לפני חודשיים. 17 בפברואר 2024 בשעה 19:50
מבוסס על המטפל של פרלין המוכשרת, כך שאם תראו אלמנטים דומים מלבד פסיכולוג ומטופלת - זה לא במקרה!
"אז מה מביא אותך אליי?"
שירה נשענת לאחור, אוספת את עצמה לכדור. השאלה מורכבת ופשוטה יותר מכפי שציפתה. אחרי הכול, זה לא הטיפול הראשון שלה. הטיפול הראשון היה... וואו. לפני יותר מעשור. היא הייתה בת שש-עשרה. אבא ואימא איימו לקחת לה את הטלפון, את הטלוויזיה והחיים אם לא תלך לפסיכולוגית ותתחיל לטפל בעצמה. שירה התחילה לטפל בעצמה – והינה היא כאן היום. עשר שנים לאחר מכן.
"עשר שנים?" הוא אוסף את המילים. מרים אותן. מאבק אותן. "בת כמה היית?"
"חמש-עשרה."
"ומה הביא אותך לטיפול?"
"הייתי בת עשרה מופרעת, בטח פגשת כאלה. ההורים שלי התעקשו שאני צריכה טיפול."
"למה?"
"למה הם התעקשו?" היא מעבירה קווצת שיער אל מאחורי האוזן. "עישנתי. קיללתי. הזדיינתי." היא מושכת כתפיים. "דברים של בנות חמש-עשרה."
"זה לא נשמע לי כל כך קיצוני." הוא מטה מעט את הראש כשהוא בוחן אותה, עיניו מכווצות ברמז לחיוך. משהו באיכות האור, באופן שבו הוא מסתכל בה טיפה מהצד מרכך את תווי הפנים שלו. הופך אותו לנגיש יותר. הוא גבר מאוד יפה – קשה לא לשים לב לזה. אבל איכשהו, ברגעים הראשונים הוא נראה לה קר. מרוחק.
מה גבר כזה יכול לדעת עליה ועל הצרות שלה...?
"הלכת לאיבוד."
"לא, אני..." הוא ממש יפה. קשה לה להשתחרר מהמחשבה. "אני פשוט..." היא משפילה מבט. מסתכלת על החזה שחייב להיאסף לתוך מינימייזר עם ברזלים. על הבטן שמתחילה להיראות כמו כרס. "לא משנה."
"הטיפול ההוא – עזר?"
"כשהייתי בת חמש-עשרה?"
הוא מהנהן. היא מושכת כתפיים. כן. אולי. לא יודעת. היא התגייסה בסוף לצבא. שירתה ב8200. ההורים שלה גאים בה עכשיו.
"וזה חשוב?"
"שהם יהיו גאים?"
הוא מהנהן. שוב.
*
אין לזה תשובה טובה.
יש לה אח ואחות מבוגרים יותר. איתן הוא המוכשר, החכם, מצטיין הדיקן, הדוקטורנט. נועה היא היפה: אנשים מסתכלים עליה ושואלים מי הדוגמנית הזאת. מטר שבעים וחמש, רגליים עד הצוואר ועננה של שיער זהוב.
שירה לעומתם היא... סתם שירה. שמנמנה. מגושמת. חכמה, כן – אבל אי אפשר להיות חכמה מספיק ליד איתן. יפה – אבל לא כמו נועה. אבא ואימא אוהבים לפנק אותה ולהאכיל אותה, להתלונן שהיא מזניחה את עצמה מצד אחד, ומצד השני, לא לצפות ממנה לכלום.
"אני חושבת שבנקודה מסוימת, די מהר, למען האמת, פשוט הפסקתי להשתדל."
זאת הפגישה השנייה שלהם. היום הוא נראה לה מבוגר. משהו בחיוורון הבוקר מזקין אותו. הוא פחות יפה ופחות מאיים. קצת יותר לגיטימי לחשוף בפניו את שירה שהבינה שהיא בכל מקרה לא שווה כלום.
"ההרגשה הזאת מלווה אותך מאז?"
