אני יודע שאת קוראת לאט
אני יודע שאת קוראת את זה לאט.
לא כמו שקוראים מילים.
כמו שמרגישים יד מתקרבת בחושך.
אולי את לבד.
אולי יש אנשים מסביבך.
אולי מישהו מדבר לידך, שואל משהו, עובר בחדר — ואת מחייכת כאילו הכול רגיל.
אבל אני יודע שלא.
אני יודע שבכל משפט את נעצרת קצת מבפנים.
שהעיניים שלך ממשיכות לקרוא, אבל הגוף שלך כבר הקשיב לפני הראש.
שיש מילים שנכנסות אלייך בשקט, בלי לבקש רשות מהרעש שמסביב.
אני כותב —
ואת מרגישה.
לא כי אמרתי משהו גס.
לא כי מיהרתי לגעת.
אלא כי לפעמים המגע הכי מסוכן הוא זה שמתחיל בלי ידיים.
משפט אחד.
נשימה אחת.
שתיקה אחת ארוכה מדי.
ואני יודע מתי זה קורה לך.
כשאת עוצרת לרגע על אותה שורה.
כשאת קוראת שוב, לא כי לא הבנת — אלא כי הבנת יותר מדי.
כשאת מרימה עיניים מהמסך כדי לוודא שאף אחד לא רואה מה עבר לך בפנים.
ואז, כשאף אחד לא מסתכל,
את עוצמת עיניים לשנייה.
רק שנייה.
אבל בשנייה הזאת את כבר לא שם.
את במקום אחר.
במקום שבו אין אנשים מסביב.
אין רעש.
אין מסכות.
רק את, השקט, והתחושה שאני קרוב מספיק כדי לא לומר כלום.
אני לא צריך לדבר שם.
לא תמיד.
לפעמים שולט אמיתי יודע שהמילה האחרונה היא דווקא השתיקה.
אני עומד מאחורייך בדמיון שלך, ואת יודעת שאני שם עוד לפני שהרגשת אותי.
לא כי נגעתי.
כי משהו באוויר השתנה.
הגוף שלך מזהה נוכחות.
הראש שלך מנסה להישאר רגוע.
והנפש שלך — היא כבר פתחה את הדלת.
לאט.
כמו מישהי שלא מודה שהיא חיכתה.
אני יודע שכל משפט שלי יורד אצלך עוד שכבה.
עובר דרך הציניות, דרך השליטה, דרך החיוך הקטן הזה שאת שומרת לעולם — ונוגע במקום שקט יותר. חשוף יותר. אמיתי יותר.
ושם אני רוצה אותך.
לא בבהלה.
לא בכוח.
לא במילים גדולות.
רק בשקט הזה שבו את כבר מבינה.
שאני לא צריך לקחת ממך שליטה.
את מתחילה להניח אותה לבד.
מחשבה אחר מחשבה.
נשימה אחר נשימה.
שורה אחר שורה.
ואולי בגלל זה את ממשיכה לקרוא.
כי משהו בך רוצה לדעת עד כמה רחוק אפשר להרגיש בלי שאף אחד יראה.
עד כמה משפט יכול להיות קרוב.
עד כמה שתיקה יכולה להישמע כמו מגע.
ואני יודע.
אני יודע שגם עכשיו את מנסה להיראות רגילה.
אבל יש משפטים שנשארים על העור גם אחרי שסוגרים את המסך.
ויש פנטזיות שלא צריכות קול.
רק עיניים עצומות.
רגע אחד שאף אחד לא רואה.
והדמיון שלך —
שכבר מזמן עושה בשבילי את כל העבודה.