|
|
|
הם לא תמיד דבר רע
לפעמים צריך לשרוף
כדי שלא תהיה דרך חזרה
שהאפשרות לטעות שוב
לנסות שוב
לכאוב שוב
לא תהיה קיימת
אני חושבת עליך לאחרונה
מחשבות לא ברורות
מעורפלות
לא מפוקסות
אבל הבהירות בתוך כל זה
היא שהגשר ביננו נשרף
אין לאן לחזור
אין בשביל מה
או בשביל מי
לא בשבילך
לא בשבילי
רק הדרך לדייר של הלב
עדיין לא נשרפה
אני מסתכלת אחורה
ורואה דרך
היא צריכה להישרף
אסור לצעוד בה שוב
-עצב-
שנה חדשה
2026
איך אעשה אותה טובה יותר
איך אני אעשה את עצמי
טובה יותר
לעצמי
עבורי
לגוף
לנפש
בא לי לצחוק ולחייך
בא לי לצרוח
בא לי לבכות
בא לי להזדיין
לגמור
לגעת
להרגיש
בא לי חדש
לא יודעת איך
מאיפה להתחיל
שנה חדשה
הלוואי ואצליח להיות טובה
ואולי
הטוב הזה יחזור
אבל מה הסיכוי?
התכערתי
אני ממש רואה את זה
כאילו כל העצב
המירמור
האכזבה
הבכי
חוסר השקט הנפשי
כל קשת הרגשות
באים לביטוי
בפנים, בפרצוף
זה יוצא החוצה
בלי שיש לי שליטה
בלי ששמתי לב
בלי שהרגשתי
הסתכלתי במראה
בחנתי תמונות
מכוערת
לא רק מבפנים
עכשיו גם מבחוץ
וכל יום כואב עוד קצת
הבטן מתכווצת
הנשימה עדיין כבדה
המחשבות, התהיות
אי שקט מוחלט ותמידי
מזכירה לעצמי
שהוא נרקסיסט
שהוא רעל
נצלן, שקרן, חסר מצפון ומוסר
מזכירה לעצמי
שאני עיוורת, טיפשה
מסרבת להודות באמת
במציאות הכואבת
רק לי היא כואבת
המציאות
הוא בשלו, המשיך, התקדם
או נשאר במקום
כך או כך
אני לא פקטור
אני לא רלוונטית
אני לא מעניינת אותו
אז למה
למה אני ממשיכה להיאחז באוויר
אין לי מה להפסיד
לא נשאר פה כלום
מכלה אותי מבפנים
בא לי לצרוח
בא לי להגיד
את כל מה
שאולי כבר נאמר
שכחתי איך זה מרגיש
להיות נינוחה
רגועה, שקטה
נפשית
אני מנסה לשכנע את עצמי
שכל יום של שתיקה
מסמל ניצחון קטן
אבל זה לא באמת
עדיין לא
ואולי לעולם לא ארגיש
מנצחת
נתתי הכל
שוב ושוב ושוב
לא נשאר בי כלום
מלבד המועקה
ותחושבת העלבון
ארור היום בו הכרתי אותו
ארור היום בו נפלתי בפח
ארורה אני שאני כזאת חלשה
בודדה
אני מרגישה בודדה
בין מאות אנשים
אני לבד
רק אני
עצמי
המחשבות
פעימות הלב.
אתמול בלילה הלכתי ל"הצגה"
היה קליל, מצחיק, שמח
חיוכים, כפיים
ואני?
פתאום בבועה
לא שומעת כלום
הכל זז ונע
אבל אני עומדת, דוממת
המחשבות כמו קרוסלה
החברה מספרת לי
שפתאום בגיל 40
היא מגשימה חלומות
שלא חשבה שתגשים
שפגשה מישהו שרק מכיל אותה
מחבק, מקשיב, מזיין, מסתכל בעיניים
ממלא.
סיימנו את הלילה
וברגע שהתחלתי ללכת
הדמעות פרצו
הלחץ בחזה התגבר
נכנסת לאוטו, מכה בהגה
"סעמממקקקק" משחררת צעקה
יש לי הכל
אין לי כלום
יש לי בעלול שאי אפשר לבקש יותר
יש לי שני ילדים
הורים שבלעדיהם אני כלום
מעגל חברים מצומצם אך איכותי
ועדיין
החלומות שלי במגירה
המחשבות שלי נעולות בראש
כבר לא מדברת אותן
לא נותנת להם תוקף
בעולם האמיתי
"יש לי אהבה, ים של אהבה
אפילו יש לי קצת כסף
אז מאיפה זה בא?
מאיפה זה בא?
מאיפה
בא
העצב
נתקלתי בסרטון על נרקסיסטים
על ההתעלמות מהם
על ה"סיילנט טריטמנט"
ובסרטון הבחורה אמרה:
"אם השתיקה היא כדי להחזיר לנרקסיסט
באותו המטבע, אז נוצר מצב ששוב נופלים
למניפולציה שלו ומשחקים את המשחק
והולכים לאיבוד. השתיקה אפקטיבית
כאשר היא נעשית לצורך "הגנה עצמית"
לצורך "הבראה".
מאז אני תוהה
למה אני שותקת
האם אני שלמה עם העובדה
שלא מגיבה, שמתעלמת?
"מחפש(ת) תשובה ולא מוצא(ת)"
אחרי כמעט שבועיים
אתמול הוא כתב:
"היי"
עברו 40 דק
שהרגישו כמו נצח
עניתי: "היי"
מאז, שתיקה.
זאת האמת שלי
אמת רקובה, אמת מעוותת
אבל עדיין
אמת
ממשיכה בשלי
מעדתי
קמתי
ממשיכה
מה יקרה?
אם אפתח את ההודעה
אם אגיב
אם שוב אפול
שוב אתן לו את הכח
לזלזל
לפגוע
להעליב
להטיח בפרצוף שלי
כמה חסרת חשיבות
כמה חסרת תכלית אני
מבחינתו
עבורו
הכל במסווה של "חברות"
מה יקרה?
שוב דמעות
כבר שכחתי איך זה מרגיש
כשהלחיים יבשות
כשהעיניים לא צורבות
שכחתי איך זה מרגיש
לא להתעורר וללכת לישון
עם אבן בנפש
העצב, האכזבה, הכאב, הדמעות, הבכי
כולם כבר כאן, איתי, חלק ממני
אז מה כבר יקרה?
זה בא בגלים
מכה בי
כמו אגרוף בבטן
כמו כף יד שאוחזת
בצוואר שלי בחוזקה
עד שלא נכנס או יוצא אוויר
הדמעות מציפות את העיניים
והריי, אסור להן לזלוג
משתדלת לשמור על הבעת הפנים
על שפת הגוף
זה הכל בראש שלי
מבפנים סופת טורנדו
שמכלה אותי
אבל מבחוץ
הכל שקט ורגיל
זו תופעת לוואי
זה חלק מהתהליך
ההשלכות של ההחלטה
שקיבלתי על עצמי
על המעשה שהעזתי לעשות
לא לפתוח הודעה ממנו
יותר משבוע עבר
ואני עדיין תוהה
אם הכאב יחלוף
מה יישאר אחרי הסערה
מי אהיה
מי אני עכשיו
