יש רגעים שבהם אני לא יודע מה מושך אותי יותר, הרגע שאני עוטף מישהו, מחזיק אותו שלא יוכל לזוז… או הרגע שבו אני זה שנעצר, נלכד, מרגיש איך כל האוויר סביבי נהיה צפוף ומדויק.
זה לא מאבק על שליטה. זה ריקוד.
ריקוד שבו לפעמים אני מוביל, ולפעמים אני עוצם עיניים ונותן למישהו אחר למשוך אותי הלאה.
יש ימים שבהם הידיים שלי רוצות לשרטט גבולות, ויש ימים שבהם אני רוצה שמישהו ימשוך קו על העור שלי, יסמן אותי.
המשיכה הזו להיות גם היוצר וגם היצירה היא כמו אש שלא מחליטה אם לשרוף או לחמם.
יש בה עוצמה, יש בה פגיעות, ויש בה משהו שמרגיש… נכון.
כי כל עוד אני בשני הצדדים, אני באמת מבין את המשחק.
אני יודע איך זה להחזיק מישהו, ואני יודע איך זה להיאחז.
ובכל פעם שאני עובר צד, אני מגלה עוד משהו על עצמי.
על המקומות שבהם אני חזק, ועל המקומות שבהם אני מוכן לוותר על כל החוזק הזה בשביל תחושה אחת של אמון.