היא מתפתלת מעט, לא בטוחה אם להיפקח או להשתבלל תחת מבטו. יש לו מבט של פסיכולוגים: כזה שרואה וחומל את כולה, כולל הפנטזיות הפרועות שעדיין ישבו בבוידעם, גב אל גב עם כמה עלבונות צורבים ושירה לא התכוונה לאוורר בחיים. היא תוהה אם זה היה רעיון טוב ללכת לפסיכולוג גבר. אולי הוא פחות יפה היום, אבל החוויות שלה נראות לה כל כך נשיות, כל כך פרטיקולריות. כל כך קשורות לגוף הזה ולפנים האלה ולציצים האלה.
"על מה את חושבת?"
היא לא באמת חושבת על כלום. רק על איך שהיא מתביישת בעצמה ומתה מפחד שהוא יראה את הבטן שלה משתפלת מעל המכנסיים.
"אני לא חושבת על כלום."
הוא נראה משועשע.
"באמת!"
*
"חשבתי... ארר." שירה מתאפקת לא ללעוס את קווצת השיער שנופלת לה על הפנים. סבתא אולגה נהגה לנזוף בה כשעשתה את זה. היא ניקתה לשירה את האף עם צמר גפן, צקצקה, ואז סיפרה לאימא בקול נמוך שבבירור נועד להישמע שהילדה לא מחונכת.
"כן?"
"אני מרגישה נורא מודעת לעצמי כשאני כאן. כלומר, בכלל."
"מודעת לעצמך באיזה אופן?"
היא מתאפקת שלא להיאנח. זה כל כך מביך. "אתה זוכר שאמרתי לך על המסיבה של דודה שלי- האחות של אימא. ואיך שכל הזמן הרגשתי שכולם מסתכלים..."
"ההרגשה הזאת מלווה אותך גם לכאן?" הוא מניח אצבע על סנטרו.
היא נפגשת אתו כבר כמעט חודשיים. שירה זוכרת את הנטייה של הפסיכולוגית הקודמת שלה לעוט על כל אזכור למה שקורה בטיפול. היא ניסתה לקרוא על הנושא ותוך זמן קצר ונתקלה במושגים כמו גשטאלט ומרחב טיפולי שגרמו לה להרגיש שהיא חייבת לקרוא עוד מיליון ואחד ערכים בויקיפדיה כדי להתחיל להבין משהו.
היא מספרת לו על החוויה.
"מה את אומרת לי בעצם?" הוא נראה משועשע. מקרב בזמן שהוא מרחיק.
"אני לא אומרת לך שום דבר. אני רק... אומרת."
שוב האצבע על השפתיים. יש לו לסת מסותתת מאוד. המחשבה הזאת מביכה אותה. ובעיקר: המחשבה שהיא לא מסוגלת להפסיק להסתכל עליו. לא מסוגלת לקבע אותו בראש כאדם בפני עצמו. הוא קודם כל הפנים והכתפיים והקעקוע הקטן על הרגל שהיא רואה כשהוא נועל נעליים נמוכות (ממתי לגברים בני חמישים פלוס יש קעקוע?).
הוא לא עונה. גם היא לא עונה. הוא מסתכל עליה, והיא מחזירה לו מבט מהיר, מתריס, רק כדי להוכיח שהיא מסוגלת. אבל היא לא באמת מסוגלת להחזיק במבט הזה לאורך זמן. מהר מאוד הוא נשמט, נודד לרגל המקועקעת (היום בנעלי ספורט. לא רואים את הקעקוע).
"יש לך קעקוע על הרגל."
כן. "יש לי קעקוע על הרגל."
*
"מה זה הקעקוע?"
היום הוא נועל מוקסינים. זה משעמם ואיכשהו הולם אותו. נעליי הספורט שהוא מעדיף בדרך כלל משדרות משהו צעיר יותר. מייצרות איזשהו דיסוננס מוזר בין החזות המכופתרת, הצדעיים הלבנים וההנהון, לבין...
היא לא בטוחה איך להגדיר את זה.
"איזה קעקוע?"
איזה מעצבן. מה הוא משחק אותה לא מבין?! מסתכל עליה כאילו היא סתומה. שירה מתרגזת, ואז מתרגזת על כך שהיא מתרגזת, מסמיקה מרוב מבוכה. "אתה יודע." היא מושכת כתפיים. "על הרגל שלך."
"למה את רוצה לדעת?"
