים

נשים, גברים

מה שרואים משם לא רואים מכאן

וכך גם עם הדייר של הלב

אף אחד

אף אחת

לא יכול.ה לתאר, להבין, מה היה ביננו

מעולם לא חוויתי

אמת כזאת

קירבה מהכי רחוק שאפשר

וגם המעט שהיה קרוב 

היה אחר, שונה

נדיר

וזה נגמר

מסרבת, לא מסוגלת

חוסר יכולת קוגנטיבי

להבין, להפנים, ליישם

נאחזת באוויר

כבר שנתיים

 

כל קשת הרגשות

כל המילים

כל השתיקות

"אין תרופה לאבן בבטן

לזה אי אפשר לעשות הפלה"

(מוניקה סקס)

 

לא זוכרת מתי ניהלנו שיחה

אמיתית, הדדית, כנה, אכפתית

נשארה שתיקה רועמת

שאומרת הכל

ואז בכי, מועקה, קוצר נשימה

כותבת את הרגשות

סופרת לאחור

עוד מעט אראה אותו

על הבמה

עוד מעט הוא יראה אותי

בקהל

לא קרה המון המון זמן

 

ואז שוב, הוא צץ

"היי"

ואני שוב, מתכווצת

לא מסוגלת לענות

קופאת במקום

שותקת

 

המצפון מתחיל לתת אותותיו

מנסה להשתיק

לתת להיגיון הבריא

חסר הרגש

לנהל אותי

 

מזכירה לעצמי

שעצרתי, גיליתי כמה זה עולה לי.

 

לפני חודש. יום שישי, 2 בינואר 2026 בשעה 2:14

הם לא תמיד דבר רע

לפעמים צריך לשרוף

כדי שלא תהיה דרך חזרה

שהאפשרות לטעות שוב

לנסות שוב

לכאוב שוב

לא תהיה קיימת

 

אני חושבת עליך לאחרונה

מחשבות לא ברורות

מעורפלות

לא מפוקסות

אבל הבהירות בתוך כל זה

היא שהגשר ביננו נשרף

אין לאן לחזור

אין בשביל מה

או בשביל מי

לא בשבילך

לא בשבילי

 

רק הדרך לדייר של הלב

עדיין לא נשרפה

אני מסתכלת אחורה

ורואה דרך

היא צריכה להישרף

אסור לצעוד בה שוב

 

-עצב-