|
|
|
הרגשתי סקסית
רצויה
נחשקת
בא לי
הרבה זמן שלא
זיינו אותי
הרבה זמן
שלא משכו לי בשיער
שלא הפליקו בטוסיק
שהכוס שלי כאב
מזין שחודר שוב ושוב
או שתי אצבעות או שלוש
הרבה זמן שלא גמרתי
הרבה זמן שלא
פשוט לא
עסוקה בלב המדמם שלי
שכל טיפה היא לשווא
שלא לצורך
ללא תכלית
מה לא בסדר איתי
ולמה לעזזל אני לא מצליחה לתקן.
סעמק
אם יישאלו אותי
מה החוזקות שלי/ שבי
מה החולשות שלי/ שבי
בלי היסוס אני אענה:
What you see is what you get
בטוב
ברע
ביפה
במכוער
ברך
בקשה
בעדין
ובגס
אני זאת אני.
אבל לפעמים יש מצבים שבהם אני צריכה לצאת מהקופסא, מהתבנית, להיות מישהי אחרת כדי שאוכל לשמור על עצמי (מבולבלים? גם אנחנו)
בשבת אראה את הדייר של הלב
הוא יודע שכנראה אהיה שם
בשיגרה
אני כותבת לו שנמצאת
עונה שניפגש אחרי
אומרים שלום קצר
שמשאיר אותי מאוכזבת
כי מבינה שההתרגשות שלי
ממנו היא לא הדדית
וזה כואב כל פעם מחדש
בשישי האחרון, להרגשתי
הוא השתמש בי כדי לגרום
למישהי אחרת לקנא
זו תחושה נוראית
שקשה לי להשלים איתה
אני יותר מזה
אני לא כלי משחק של אף אחד
בטח שלא מול ילדה שתקנא
ובמה? בי? בכלום שיש ביני לבינו?
בהצגה שיקרית?
לא לא אתן לזה יד
אני רוצה לנהוג אחרת
לא לתת לו אותי על "מגש"
רוצה לבחון
אם יחפש אותי
ייכתוב לי מיוזמתו
אם יראה את חברה שלי
ויתהה איפה אני
אם יישאל, אותה, אותי
או ייתן לזה להיות כמו שזה
ולא נתראה
זה הפחד הכי גדול שלי
האמת הזאת
לגלות אותה
אבל נראה שאין ברירה
זה חייב לכאוב מספיק
כדי שזה ייגמר
אני כבר לא מאמינה
לדייר של הלב
לא מאמינה למילים
שהוא מקליד
מתכתבים שעות
ימים
אני קוראת
עונה, משתפת פעולה
ולא מאמינה לאף מילה
פעם המילים שלו
היו טהורות, אמיתיות, כנות
היום הן מטונפות, מזוייפות
אין זכר למה שהיה
מה שהיה נגמר
אבל אני עדיין שם
מתרגשת
מתפתלת
נמסה
מתרפסת
הראש מבין
העיניים רואות
עד כמה אני שקופה
בלתי נראית
אני כלי הכלה
ברגעים שאין לו
אף אחת אחרת זמינה.
"את חברה שלי
אני אוהב אותך ככה,
כמו שאת
שחררי את כל השאר
זה הכל בראש שלך"
תמיד הקפדתי
שלא להצטער על העבר
מניחה שתמיד יש פעם ראשונה
או שצריך להתחיל מאיפשהו
הלוואי ולא היינו מכירים
הלוואי והלב שלי לא היה צמא
אליך
הלוואי והייתי מצליחה לראות
את כל מה שהוא לא רואה
בי.
