ממלכת התשוקות שלי

 האדון שבשמיים: על הקשר הכי עתיק בעולם

 

---

 

בואו נדבר על הפיל שבחדר. או יותר נכון - על הדומיננט שבשמיים.

 

כי אם מסתכלים על זה בכנות, בלי הפילטרים של הנימוס הדתי, היחסים בין אלוהים לבני אדם הם הקשר הכי קינקי שאי פעם נכתב. וזה לא אני אומר - זה הסיפורים עצמם.

 

---

 

הסצנה הראשונה: גן עדן

 

תחשבו על זה. הוא יוצר אותנו. שם אותנו בגן מושלם. הכל מותר, **חוץ מדבר אחד**. עץ אחד. פרי אחד. לא תיגע. זה לא חינוך - זה הצבת גבולות קלאסית. ומה קורה כשעוברים את הגבול? עונש. גירוש. כאב.

 

הוא ידע שנאכל. ברור שידע. הוא יודע הכל, לא? אז למה לשים את העץ שם מלכתחילה?

 

כי בלי הגבול - אין משחק.

 

---

 

 כאב ועונג - המתכון האלוהי

 

בואו נעשה סיכום קצר של מה שהוא עושה לנו לפי הסיפור:

 

מבול שמוחק את כל האנושות. מכות. ארבעים שנה של נדידה במדבר. חורבן. גלות אחרי גלות אחרי גלות.

 

ובין כל אלה? רגעי חסד מתוקים. ניסים. הבטחות. ארץ מובטחת. הוא מכה ואז מלטף. מעניש ואז מרפא. שולח לגלות ואז מבטיח גאולה.

 

זה לא סתם אלוהות. זה דינמיקה של שליטה וכניעה בצורה הכי טהורה שלה.

 

---

 

להתחנן על הברכיים

 

שימו לב לשפה של התפילה - בכל דת, לא משנה איזו. זה לא שיח בין שווים. זה בכלל לא שיח. זו תחינה.

 

בני אדם מתפללים על הברכיים. כורעים. משתחווים. מכים על החזה ומתוודים. אנחנו, למעשה, מתחננים - לישות שהחליטה שהיא יכולה לעשות בנו ככל העולה על רוחה, ואנחנו קיבלנו את זה. לא סתם קיבלנו - אנחנו *מודים* לה על זה.

 

כל תפילה היא בעצם אותו דבר: תודה לך שאתה שולט בי.

 

---

 

איוב - הסאב שסירב לעזוב

 

אם יש דמות אחת שמגלמת את הקשר הזה בצורה מושלמת, זה איוב.

 

בן אדם צדיק. לא עשה שום דבר רע. ואלוהים? מחליט לשחק בו. לוקח לו את הילדים, את הרכוש, את הבריאות. סתם. כי יכול.

 

ואיוב? סובל. בוכה. צועק. שואל למה. אבל לא עוזב. לא אומר מילת בטחון. לא מנתק את הקשר.

 

ובסוף, כשאלוהים סוף סוף עונה לו, הוא בעצם אומר: "אתה לא שואל שאלות. אני למעלה ואתה למטה. וככה זה."

 

ואיוב? מקבל. חוזר. ממשיך.

 

---

 

השקט - הנורא מכל

 

אבל הדבר הכי מפחיד בקשר הזה הוא לא הכאב. זה השקט.

 

כל מי שמבין את הדינמיקה הזו יודע - הדבר הכי קשה הוא לא כשהצד השני מעניש אותך. הדבר הכי קשה הוא כשהוא פשוט... לא שם. לא עונה. לא נוכח.

 

אלוהים מסתיר את פניו. לא עונה לתפילות. לא מתערב. העולם מתנהל בלעדיו.

 

ובני האדם? לא עוזבים. ממשיכים להתפלל לחלל הריק. ממשיכים לקיים טקסים בשביל מישהו שאולי לא מקשיב. כי אולי, אולי, אם נהיה טובים מספיק - הוא יחזור.

 

אם זה לא תלות רגשית, אני לא יודע מה זה.

 

---

 

אז מה, עוזבים?

 

הנה הדבר המעניין: לא. האנושות לא עוזבת.

 

אלפי שנים של סבל - ועדיין מיליארדי בני אדם קמים כל בוקר ופונים לשמיים. מתפללים. צמים. מקיימים טקסים. מחכים לישועה.

