|
|
|
כואב לי
פיזית
הלב, החזה
יש לי אבן ששוקלת
100 טון והמשקל שלה
הפך מוחשי ממש
הנשימה כבדה
הכאב חד
העינים מתקשות להישאר פקוחות
צורבות, אדומות מדמעות
הגרון כואב מהצעקה
שכבר לא נותר בה קול
שמישהו יימחק את הזכרונות
אפשר שמישהו ייקח את הלב הטיפש שלי
ויתקן אותו?
כי אני לא מצליחה.
!And i cry
בוקר קשוח
ולא, לא במובן שהייתי רוצה להיות
אני אוגרת כלכך הרבה
שותקת
מקבלת
מכניסה הכל פנימה
ונושמת
זה לא עוזר
אין לי אוויר
שומדבר לא אמיתי
הכל מזויף
מטושטש
מרוקן
תיכף אצא
אצרוך אלכוהול
אשמע מוסיקה
קצת קסמים
ולכמה שעות
הדברים ייראו וירגישו
אחרת
"את לא משחררת, את הדייר של הלב
כי, מה יהיה אחר כך? במה יעסוק הלב?
מי ימלא אותו? על מה תחשבי?
למה או למי תקווי?
זה הפחד שמניע אותך,
פחד מתחושת הריקנות
אבל הריקנות הזאת היא מזוייפת
בדיוק כמוהו, זו רק את שאמיתית"
אולי זה העובדה
שיש לי פתאום
זמן פנוי
רגעים ארוכים של שקט
לכאורה
רגעים להם ייחלתי תמיד
בזמן שהייתי במרוץ החיים המטורף
פתאום הכל נעצר
ברגע אחד
נפער בור מתחת לרגליים שלי
ואני חסרת בטחון
אין שומדבר שמחזיק אותי
ששומר עליי
שמבטיח שיהיה גם מחר
המחשבות עובדות
רצות מצד לצד
כמו בשיר של עברי:
"על כל נושא שבעולם
אם אלוהים קיים או לא קיים
אם יש סיבה, לאכזבות"
נמאס לי.
נמאס לי.
ואין לי מושג מה אני עושה עכשיו
פרקתי
I want to break free, I want to break free"
I want to break free from your lies
You're so self-satisfied I don't need you
I've got to break free
"God knows, God knows I want to break free
-MOOD-
תמיד אהבתי את פורים
הייתי משכירה תחפושת שווה
יוצאת לסבב ברים
עד דלא ידע
השנה זה החג
הכי עצוב שהיה לי
לא התחפשתי
לא יצאתי
לא שתיתי
ולא, לא הזדיינתי
וחתיכוש הציע
פעמיים
אני עצובה
אני מרגישה בודדה
אני ריקה
מרוקנת מתוכן
מאוויר
יש לי חור בלב
שומדבר לא קורה
שיגרה
בוקר
ילדים
מסגרות
חוגים
חברים
בעל
יוצאת
סמים
לפעמים חתיכוש מגיח
מזדיינים
הופעות מוסיקה מידי פעם
לא כמו פעם
הדייר של הלב תמיד תמיד אבל תמיד
ברקע
הציפיה שלא מפסיקה לתת עבודה
ואז שקט
ובכי
דמעות
רצון, צורך
לחיבוק
למילות נחמה
כלום
שקט
בכי
דמעות
משחררת, פורקת
ממשיכה
כבר תקופה שמחפשת
מישהי שתצטרף אליי ולחתיכוש
ללילה של חרמנות, זימה, סקס כיפי
מגע, ריגוש
וזה לא קורה
אפילו תמונת עירום שלי
כבר לא מעוררת מידי עניין
העצב כנראה מתעלה על הכל
גם כשמנסה לא לאפשר לו לנצח
אני אנצח
את העצב
מבטיחה. לעצמי.
חזרתי בשלוש וחצי לפנות בוקר
מלאה במשני תודעה
חרמנות מלראות את חתיכוש
וכמו נר חנוכה, אסור לגעת
התפשטתי בסלון בשקט
ופתאום קלטתי
את ההשתקפות שלי
במסך הטלוויזיה.
הרבה זמן שלא הסתכלתי על עצמי
אומנם בראש לא צלול
אבל אני זוכרת שעברה המחשבה
וואלה... לא כזה נורא.
אני לא כזאת נוראית.
אולי משהו מתחיל להשתנות
אולי זו העייפות
אבל זה עשה לי נעים
גם אם לקצת.
החלטתי
זה התאריך שבו אשחרר
את הדייר של הלב
מהלב שלי
למה 1.6
יש כל מיני אירועים עד אז
שלא מגיע לי להתבאס
להיות בהרגשה רעה
אז אהנה ממנו
מרחוק כמה שאפשר
ואסיים את זה.
כל בוקר מתחיל בבכי
אני משחררת
בוכה
צועקת
אומרת לעצמי שזו היישורת האחרונה
אין דרך חזרה
רק קדימה
הלב שלי יהיה נקי
עוד קצת
עוד קצת
רק לא להישבר
אסור לי הפעם
לא משנה מה
אני אנצח
את עצמי
את הלב