שירה מגלגלת עיניים בהפגנתיות. היא לא מהטיפוסים שמגלגלים עיניים בדרך כלל. לא חצופה או מרדנית. אבל לפעמים השאלות שלו מעצבנות אותה. "לא יודעת. אני סקרנית."
"לגביי?"
"כן, לגביך."
ממ-המ. הוא לא מגיב.
"הקעקוע...?"
הוא משכל בעדינות רגל על רגל. אצבעות ארוכות מרחפות מעל כף רגל מקושתת. "אולי בפעם אחרת."
*
היא מנסה לשאול שוב, פגישה או שתיים לאחר מכן.
הוא מחייך אליה. משהו בחיוך שלו היום... אחר. יש בו גוון נוסף שהיא ממעטת לראות. משהו מחושב אבל גם מעוניין. עניין ששירה מעולם לא הייתה מרשה לעצמה לקוות שיופנה אליה.
"אני רואה שהקעקוע שלי מאוד מעניין אותך."
אתה, היא חושבת. אתה מעניין אותי. ואיך אפשר שלא? ענת, החברה הכי טובה שלה, מתעקשת שזאת "העברה אירוטית" (השד יודע מה זה אומר). "את לא נמשכת אליו, את פאקינג לא מכירה אותו. את נמשכת לדמות שאת עושה ממנו." אבל... זה לא לגמרי הגיוני, נכון? היא יושבת שם מולו, הם משוחחים כבר כמעט חמישה חודשים אחת לשבוע. היא בולעת אותו במבטים גנובים, בוחנת כל מבט ומיקרו-הבעה. למרות שהם בקושי מתקשרים בטלפון – אין צורך, באמת – היא תמיד מזהה את הצליל של קולו. גם מבלי להסתכל במסך.
ענת אומרת שאין לה כוח להתווכח על זה ושתחשוב מה שהיא רוצה. וכששירה שואלת למה בכלל אכפת לה, היא מושכת בכתפיה ומפטירה שנראה לה מבאס להיות מאוהבת במישהו לא מושג.
שירה מתביישת לומר שכל הקראשים שלה תמיד היו בלתי-מושגים. מה זה כבר משנה – הוא, או ליאור מ-יב' 2, או טל הבן מחמ"ן שלא הסתכל עליה פעמיים ותמיד הצהיר בקול שהוא לא יורד לבנות.
בסוף היא מפטירה בקול רועד שהם שני אנשים. הם משוחחים. רק הגיוני שתתעניין בו. לא?
הוא מחייך שוב. הפעם היא חושבת שיש לה תווית להצמיד לחיוך הזה. חיוך פרדטורי.
חיוך של טורף.
"עד כמה הקעקוע שלי מעניין אותך?"
"איזה מן שאלה זאת?"
הוא נשען לאחור בכורסה. "אנחנו מדברים הרבה על חוסר הנוחות שלך. עם עצמך."
כן. אני שירה ויש לי body issues. היא מתאפקת לא לגלגל עיניים. זה חצוף והיא ילדה טובה.
"אני... יש רעיון שאני מגלגל בראש."
"...אוקיי."
"זה לא מאוד קונוונציונלי."
"...אוקיי."
"תני לי לחשוב על זה, בסדר? בינתיים הזמן שלנו נגמר. אני רוצה לשלוח אותך הביתה עם שיעורי בית."
מה, להסתכל בראי ולהגיד לה חמישה דברים טובים על עצמה? (היא לא עונה, אבל בפנים היא מרגישה מרדנית).
"אני רואה את המבט הזה." הוא נשמע... לא בלתי-מרוצה. שוב היא מרגישה שהיא לא יודעת לקרוא אותו.
"אוקיי. איזה שיעורי בית?"
"אני רוצה שתחשבי מה את מוכנה לעשות. כדי להרגיש טוב יותר. כמה רחוק את מוכנה ללכת."
*
הניסוח הזה מציק לה בימים הבאים.
שירה מבקרת בבית: בימי שישי הם מתכנסים לארוחת ערב משפחתית, ונועה סוף כל סוף החליטה להביא את החבר החדש שלה הביתה. לאיתן אין מישהי כרגע, ושירה קצת נבוכה כשהיא צופה בבחור: אבא מסתער עליו בשאלות, איתן מהנהן מהצד, ושירה אוכלת את עצמה, נאבקת שלא להתבאס למחשבה שמישהו כזה אף פעם לא יסתכל עליה.
