אם לא אני.. אז מי

חתול מפוחד בזמן הפצצה הוא יצור חסר אונים – שיערו סומר, עיניו פעורות, והוא קפוא במקום או בורח בפראות לכל כיוון, תלוי בעוצמת הבום. הוא לא יודע מה קורה, רק מרגיש שהעולם סביבו מתפרק. כל רעש קטן – טריקת דלת, רעם רחוק – מחזיר אותו מיד למצב של אזעקה פנימית. הוא מסתתר מתחת למיטה או בתוך ארון, מקווה שאף אחד לא ימצא אותו עד שהסיוט יעבור. הוא מפחד, אבל לא מבין ממה בדיוק.

עכשיו תסתכל על דום במילואים.

הוא לא רץ, לא צווח, ולא סומר שיער – לפחות לא כלפי חוץ. הוא יושב איפשהו ליד מיגונית, על ארגז תחמושת ריק או גדר עקומה, מבט מזוגג בעיניים. מבולבל כמעט כמו החתול, רק שהשפה שלו כוללת פחות יללות ויותר קללות. גם הוא לא באמת מבין מה קורה – למה הוא שוב פה, למה שוב אין ציוד, למה שוב הוא זה שמחכה להוראות שלא מגיעות. כל רעש פתאומי גורם לו להתכווץ – לא כי הוא חושב שייפגע, אלא כי הוא חושש שזה סימן שצריך לזוז שוב.

שניהם, החתול והדום, מתפקדים מתוך אינסטינקט. שניהם מנסים לשרוד את הרעש, את הבלבול, את התחושה שאין שליטה. ההבדל? החתול יחזור לשגרה די מהר כשיהיה שקט. הדום… הוא ימשיך לחשוב על זה גם שבועיים אחרי, בעבודה, במקלחת, בלילה.

וכמו החתול – גם הוא לא ממש בחר בזה. רק שבמקרה שלו, זה הגיע בצו 8, לא בפיצוץ פתאומי.

אזעקה.

שמיים נקרעים כמו גוף שנמתח חזק מדי,

ואני על מדים, חגור, מזיע.

אבל הראש שלי לא בשטח –

הוא בתוכה.

אני זוכר איך היא נראתה על ארבע.

כפות הידיים שלה צמודות לרצפה הקרה,

העור שלה מצמרר מהמגע שלי –

ולא נגעתי עדיין באמת.

במילואים, אני מקבל פקודות.

אצלה – אני מצווה.

״תישארי פתוחה בשבילי.״

והיא נפתחת.

שפתיים רטובות, גוף נכנע,

עיניים מבקשות –

תפוס אותי. תכאיב לי קצת. תגרום לי לא לחשוב על כלום.

היא אוהבת כשאני מחזיק אותה חזק בגרון,

לא כדי לחנוק –

כדי להזכיר לה שהיא שלי.

כמו שהנשק שלי צמוד לחזה במארב –

ככה היא צמודה אליי. טעונה. מחכה לירייה.

וכשהטיל עובר מעל,

אני נזכר איך הגוף שלה רעד לי מתחת לידיים.

איך הצוואר שלה נמשך לאחור כשהיא באה,

צועקת לתוך הכרית,

כמו יללה של מישהי ששוחררה סוף סוף מהפחד.

ואולי שם – במילואים, בין טילים ועפר –

אני לא רק שומר על המדינה.

אני שומר על התשוקה.

על מה שמציל אותי מהמלחמה.

במהלך היום אני עוסק בהגנה אזרחית – מוודא שכולם יודעים מה לעשות בשעת חירום.

אבל כשנגמרות ההנחיות ונכבית האפוד הכתום…

אני עובר לעסוק ב־שליטה אזרחית.

רק שהפעם ההוראות ניתנות בלחש, עם מבט חודר, ובעדיפות על ברכיים.

שלום לך עזה, כמה שלא התגעגעתי 

העור שלה מצויר כמו ספר סודות — קשוחה כלפי העולם, אבל כשעינינו נפגשו, ראיתי את הילדה הקטנה שמבקשת שמישהו באמת יראה, יכיל, וישמור לה מקום בטוח להרגיש.

היא חיכתה על המיטה, כמצופה. גוף עירום, מכוסה רק בשמיכת סאטן שחורה, עיניים מכוסות במסכה, ידיים קשורות אל קצות המיטה ברצועות עור עבות.

כשהכנסתי את המפתח ונכנסתי לדירה, היא לא השמיעה צליל. ידעתי שהיא שומעת אותי מתקרב. הדופק שלה כנראה כבר רץ קדימה.

עצרתי לצידה. נגעתי בירך שלה — קלה, קרה. היא רעדה.

