ראיתי אותה באוטובוס בדרך חזרה מהמילואים.
האמת? היא ראתה אותי קודם.
ידעתי את זה מהרגע שעליתי עם המדים והעייפות שלא יורדת מהכתפיים, וראיתי אותה מיישרת גב כאילו מישהו קרא לה בשם.
היא ישבה ליד החלון, ספר פתוח על הברכיים, משקפיים דקים, שיער אסוף בצורה שלא מנסה להרשים.
חנונית, ביישנית, אבל לא קטנה.
מישהי שמכירה את העולם דרך מחשבה, לא דרך רעש.
התיישבתי שורה מאחוריה.
לא כדי להפתיע — כדי לתת לה מרחב.
האוטובוס יצא לדרך.
היא ניסתה לקרוא.
לא באמת הצליחה.
אחרי שתי תחנות, המושב לידה התפנה.
ראיתי אותה שמה לב לזה.
ראיתי גם שהיא לא זזה.
חיכיתי רגע.
ואז ניגשתי.
“אכפת לך?” שאלתי בשקט, והצבעתי על המושב.
היא הופתעה.
לא מפחד — מהתשומת לב.
“לא,” אמרה.
“כלומר… לא אכפת.”
התיישבתי.
במרחק מדויק.
לא נוגע, לא חודר, פשוט נוכח.
כמה שניות עברו.
“אם זה מרגיש יותר מדי,” אמרתי, בלי להסתכל עליה,
“תגידי. אני אזוז.”
היא נשמה קצת יותר עמוק.
“זה בסדר,” אמרה.
והפעם זה נשמע אמיתי.
היא סגרה את הספר.
לא בבהלה — בהחלטה.
“חזרת עכשיו?” שאלה.
“כן,” עניתי.
“חופשה קצרה.”
היא הנהנה, כאילו זה מסביר משהו שהיא כבר הרגישה.
“אתה שקט,” אמרה אחרי רגע.
לא כהערה.
כקביעה.
“זה נשאר לי מהצבא,” חייכתי קלות.
“שם שקט עוזר לאחרים להירגע.”
היא חייכה חזרה.
חיוך קטן, אבל פתוח.
האוטובוס המשיך.
השיחה לא זרמה מהר —
היא התקדמה לאט, כמו הליכה זהירה במקום חדש.
“אני יורדת עוד שלוש תחנות,” היא אמרה פתאום.
כאילו רצתה להיות ברורה.
“טוב,” אמרתי.
“אז יש לנו זמן.”
היא צחקה.
צחוק קצר, מופתע.
כשהאוטובוס האט בתחנה שלה, היא קמה, סידרה את התיק, ואז עצרה.
הסתובבה אליי.
“אני בדרך כלל לא עושה את זה,” אמרה.
לא היה צריך לשאול מה זה זה.
“גם אני לא,” עניתי.
והפעם הסתכלתי עליה באמת.
היא הוציאה פתק קטן מהספר, רשמה משהו במהירות, והושיטה לי אותו.
“אם אתה רוצה קפה,” אמרה, כמעט בלחישה,
“לא כחייל. כבן אדם.”
לקחתי את הפתק.
לא מיהרתי.
“אני ארצה,” אמרתי.
“כשאחזור שוב.”
היא חייכה, חיוך רחב יותר מקודם.
ואז ירדה.
יומיים אחר כך, כשהחופשה שלי כמעט נגמרה, שלחתי הודעה.
קפה עדיין רלוונטי?
התשובה הגיעה מיד.
כן. התחנה ליד הספרייה. חמש.
לפעמים שליטה היא לא לגרום למישהו להישאר.
אלא לגרום לו לרצו