נועה, כמובן, נוטפת קסם, ואפילו... שירה לא בטוחה איך להגדיר את זה. היא רואה איך הבחור שלה חג סביבה. איך הוא מעריץ את הקרקע שנועה דורכת עליה. היא מאזינה לצחוק הפעמונים של אחותה וחושבת כמה כיף לצחוק ככה, בידיעה שכל העולם פרוש לרגליך (ומה הפלא שכל העולם פרוש לרגליך כשאת צוחקת צחוק של פיות, כשהידיעה שאת יפה ונחשקת מבעבעת מבין שפתיך כמו שמפניה מתוך מעיין נסתר).
אחר כך, בלילה, כשהיא מתכנסת בין השמיכות, היא נזכרת בשאלה שלו. מה הייתי מוכנה לעשות כדי להרגיש טוב יותר?
כמה רחוק הייתי מוכנה ללכת?
מה לא הייתי נותנת כדי להיראות כמו נועה.
*
"את חושבת שאת צריכה להיראות כמו אחותך כדי להרגיש טוב יותר...?"
היא קצת מצטערת שחלקה איתו את המחשבה. איכשהו, בליל שישי, עלה בדעתה ש-הינה, חומר להביא לעידו, ומיד לאחר מכן: אלוהים, אני לא מסוגלת להגיד לו את זה. ואז: אם לא אספר לו, האם אני מסתירה משהו?
הוא ירגיש, היא מחליטה. הוא יחשוד. כמו פסיכולוג טוב, המטפל ירגיש שהיא מתבכבכת, שהיא דוגרת על סוד מביך ומנסה להסתיר אותו ממנו. הוא יניח לה להתפתל על הקרס, יחייך את החיוך החומל שלו ויאזין לשתיקה שתתמתח ביניהם עד ששירה, מתנשפת ובלי אוויר, תפלוט את הסוד המביך.
"למה לא רצית לספר לי?"
הפעם היא באמת מגלגלת עיניים. "למה אתה חושב?"
לפעמים נמאס לה מהדיאלוג הזה שהם לא באמת מנהלים – היא והאיש שהיא מדמיינת, איתו – המטפל בשר ודם. אבל היא לא יודעת איך לנסח את הדברים.
ככלות הכול, איך היא יכולה להתענות ככה לנגד עיניו מבלי שידע? הוא פסיכולוג. על זה היא משלמת לו. לדעת. אותה. מלפני ומלפנים.
אם כן, וודאי שהוא יודע. יודע, ומתזמן כל רגע לפי סט הנחיות מדויק הידוע רק לו.
"את כועסת?"
"ואם אני כועסת, זה משנה?"
חצי חיוך. הוא משכל את אצבעותיו לצריח. "אני לא מתרשם מחוצפה, את יודעת."
היא רוצה לשאול מה לעזאזל. אבל...
"סליחה."
המטפל יודע שהיא יודעת. שהוא יודע. אין לה עוד לאן ללכת. היא לחוצה נגד הקיר, דג שמן, מבולבל, חסר-אונים.
"חשבת על השאלה שלי...?"
"איזה שאלה."
הטיית ראש. מבט חודר.
"אני, אממ."
"חשבת עליה."
שירה מהנהנת.
"ו....?"
*
זאת שאלה מורכבת.
נניח: אם היה לה כוח להתמיד בדיאטה, שירה בטוח הייתה מרגישה יותר טוב, נכון? אבל אין לה כוח. היא תמיד נכשלת. למשך שבועיים או חודשיים היא עוקבת באדיקות אחרי התפריט, מוציאה את עצמה לעשות ספורט, מסמנת באסוס את כל הבגדים שתרכוש כשתוריד את עשרים הקילוגרמים שרובצים עליה כמו חיבוק מיוזע של דוד זקן. במשך שלושה שבועות או חצי שנה, היא עוקבת בהדרגה אחרי הספרות במשקל מחשבות את קיצן לאחור ואפילו מתחילה לצלם תמונות סלפי.
ואז...
