|
|
|
ההגיון מבין, הוא הפנים
זה מת. נגמר.
מה שהיה כבר לא יחזור
אני בלופ מתמשך
שלא נגמר
ויש לי סחרחורת.
אני מחפשת תירוצים, סיבות
הסברים, שקרים שיישמעו הגיוניים
רק כדי שייכאב פחות
אבל בסוף כואב יותר ויותר.
צריכה שייקח ממני את התקווה
את הכלום הזה שאני נאחזת בו
את ה"חסד נעורים" לימים היפים
שידענו.
תגיד לי שנגמר
שמיצית, שמאסת
תן לי את הסוף שאני לא מסוגלת
לתת לעצמי.
סמרטוטה.
כל פעם מחדש
מתחילה הספירה
של ימי השתיקה
התהייה.
אם ייכתוב לי או לא
אם יפרסם פוסט או סטורי
אני מתגעגעת
אני חושבת עליו
תוהה אם חושב עליי
מהר מאוד חוזרת לקרקע
ונזכרת
שלא
זו הייתה השעה
הפך למנהג קבוע
בלי שנחליט
בלי שנשים לב
כל לילה
22:45 היית כותב לי
"היי"
כבר הרבה זמן שאתה לא כותב
כבר הרבה זמן שמחכה
כבר הרבה זמן
שמתאכזבת
כל יום מחדש
זה מגיע
ממש מעבר לפינה
האם הגעגוע הזה
שאני מרגישה
הוא חלק מהמשבר עליו כולם מדברים?
אולי הזמן שעבר והלב מתגעגע מידי?
למה אנשים מוותרים?
למה אין ערך לשום דבר?
לחברות?
או שאולי
רק אולי
זו אני.
כבר תקופה
שתוהה, מנסה, בודקת
בקושי מנסה.
להבין
מה צריכה, רוצה.
האם כואב? האם עצוב?
חיבוק יעזור?
מילה טובה?
זיון פראי חסר משמעות?
אולי אם יחזור?
אולי צריכה לרדת במשקל?
לקנות בגדים?
לעשות יותר סמים?
לא מצליחה
לדייק
לחייך
לשמח
לא מצליחה לנשום
אני לבד
נשארתי אני מול עצמי
שזה הרבה
אבל באותה המידה
זה כלום.
מוזר, נכון?
הדיסוננס, בין הכל לכלום
ההרגשה שיש לך הכל
למול ההרגשה שלא נשאר
שום דבר או אף אחד.
כל הזמן מייחלת שייראו אותי
אבל מה כבר יש לראות?
מייחלת לחום, קירבה
חיבה, חיבוק, הכלה
כל אלה הם רגעים חולפים.
מה נשאר בסוף?
לפעמים אני מאבדת
את הפוקוס
את הריכוז
את ההבנה
שאף אחד מלבדי
לא אשם בכאב שלי
לפעמים זה מתפרץ
ממני וזה מכוער
מעליב, תוקפני
שלא בצדק
שלא לצורך
סליחה.
אתה יודע מי אתה.
איך הלב נסגר פתאום
איך אמת הופכת לשקר
איך מילים שנאמרו
איבדו משמעותן.
איך איבדנו את היכולת
להעריך, לשמור
חברות זה מצרך נדיר
הכל פלסטיק מסביב.
הייתי שם. תמיד.
תמיד.
עשיתי הכל, הכל
כדי שתישאר.
אפילו ללכת בדרך
שתכאיב טיפה פחות
שתכבד, שתסיר ספק
בכל מה שהיה ביננו.
אני מנסה שלא
שלא להתגעגע
שלא לחשוב
מנסה שלא
לקוות.
"אני אחר כך לא זוכר"
הדרופ הזה
שמציף בי
את כל העצב
המודחק
המושתק.
כל היום אני עם מסיכה
צריכה לחייך להיא
ולהיות נחמדה להוא
לחבק את הילד בכניסה לבית הספר
לבעוט בפושטקית לגן.
ובמשך כל הזמן הזה
במשך כל הפעולות הנפשיות
אני בעצם מתה מבפנים.
אתמול שוב
לכמה שעות
שכחתי
ריחפתי
חייכתי
לא חשבתי.
ואז בא הבוקר
ושוב הכל מהתחלה
בתוספת הדרופ
הקשוח הנורא.
לכל דבר יש מחיר
אין טוב בלי רע
אומרים שלכל דבר יש סוף
מחכה לו
לסוף שיגיע
כדי שאוכל להתחיל.
ככה אני
כמו שאני
מסתירה
את מה שחשוב
מראה את מה שאפשר