“תני לי מילה אחת שתסכם את מה שאת מרגישה עכשיו,” אמרתי בקור.

“המתנה,” היא ענתה.

“נכון מאוד.”

הצלפה ראשונה עם כף היד נחתה על אחוריה. חד, רך, מדוד. הגוף שלה קפץ, ונשימתה נעתקה.

עוד אחת. ואז שלישית — חזקה יותר. סימנים קלים התחילו להופיע. היא לחשה משהו לא ברור — אולי תפילה, אולי ייחול לעוד.

המשכתי עם שוט קצר, קצוות רכים אך מורגשים. בכל הצלפה, ספירה:

“שתיים.”

“שלוש.”

“ארבע.”

על כל מספר, היא חזרה אחריי, בקול חלש אך ברור.

כשהגוף שלה התחמם דיו, נצמדתי אליה. נשימתי על העורף שלה. לא חדרתי מיד. רציתי שתדע שזו זכות, לא זכות מוקנית.

“מי את?” שאלתי.

“שלך.”

“ומה תעשי?”

“כל מה שתצווה, אדוני.”

חדרתי באיטיות. הגוף שלה קיבל אותי כמו אדמה סדוקה שמקבלת גשם ראשון. עמוק, איטי, ואז חזק. בכל תנועה הרגשתי את השליטה שלי שוקעת בה. היא רעדה. גנחה. ניסתה להדחף אחורה כדי לקחת יותר.

משכתי בשיערה בעדינות אכזרית, הכרתי את הגבול — כמה כאב משחרר, כמה כבר שוברת. היא אהבה להיות על הקצה, לא מעבר.

“תגמרי בשבילי. עכשיו,” פקדתי.

והיא — כמו כלי נגינה מדויק — ניגנה את הפורקן שלה בקול. גוף נמתח, עיניים עצומות תחת המסכה, רעידות קטנות שחלפו בגלים.

נשארנו כך, מחוברים, שקטים, עד שהנשימה שלה חזרה לקצב רגיל.

“ילדה טובה,” לחשתי, פותח את הקשרים. היא לא דיברה. רק נשענה אלי, נמסה כמו שעווה

אני לא צריך למהר. השליטה האמיתית היא לא בלקחת, אלא בלתת לה לרצות לתת. אני רואה איך היא מתפתלת בין הרצון שלה לשמור על עצמה לבין הכמיהה להישבר מולי. אני משאיר אותה שם, תלויה בין שתי האפשרויות, מחכה שתבין שאין לה באמת ברירה. כל מילה שלי היא חוט נוסף שכרוך סביבה, כל שתיקה היא מבחן, כל מבט הוא פקודה שטרם נאמרה. אני נותן לה לחשוב שהיא עומדת בפני החלטה, רק כדי לראות איך היא מכניסה את עצמה עמוק יותר לתוך הכניעה.

היא יתסה להתנגד – לא כי היא רוצה, אלא כי היא צריכה להאמין שהייתה לה ברירה. ואני אהיה שם כדי לראות את הרגע שבו זה נשבר. הרגע שבו היא מפסיקה להילחם ונשמטת לתוך ההבנה שהיא לא מחזיקה בעצמה יותר. לא מתוך פחד, לא מתוך כוח – אלא כי אין דבר מתוק יותר מלהבין שמעולם לא הייתה באמת דרך אחרת. היא הייתה שלי מהרגע הראשון, והיא רק היתה צריכה זמן להבין את זה.

1. “הכאב של העונש אינו מטרתו – הוא רק הכלי שמזכיר, שמחדד, שמכוון. מה שבאמת חשוב הוא השיעור שנלמד והדרך שבה הוא מחזק אותנו.”

2. “כשאת מרגישה את הכאב, זה לא סימן של חולשה – זה תזכורת לרגע של תיקון, של שינוי, של מחויבות הדדית למשמעת ולדרך שבחרנו ללכת בה יחד.”

3. “העונש כואב לא רק לגוף, אלא גם לנפש – כי הוא נובע מאכזבה רגעית, אך גם מהבנה עמוקה שדרך המשמעת, אנחנו בונים משהו גדול יותר, חזק יותר, נכון יותר.”

4. “אני לא מעניש אותך כדי לגרום לך לסבול, אלא כדי להזכיר לך שהגבולות שלנו חשובים, שהמשמעת היא חלק מהדרך שלנו, ושהכאב הזה הוא זמני – אבל הצמיחה שצומחת ממנו היא נצחית.״

“בפורים כולם מחפשים מסכות. אצלנו, לפעמים החגיגה האמיתית היא להסיר אותן.” 😉

מה עדיף… לנסות ולקחת סיכון להתמכר או לא לנסות בכלל…

דילמה רצינית בין סקרנות לתובנה…