היא חיכתה על המיטה, כמצופה. גוף עירום, מכוסה רק בשמיכת סאטן שחורה, עיניים מכוסות במסכה, ידיים קשורות אל קצות המיטה ברצועות עור עבות.
כשהכנסתי את המפתח ונכנסתי לדירה, היא לא השמיעה צליל. ידעתי שהיא שומעת אותי מתקרב. הדופק שלה כנראה כבר רץ קדימה.
עצרתי לצידה. נגעתי בירך שלה — קלה, קרה. היא רעדה.
“תני לי מילה אחת שתסכם את מה שאת מרגישה עכשיו,” אמרתי בקור.
“המתנה,” היא ענתה.
“נכון מאוד.”
הצלפה ראשונה עם כף היד נחתה על אחוריה. חד, רך, מדוד. הגוף שלה קפץ, ונשימתה נעתקה.
עוד אחת. ואז שלישית — חזקה יותר. סימנים קלים התחילו להופיע. היא לחשה משהו לא ברור — אולי תפילה, אולי ייחול לעוד.
המשכתי עם שוט קצר, קצוות רכים אך מורגשים. בכל הצלפה, ספירה:
“שתיים.”
“שלוש.”
“ארבע.”
על כל מספר, היא חזרה אחריי, בקול חלש אך ברור.
כשהגוף שלה התחמם דיו, נצמדתי אליה. נשימתי על העורף שלה. לא חדרתי מיד. רציתי שתדע שזו זכות, לא זכות מוקנית.
“מי את?” שאלתי.
“שלך.”
“ומה תעשי?”
“כל מה שתצווה, אדוני.”
חדרתי באיטיות. הגוף שלה קיבל אותי כמו אדמה סדוקה שמקבלת גשם ראשון. עמוק, איטי, ואז חזק. בכל תנועה הרגשתי את השליטה שלי שוקעת בה. היא רעדה. גנחה. ניסתה להדחף אחורה כדי לקחת יותר.
משכתי בשיערה בעדינות אכזרית, הכרתי את הגבול — כמה כאב משחרר, כמה כבר שוברת. היא אהבה להיות על הקצה, לא מעבר.
“תגמרי בשבילי. עכשיו,” פקדתי.
והיא — כמו כלי נגינה מדויק — ניגנה את הפורקן שלה בקול. גוף נמתח, עיניים עצומות תחת המסכה, רעידות קטנות שחלפו בגלים.
נשארנו כך, מחוברים, שקטים, עד שהנשימה שלה חזרה לקצב רגיל.
“ילדה טובה,” לחשתי, פותח את הקשרים. היא לא דיברה. רק נשענה אלי, נמסה כמו שעווה