באתי לכאן. כי... פאק. אין לי איפה לדבר.
החיים האמיתיים סוגרים עליי. זו תחושה מוזרה ואיומה. כמתבגרת סטיתי איפשהו מהמסלול הנורמטיבי, אכלסתי פינה קטנה ונוחה באינטרנט ולמרות שתמיד פזלתי לצדדים, אף פעם לא הבטתי לאחור. היה לי נוח בתוך האאוטסיידריות שלי. מחניק ועצוב ומגביל ומביש – אבל נוח. היא הלמה אותי כמו כפפה ליד. יכולתי להגיד מה שרציתי למי שרציתי. יכולתי להביע את דעותיי הפוליטיות. יכולתי... לא לדפוק חשבון.
אז כן, סביר להניח שלא רק החיים האמיתיים סוגרים עליי. המציאות סוגרת עליי. האקלים הפוליטי המשתנה. ובעיקר – העובדה שיש לי עסק ואני מחויבת לו, מחויבת לקידום העצמי שלי ולכתיבה שלי וללקוחות שלי.
מחויבת לדימוי שלי.
האם כל האנשים האלה שאני מתקשקשת איתם בפייסבוק ובאינסטגרם יודעים שהם מדברים עם פרסונה? ואם לחדד – האם הם יודעים שהם מדברים עם פרסונה המודעת להיותה פרסונה?
To make a long story short
קיבלתי הזדמנות אדירה. באמת אדירה. הזדמנות שיכולה... לשנות דברים לחיוב. אבל ההזדמנות הזו הייתה כרוכה בעבודה עם שתי בהמות מהסוג ממנו זכיתי עד כה למלט את נפשי. ולא ידעתי שמילטתי את נפשי – עד שפתאום נפשי הייתה מוטלת על הכף וידעתי שאם אתן להן לכלות אותה, אולי אזכה בכל הקופה ואגרוף את כל הז'יטונים ומה-שאתן-לא-רוצות, אבל מה יישאר ממני?
בסוף מילטתי את נפשי. כי לא עמדתי יותר בגסות ובבהמיות. אבל אני ממשיכה לחשוב על ההזדמנות. ועל... לקושש מה שניתן מתוך ההריסות. אני תוהה אם עשיתי נכון. אני מרחמת על עצמי ומרגישה עדינה ומפונקת מכדי לחיות. ואני כועסת. כל כך כועסת. חשבתי שתמו השנים שבהן נאלצתי לשתוק ולספוג. אולי זלגתי הצידה מהחברה בדיוק בגלל זה: כדי לא לשתוק עוד.
ושתקתי עד שרציתי להקיא.
ועכשיו אני שותקת עוד. איפה אתה, משתמש אלמוני שאמר לי שאני חד פעמית והוא מחכה לי עם הטלפון ביד. אני מתארת לעצמי שזו רק הודעה גנרית, אבל... אני עייפה ומעוכה ורוצה להרגיש נערצת.