אני זוכר איך היא הסתכלה עליי בפעם הראשונה כשפתחתי את הדלת.
לא היה בה אפילו רמז של שאלה, לא חיוך מנומס. רק מבט חד, חודר, כמו אחת שיודעת בדיוק מה היא הולכת לעשות בי ואיך אני אגיב לזה.
"תרכין את הראש."
בלי לחשוב צייתתי. לא כי פחדתי. כי משהו בגוף שלי, בגבריות הכי גולמית שלי, רצה לטעום איך זה… להיות שייך.
היא סגרה מאחורינו את הדלת, לקחה ממני את החגורה שלי, והשתמשה בה, אבל לא כדי להחזיר אותה אליי.
ידיי היו קשורות מאחורי הגב עוד לפני שהספקתי להבין איך איבדתי שליטה.
והיא? היא פשוט דחפה אותי אל הספה, כרעה מאחוריי, נשפה לי באוזן, ולחשה:
"אני אקח את מה שמגיע לי. אתה רק תנשום."
לא ראיתי אותה רק הרגשתי. את האצבעות, את הקול שלה שנכנס לי ישר לעמוד השדרה. את היד שלה שעוצרת אותי כשהיה נדמה לי שאני מאבד את זה.
והיא? המשיכה.
אני, שתמיד חשבתי שאני זה שצריך להוביל, להחליט, לשבור מצאתי את עצמי נשבר מול מישהי שידעה בדיוק מתי לגעת, איפה לנשוך, ואיך להפוך אותי לאיש שלה.
וזה היה… נכון. זה היה מדויק.
ובאותה נשימה ברגע אחר אני כבר חוזר להיות זה שמושך את השיער, שקובע את הקצב, שמצווה.
אני חי על הקצה הזה. בין שליטה מוחלטת… להתמסרו
ת שנולדת מתוך כוח.