האדון שבשמיים: על הקשר הכי עתיק בעולם
---
בואו נדבר על הפיל שבחדר. או יותר נכון - על הדומיננט שבשמיים.
כי אם מסתכלים על זה בכנות, בלי הפילטרים של הנימוס הדתי, היחסים בין אלוהים לבני אדם הם הקשר הכי קינקי שאי פעם נכתב. וזה לא אני אומר - זה הסיפורים עצמם.
---
הסצנה הראשונה: גן עדן
תחשבו על זה. הוא יוצר אותנו. שם אותנו בגן מושלם. הכל מותר, **חוץ מדבר אחד**. עץ אחד. פרי אחד. לא תיגע. זה לא חינוך - זה הצבת גבולות קלאסית. ומה קורה כשעוברים את הגבול? עונש. גירוש. כאב.
הוא ידע שנאכל. ברור שידע. הוא יודע הכל, לא? אז למה לשים את העץ שם מלכתחילה?
כי בלי הגבול - אין משחק.
---
כאב ועונג - המתכון האלוהי
בואו נעשה סיכום קצר של מה שהוא עושה לנו לפי הסיפור:
מבול שמוחק את כל האנושות. מכות. ארבעים שנה של נדידה במדבר. חורבן. גלות אחרי גלות אחרי גלות.
ובין כל אלה? רגעי חסד מתוקים. ניסים. הבטחות. ארץ מובטחת. הוא מכה ואז מלטף. מעניש ואז מרפא. שולח לגלות ואז מבטיח גאולה.
זה לא סתם אלוהות. זה דינמיקה של שליטה וכניעה בצורה הכי טהורה שלה.
---
להתחנן על הברכיים
שימו לב לשפה של התפילה - בכל דת, לא משנה איזו. זה לא שיח בין שווים. זה בכלל לא שיח. זו תחינה.
בני אדם מתפללים על הברכיים. כורעים. משתחווים. מכים על החזה ומתוודים. אנחנו, למעשה, מתחננים - לישות שהחליטה שהיא יכולה לעשות בנו ככל העולה על רוחה, ואנחנו קיבלנו את זה. לא סתם קיבלנו - אנחנו *מודים* לה על זה.
כל תפילה היא בעצם אותו דבר: תודה לך שאתה שולט בי.
---
איוב - הסאב שסירב לעזוב
אם יש דמות אחת שמגלמת את הקשר הזה בצורה מושלמת, זה איוב.
בן אדם צדיק. לא עשה שום דבר רע. ואלוהים? מחליט לשחק בו. לוקח לו את הילדים, את הרכוש, את הבריאות. סתם. כי יכול.
ואיוב? סובל. בוכה. צועק. שואל למה. אבל לא עוזב. לא אומר מילת בטחון. לא מנתק את הקשר.
ובסוף, כשאלוהים סוף סוף עונה לו, הוא בעצם אומר: "אתה לא שואל שאלות. אני למעלה ואתה למטה. וככה זה."
ואיוב? מקבל. חוזר. ממשיך.
---
השקט - הנורא מכל
אבל הדבר הכי מפחיד בקשר הזה הוא לא הכאב. זה השקט.
כל מי שמבין את הדינמיקה הזו יודע - הדבר הכי קשה הוא לא כשהצד השני מעניש אותך. הדבר הכי קשה הוא כשהוא פשוט... לא שם. לא עונה. לא נוכח.
אלוהים מסתיר את פניו. לא עונה לתפילות. לא מתערב. העולם מתנהל בלעדיו.
ובני האדם? לא עוזבים. ממשיכים להתפלל לחלל הריק. ממשיכים לקיים טקסים בשביל מישהו שאולי לא מקשיב. כי אולי, אולי, אם נהיה טובים מספיק - הוא יחזור.
אם זה לא תלות רגשית, אני לא יודע מה זה.
---
אז מה, עוזבים?
הנה הדבר המעניין: לא. האנושות לא עוזבת.
אלפי שנים של סבל - ועדיין מיליארדי בני אדם קמים כל בוקר ופונים לשמיים. מתפללים. צמים. מקיימים טקסים. מחכים לישועה.
ואולי זה לא באג. אולי זה פיצ'ר. אולי יש משהו בדינמיקה המוזרה והמפחידה הזו שנוגע במשהו עמוק בתוכנו. בצורך להיכנע למשהו גדול מאיתנו. בעונג שיש בוויתור על שליטה. בביטחון המוזר שיש דווקא בלהיות קטן מול מישהו שהוא אינסוף.
כי בסופו של דבר, כל קשר של שליטה וכניעה מבוסס על דבר אחד: **אמון**. אנחנו סומכים על זה שהוא יודע מה הוא עושה. שיש תוכנית. שהכאב הוא לא סתם - שהוא חלק ממשהו.
ואם אין? ואם זה סתם כאב בלי טעם?
נו. אז אנחנו פשוט הסאבים הכי נאמנים בהיסטוריה.