 

ואולי זה לא באג. אולי זה פיצ'ר. אולי יש משהו בדינמיקה המוזרה והמפחידה הזו שנוגע במשהו עמוק בתוכנו. בצורך להיכנע למשהו גדול מאיתנו. בעונג שיש בוויתור על שליטה. בביטחון המוזר שיש דווקא בלהיות קטן מול מישהו שהוא אינסוף.

 

כי בסופו של דבר, כל קשר של שליטה וכניעה מבוסס על דבר אחד: **אמון**. אנחנו סומכים על זה שהוא יודע מה הוא עושה. שיש תוכנית. שהכאב הוא לא סתם - שהוא חלק ממשהו.

 

ואם אין? ואם זה סתם כאב בלי טעם?

 

נו. אז אנחנו פשוט הסאבים הכי נאמנים בהיסטוריה.

יש רגעים שזה לא עור, לא עורקים, לא שרירים זה אוויר

משהו בלתי נראה, נושף בין שתי נשימות

 

אני מרגיש אותך כמו רוח על הגב לא רואים אותה אבל היא מזיזה אותי

לפעמים היא באה בעדינות כמו לחישה שמלטפת את הצוואר

ולפעמים היא שואגת, דוחפת אותי קדימה כמעט מפילה מזכירה לי שאין לי עוגן

 

יש בי רצון להיות אותה רוח

לגעת בלי שיראו להפעיל כוח בלי שמרגישים אותו מגיע

להיות שקט שמרעיד יותר מצליל

ולפעמים להפוך לסופה להפתיע לקחת שליטה שאין בה מילים רק כוח נקי

 

ואז באותה נשימה אני רוצה להיעלם לתת לרוח אחרת לעטוף אותי

להרגיש את הצמרמורת עולה כשהיא נושבת עליי

לסמוך על מה שלא נראה לדעת שהכוח הזה בידיים אחרות ושזה נכון

 

כי מה שמדליק אותי באמת הוא לא החבל לא הידיים לא המבט

זה האוויר שממלא את החללים ביניהם

זו הידיעה שבין שליטה להתמסרות יש תמיד מרווח קטן

ושם במרווח הזה אני חי

יש רגעים שבהם אני לא יודע מה מושך אותי יותר, הרגע שאני עוטף מישהו, מחזיק אותו שלא יוכל לזוז… או הרגע שבו אני זה שנעצר, נלכד, מרגיש איך כל האוויר סביבי נהיה צפוף ומדויק.

 

זה לא מאבק על שליטה. זה ריקוד.

ריקוד שבו לפעמים אני מוביל, ולפעמים אני עוצם עיניים ונותן למישהו אחר למשוך אותי הלאה.

יש ימים שבהם הידיים שלי רוצות לשרטט גבולות, ויש ימים שבהם אני רוצה שמישהו ימשוך קו על העור שלי, יסמן אותי.

 

המשיכה הזו להיות גם היוצר וגם היצירה היא כמו אש שלא מחליטה אם לשרוף או לחמם.

יש בה עוצמה, יש בה פגיעות, ויש בה משהו שמרגיש… נכון.

כי כל עוד אני בשני הצדדים, אני באמת מבין את המשחק.

אני יודע איך זה להחזיק מישהו, ואני יודע איך זה להיאחז.

 

ובכל פעם שאני עובר צד, אני מגלה עוד משהו על עצמי.

על המקומות שבהם אני חזק, ועל המקומות שבהם אני מוכן לוותר על כל החוזק הזה בשביל תחושה אחת של אמון.

יש משהו כמעט מבלבל במשיכה הזו.

לא מבולבל, כי אני יודע מה אני מרגיש.

אבל מבלבל כי איך מסבירים את זה למי שחושב שבדס"מ זה דיכוטומי, חד וברור, קווים שמתוחים היטב בין שליטה לכניעה?

 

אני מרגיש בבית בשני הצדדים של השוט.

יש בי משהו שאוהב להוביל, לפקד, לשבור מישהו בעדינות, לפרק אותו לגורמים ולבנות אותו מחדש.

אבל באותה נשימה אני יכול להשתוקק לקול שקט שמנמיך אותי, להנחיה חדה, ליד שמושכת לי את הסנטר מעלה ודורשת עיניים.

יש רגעים שאני רוצה לברוא, ויש רגעים שאני רק רוצה להישבר.

 

וזה לא בלבול.

זה מרחב.

