|
|
|
הגזמתי בתקופה האחרונה
בילויים
חברים
סמים
מוסיקה
והיום, לא יצאתי מהבית
הייתי לבד עם הילדים
בזמן שבעלול בטיול
ג'יפים עם אבא שלו
ובא לי לצאת
בא לי שהאוויר הקר
יכה בי בפנים
לעשן ולנשוף עשן
שמתעבה בגלל הקור
בא לי חיבוק
בי לי אנשים
בא לי דרינק
ומוסיקה
וחברים
ושתהיה לי סיבה לחייך
גם אם בקצה החיוך
יחזור העצב
הבכי
עדיין, יהיה חיוך
אבל לא היום
לא היום.
הרבה קורה בימים האחרונים
חתיכוש מהבר מנסה אבל מבטל
באותה הנשימה
עד שמצליח לשכנע אותי
לבוא אליו לזיון מהיר
מלוכלך, מטונף
שאחריו מגיע חיוך לא רצוני
ותחושת סיפוק מענגת.
החיזור הספק מקריפ
ספק מעורר השתאות
עבד.
והבחור שפגשתי בבר
ענה לי סוף סוף
ביקש תמספר שלי
אפילו דיברנו וסיכמנו
שניפגש לדרינק
סך הכל אני אמורה לחייך
להישען ולאפשר לעצמי לנשום
לחייך קצת
להגיד לעצמי שאולי אני כן
שווה ומעניינת
אבל אז המחשבות עליו
על ההוא שיש לו חתיכה מהלב
משתלטות על כל ה"טוב" הזה
והעצב מתפרץ ומבטל הכל
והדמעות שורפות לי את הפנים
והקטנה שואלת: "אמא, למה את בוכה"?
וכל מה שבא לי לענות לה:
"כי אמא מטומטמת, מקווה שלא תגדלי להיות כמוני"
Hello"
Do you miss me?
I hear you say you do
"But not the way I'm missing you
"רגע, וזמן יעבור לדום
מקפיא השתקפות
בחלון ראווה
וכמו רסיס זיכרון,
היית בתוכי פתאום
דיברנו על כלום
ועל אהבה"
אנשים זורקים מילים לאוויר
לא לוקחים אחריות
על המשמעות
על ההשפעה
על המשקל שלהן
של המילים
מחלקים עצות, משתפים במשנתם
כל אחד נהיה פרופסור לבאסה
או מומחה לענייני הלב
קרדיולוג רגשי
אני עוברת דרך
אני עוברת תהליך
בבית ומחוץ
בגוף ובנפש
תהליך רגשי, פיזי
מול עצמי
מול הסביבה
הקרובה יותר
קרובה פחות
מול אנשים משמעותיים
מול אנשים שהכרתי
אפילו מול אנשים שלא מכירה
אבל התהליך קורה
משתדלת להישאר נאמנה למקור
לבסיס
לשורשים
לבית
ללב.
לא לאבד
לא להישבר
לקחת אחריות
להרים את הראש
ולשתוק.
יש אחד
שפיתחתי חולשה כלפיו
חולשה לא מוסברת
חולשה לא ברורה
ספק חולשה
ספק יראת כבוד
אבל כמו השיר של דניאלה ספקטור:
"כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי, הבלתי מתחשב"
אבל הוא לא יפה
לא באמת
אבל נגלה
בזמנו האיטי
וכמו האדם שהוא
בלתי מתחשב
**אתה יודע מי אתה**
אני לא מצליחה
להפסיק להתגעגע
להשקיט, להשתיק
את המחשבות
את הציפיה
את הכמיהה
אליך
אלינו
אל מה שהיה
ולא יחזור שוב
לעולם
עבר יותר מידי
זמן
כאב
הרגש יש לו תוקף
הוא מתכהה, לרגעים, תקופות
אבל נראה שמצליח
למחזר את עצמו
הראש מבין
אבל הלב שלי
טיפש
חלש
מרוסק
"הכי חזק בעולם"
בשלב מסויים
זה הופך ללא אמין
מאבד את הרגש
מאבד את הטעם
את המשמעות.
אני מותשת
מהמרדף הזה
שנראה שאין לו סוף
שיימשך לנצח
הכל מסובך
ונמאס.
הכל עטוף
במסווה של "כבוד"
במסווה של "אגו"
מי יפנה למי
ובאיזה נוסח נבחר
מתי יענה ואם בכלל
הצורך הבלתי פוסק
לחום, מגע, חמלה
קצת אהבה לא תזיק
הצורך בחיבוק
בלהרגיש לב פועם
קרוב לחזה
הכל קשה
הכל מזוייף
הכל מלא במסיכות ושקרים
אנשים קטנים
שמתחבאים מאחורי
מילים גדולות
ורק אני הטיפשה
עדיין חולמת ומדמיינת
שהסוף יהיה טוב
כמו באגדות
זה לא קורה הרבה
שיש לי רגע שקט
לבד
אז אם כבר לבד...
