יש משהו כמעט מבלבל במשיכה הזו.
לא מבולבל, כי אני יודע מה אני מרגיש.
אבל מבלבל כי איך מסבירים את זה למי שחושב שבדס"מ זה דיכוטומי, חד וברור, קווים שמתוחים היטב בין שליטה לכניעה?
אני מרגיש בבית בשני הצדדים של השוט.
יש בי משהו שאוהב להוביל, לפקד, לשבור מישהו בעדינות, לפרק אותו לגורמים ולבנות אותו מחדש.
אבל באותה נשימה אני יכול להשתוקק לקול שקט שמנמיך אותי, להנחיה חדה, ליד שמושכת לי את הסנטר מעלה ודורשת עיניים.
יש רגעים שאני רוצה לברוא, ויש רגעים שאני רק רוצה להישבר.
וזה לא בלבול.
זה מרחב.
אני חושב שמה שמרתק אותי זה לא השאלה "מה אני יותר", אלא עצם העובדה שאני מרגיש כל כך חזק בשני המקומות.
כאילו הגוף שלי, הנפש שלי, מדברים שפה שונה בכל צד אבל זו אותה אמת.
אותה כמיהה לחשוף, לגעת, לבנות אינטימיות לא מהמקום הרגיל, אלא מהשוליים. מהמקומות שאנשים לא נוגעים בהם ביום-יום.
משהו בי סקרן.
סקרן לדעת מה יקרה אם אתמסר עוד קצת.
או מה יקרה אם אוביל מישהו בדיוק כמו שהייתי רוצה שינהגו בי.
אולי שם טמונה התשובה לא בשאלה "מה אני", אלא ביכולת שלי לשחק, לחקור, ולרקוד בין שני הקטבים.
אז אני כותב את זה גם לעצמי, וגם לכל מי שמרגיש קצת... גם וגם.
אתם לא מבולבלים. אתם לא מתנדנדים.
אתם פשוט פתוחים לאמת עמוקה יותר אמת שיש
לה יותר מצד אחד של שוט.