 

אני חושב שמה שמרתק אותי זה לא השאלה "מה אני יותר", אלא עצם העובדה שאני מרגיש כל כך חזק בשני המקומות.

כאילו הגוף שלי, הנפש שלי, מדברים שפה שונה בכל צד אבל זו אותה אמת.

אותה כמיהה לחשוף, לגעת, לבנות אינטימיות לא מהמקום הרגיל, אלא מהשוליים. מהמקומות שאנשים לא נוגעים בהם ביום-יום.

 

משהו בי סקרן.

סקרן לדעת מה יקרה אם אתמסר עוד קצת.

או מה יקרה אם אוביל מישהו בדיוק כמו שהייתי רוצה שינהגו בי.

אולי שם טמונה התשובה לא בשאלה "מה אני", אלא ביכולת שלי לשחק, לחקור, ולרקוד בין שני הקטבים.

 

אז אני כותב את זה גם לעצמי, וגם לכל מי שמרגיש קצת... גם וגם.

אתם לא מבולבלים. אתם לא מתנדנדים.

אתם פשוט פתוחים לאמת עמוקה יותר אמת שיש

לה יותר מצד אחד של שוט.

אני לא מחפש עוד "מפגש".

 

אני מחפש אותך.

זו שלא עוצרת לשאול אם מותר לה, אלא פשוט ניגשת, תופסת, מצווה.

זו שנכנסת לי לראש לפני שהיא נכנסת לי לגוף.

 

שתראה אותי, עומד מולה, גבר בכל מובן, אבל גם עם אותו סדק קטן של רצון להתמסר.

רק למי שיודעת להכיל את זה. להפעיל את זה.

 

תדעי בדיוק מתי להניח את האצבע על החזה שלי וללחוש "שש…".

מתי לתפוס לי את הזין, ולגרום לי להבין שאין לי באמת בחירה, רק רצון.

 

רצון להיכנע, כי אני בוחר להיכנע.

רצון לשרת, כי רק לידה אני מרגיש באמת חי.

 

והידיים שלך?

שיהיו חזקות. שיבנו כלוב שאין בו בריחים – רק הסכמה גמורה להינעל בפנים.

שידעו לחנוק בדיוק כשצריך, לא בשביל הכאב, אלא בשביל ההכרה: אני שלך עכשיו.

 

אחרי שתגמרי..., כי את תמיד גומרת קודם, תדעי לשבת עליי, ללחוש לי כמה טוב הייתי, או אולי אפילו לא לומר מילה. רק להחזיק אותי שנייה לפני שאני מתפרק.

 

ואולי, בפרק הבא, תבקשי ממני להיות זה שמחזיק אותך.

כי כמו שאמרתי, אני חי על הקצה הזה.

גבר שלם, שולט, נשלט, מתמסר… רק כשזה מרגיש נכון.

אני זוכר איך היא הסתכלה עליי בפעם הראשונה כשפתחתי את הדלת.

לא היה בה אפילו רמז של שאלה, לא חיוך מנומס. רק מבט חד, חודר, כמו אחת שיודעת בדיוק מה היא הולכת לעשות בי  ואיך אני אגיב לזה.

 

"תרכין את הראש."

בלי לחשוב צייתתי. לא כי פחדתי. כי משהו בגוף שלי, בגבריות הכי גולמית שלי, רצה לטעום איך זה… להיות שייך.

 

היא סגרה מאחורינו את הדלת, לקחה ממני את החגורה שלי, והשתמשה בה, אבל לא כדי להחזיר אותה אליי.

ידיי היו קשורות מאחורי הגב עוד לפני שהספקתי להבין איך איבדתי שליטה.

והיא? היא פשוט דחפה אותי אל הספה, כרעה מאחוריי, נשפה לי באוזן, ולחשה:

"אני אקח את מה שמגיע לי. אתה רק תנשום."

 

לא ראיתי אותה רק הרגשתי. את האצבעות, את הקול שלה שנכנס לי ישר לעמוד השדרה. את היד שלה שעוצרת אותי כשהיה נדמה לי שאני מאבד את זה.

והיא? המשיכה.

 

אני, שתמיד חשבתי שאני זה שצריך להוביל, להחליט, לשבור מצאתי את עצמי נשבר מול מישהי שידעה בדיוק מתי לגעת, איפה לנשוך, ואיך להפוך אותי לאיש שלה.

וזה היה… נכון. זה היה מדויק.