יש לי כאב
פיזי
מוחשי
בחזה
לחץ
קושי לנשום
דופק מהיר
אני מלקה את עצמי
טעיתי
שגיתי
שוב
בידיעה
בהבנה
בהכרה מלאה
(וקצת משני תודעה)
זה נרגע לתקופה
ואז זה חוזר שוב
אני לא רוצה
שינחמו אותי
שילטפו לי את הראש
לא מגיע לי
עשיתי את זה לעצמי
אין מקום לחמלה
אין מקום להבנה
אין מקום להכלה
בא לי לצרוח
עד שלא יישאר אוויר בריאות
עד שמיתרי הקול ייקרעו
שגם הגרון יישרוף
הלוואי וייכאב לי מספיק
כדי שאתחזק מזה
לי לא קורים ניסים
הוא השתמש בי אתמול
אני לא מעניינת אותו
מעולם לא עניינתי
הוא ידע שהיא שם
יושבת בקהל
מחכה בשקיקה לפגוש אותו
בדיוק כמו שידע שאני שם
מחכה בשקיקה לפגוש אותו
היא חיכתה לו
הלכה אחרינו לרכב
הוא התעלם ממנה
באגרסיביות קיצונית,
קיצונית מידי
הוא עבר לידה ונתן מכה
עם התיק שהיה על הגב שלו
הוא אדם מנומס,
במקרה רגיל היה עוצר ומתנצל.
(מכירה אותו כבר כמה שנים)
הוא השתמש בי
כדי שהיא תקנא
שיישרוף לה
כמו ששרף לי
השתמש בי
השתמש בה
כדי להרגיש
נערץ
נחשק
אני מתביישת בעצמי
ששוב נפלתי בפח
שוב נפלתי ללב שלי
טיפשה
כלכך
טיפשה
מגיע לי
אין לי זכות להתלונן
אני מעדיפה להרגיש
מאשר לתהות מה היה קורה אם.
פגשתי את הדייר של הלב
לא נפגשנו מאוגוסט
הפרפרים רקדו לי בבטן מהתרגשות
והוא התנהג כאילו נפגשנו אתמול
גם אחת מהחברות שלו
הייתה שם
הוא התעלם ממנה לגמריי
בקיצון שכבר מרגיש לא אמין
התחבקנו החלפנו חצי משפט
אמר שייכתוב לי עוד כמה ימים
התבאסתי,
קיוויתי שאולי גם ייתרגש לראות אותי
שזה לא ירגיש כלכך סתמי וחסר משמעות
אני לא באה אליו בטענות
רק כלפיי עצמי
קשה לי ככה
עם הפער בין "שיחה לשיחה"
עם העובדה שלא נפגשים
גם אחרי כלכך הרבה זמן
הוא כאילו חושש ממה שיקרה ביננו
שיקרה משהו מיני
וזה ייפגע בחברות שלנו
הוא זה שחוזר
שכותב שוב
למרות שלא עונה
וכשמחליטה לעשות צעד
כמו היום
אני מבינה שזה חסר טעם
זה
חייב
להיגמר
שבתשלום
שמחר הדייר של הלב
לא יאכזב אותי
אני אראה אותו מחר
הוא יראה אותי
(יש סיכוי קלוש שהוא לא ינגן...ועדיין)
בעצת חברה
החלטתי שמשנה גישה
ובמקום לתהות במהלך ההופעה
מה לעשות?
לחכות כדי לראות אותו?
לחכות שאולי ייכתוב לי
במהלך ההופעה כשהוא לא על הבמה?
לא.
היא הציעה שפשוט אעדכן אותו שאני מגיעה
לכתוב לו כשאני בדרך לשם, או ממש כשמגיעה
"היי, אני פה" או משהו כזה
והתגובה שלו תפיג את התהיות שלי
הלוואי ויישמח
הלוואי ויירצה שנתראה אחרי
הלוואי שלא אתאכזב
מצד שני
אם ייתעלם
אם יענה תשובה מבאסת
זה גם יפיג את התהיות
ואולי, זה יהיה שברון לב
שיביא לריפוי.
נ.ב
לי לא קורים ניסים.
אעדכן
אני נגמרת
כל יום קצת
גם אם נראה
שיש ימים שמחים יותר
שאני מצליחה למלא מצברים
בסוף, הריקנות מנצחת
משתלטת על הכל
עבודה
ילדים
בעל
חרמנות
חברה שבגדה
חברה שמשקרת, מסתירה
ואני?
בוכה כשאפשר
נשברת
מתפרקת
ומרכיבה שוב
כי אין ברירה
"ומותר ומותר לי למות"
אני כמו ספר פתוח
זו בחירה שלי
אבל יש הבדל בין
לא להיפתח
לא לשתף
לא לספר
לבין לשקר.
לפעמים צריכה להקשיב
לאינטואציה