 

ובאותה נשימה ברגע אחר אני כבר חוזר להיות זה שמושך את השיער, שקובע את הקצב, שמצווה.

אני חי על הקצה הזה. בין שליטה מוחלטת… להתמסרו

ת שנולדת מתוך כוח.

אני גבר סטרייט, חזק, יציב, יודע מה אני רוצה. אבל גם יודע מה אני עוד לא יודע.

לאחר כמה חוויות עמוקות כבן זוג דומיננטי, כשהיא כרעה על ברכיה, עיניה מבקשות אישור לנשום, הבנתי שמשהו בי סקרן לא פחות מלהכתיב: לשחרר. להרגיש מה קורה כשאני מוותר על השליטה... מרצון.

 

האם מישהי תוכל לקשור לי את הידיים מאחורי הגב וללחוש לי "ששש... עכשיו אתה שלי"?

האם אני אצליח להרגיש גאה גם על הברכיים, עירום ונשלט, באותה עוצמה שאני מרגיש כשאני זה שנותן את ההוראות?

 

אני מחפש אותך אישה אינטליגנטית, נועזת, שיודעת לגעת גם במילים, לא רק בידיים.

אישה שיכולה ללבוש דמות, קול, מבט, ולהחזיק אותי שם, בשקט הזה, רגע לפני שאני נשבר... או משחרר.

או אולי אותך זו שמתמסרת. שמבקשת ממני "עוד". שזקוקה ליד מכוונת, לקול סמכותי שאומר מתי, איך וכמה.

 

אני לא מחפש הצגה. אני מחפש תחושה של חיבור, של כנות, של גוף שמתענה מעונג, של עיניים שמדברות כאילו אין עוד אף אחד בעולם.

 

גבולות  ברורים. תקשורת לפני, תוך כדי ואחרי. כבוד הדדי הוא הבסיס.

ומה שמעל? זה כבר שלנו לבנות.

בֵּין עֵרוּת לְשֵׁנָה,

בֵּין יְקִיצָה לְתַרְדֵּמָה,

שֵׁנָה הִיא סְפֶּקְטְרוּם הִיא תַּהֲלִיךְ,

הֵם אוֹמְרִים לִי.

 

בּוֹחֵשׁ בְּקָפֶה שֶׁל בֹּקֶר, 

בּוֹחֵשׁ אִתּוֹ אֶת יָמַי, 

בּוֹחֵשׁ בְּקָפֶה,

בּוֹחֵשׁ.

 

עוֹד בֹּקֶר עוֹד יְמָמָה עוֹד קָפֶה, 

עֶרֶב, מָסָךְ, מְצַחְצֵחַ אֶת שִׁנַּי, 

בּוֹחֵשׁ בַּשִּׁנַּיִם, 

בּוֹחֵשׁ.

 

עַצְלוּת תַּרְדֵּמָה עֲיֵפוּת חֹסֶר מַעַשׂ, 

תָּקוּם תִּפְעַל תָּעוּף עַל עַצְמְךָ, הֵם אוֹמְרִים לִי.

תִּלְמַד תָּרוּץ תִּחְיֶה,

לָמָּה לִי אֲנִי שׁוֹאֵל,

מָה כֹּל כָּךְ כֵּיף בַּחַיִּים מְלֵאֵי עֲשִׂיָּה, וְלַחַץ.

 

נָכוֹן, הָיוּ יָמִים בָּהֶם רָצִיתִי רַק לַעֲשׂוֹת, רָצִיתִי רַק לִחְיוֹת, 

אֲבָל נִפְגַּעְתִּי, אֲנִי פָּגוּעַ עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתִי מֵהַמַּעַשׂ הַזֶּה,

אֲנִי פָּגוּעַ מֶחֹסֶר הַהַצְלָחָה בַּמַּעַשׂ הַזֶּה,

אֲנִי פָּגוּעַ מֵהַבִּקּוֹרוֹת הַבִּלְתִּי פּוֹסְקוֹת,

מֵחֹסֶר הָאֵמוּן שֶׁלֹּא הִפְסִיקוּ לְהַרְעִיף עָלַי בְּיַלְדוּתִי. 

 

אָז אֲנִי יָשֵׁן, יָשֵׁן אֶת חַיֵּי 

בַּמַּסְלוּל שֶׁבֵּין יְקִיצָה לְתַרְדֵּמָה,

בֵּין עֲיֵפוּת לְעָרוֹת,

בֵּין שֵׁנָה לְאַהֲבָה.