יום רע בעבודה. דייט מחורבן. ענת שוב מבריזה לה ברגע האחרון כי שירה לא מעניינת כמו ריטריט יוגה ושירה חיכתה כל כך לפגישה ביניהן – למה שירה כועסת כל כך? את יודעת שלפעמים צצים דברים.
אלא שדברים צצים לענת כל הזמן. ושירה אף פעם לא מוזמנת לריטריט או לנסיעה לחו"ל או אפילו למועדון שבו ענת רוקדת עם החברים המגניבים שלה.
"ואז...?" הוא מעודד אותה להמשיך.
"אני אוכלת. כאילו. כן."
"וזה מנחם אותך?"
"כן." בא לה לבכות קצת. "כאילו. סוכר. דופמין. אני... לא יודעת. זה מרגיע אותי. וגם... כבר לא אכפת לי. כאילו... אם אני כזאת לוזרית, מה זה משנה אם אני אוכל עכשיו את כל המקרר שלי?"
הוא מהנהן. "זה בטח קשה."
"להיות פרה?" היא אומרת במרירות.
הוא מטלטל את ראשו. "להרגיש ככה. זאת נשמעת כמו הרגשה ממש קשה."
מטריד אותה שהוא אמפתי. ממתי הוא אמפתי?! הדמעות דוקרות בעיניה והיא מושכת כתפיים. מה הוא בכלל יודע על איך שהיא מרגישה? עם הכתפיים האלה והפנים האלה – והגובה. מה הגובה שלו בכלל? מטר שמונים וחמש, מטר תשעים? בחורות בטח חגות סביבו כמו זבובים.
"אמרתי משהו שפגע בך."
היא לא אוהבת כשהוא רך. יש בזה משהו... כמעט בלתי-נסבל. כאילו הוא מרחם עליה. כאילו הוא מחבב אותה. כאילו יכול להיות שהיא יותר מהבכיינית השמנה והמפסידנית שמרפדת את חשבון הבנק שלו.
"ככה את חושבת שאני רואה אותך?"
היא נזכרת במשפט שלו משבוע שעבר ובכל זאת מגלגלת עיניים. "כאילו... בוא נודה בזה. אני לא שיא האטרקטיביות."
"לא. את לא."
*
המילים נתקעות בגרונה.
זה כמו... כמו סטירה. כמו אבחת חרב. כמו אגרוף שנסגר סביב קנה הנשימה שלה ולוחץ ולוחץ עד שכל כלי הדם מתפקעים והבשר הרך, הוורוד, נקרע לגזרים.
עד שהיא לא מסוגלת לנשום.
"א-אתה-" היא שונאת לבכות. במיוחד בפניו. אבל הברז נפתח, ומרגע שנפתח, הדמעות זולגות ללא מעצורים. "אתה לא אמור להתייחס אליי ככה. זה לא מקצועי."
הוא נאנח. רוכן לפנים. יש לה תחושה שהוא רוצה לגעת בה ומתאפק. "את משלמת לי כדי להגיד לך את האמת, נכון?"
שירה מתייפחת ומהנהנת.
"אז אני אומר לך את האמת." עכשיו הוא סוף כל סוף מושיט יד, וכף ידו הרבועה, המסותתת, משאירה כוויית חום על ברכה.
"והאמת היא שאני לא שיא האטרקטיביות." השתנקות.
"האמת היא שיש לנו על מה לעבוד."
"אתה חושב?"
הוא מהנהן. הוא יודע. והיא רוצה כל כך להאמין לו.
"את זוכרת שאמרתי שחשבתי על משהו...?"
שירה מוחה את עיניה בשרוול חולצתה. הוא מציע לה טישיו והיא מקבלת (מוחטת את האף. ואז לוקחת עוד טישיו, ועוד אחד). "ש...שאלת כמה רחוק אני מוכנה ללכת."
הוא מסמן לה להמשיך.
"כדי להרגיש טוב עם עצמי." היא מלקקת את שפתיה. מוחה את הדמעות. שוב מקנחת את האף. "הכול. אני מוכנה לעשות הכול."
"אם ככה, יש לי הצעה."
*
הדבר הראשון שהיא עושה כשהיא יוצאת מהקליניקה זה להתקשר לענת. לא, הדבר הראשון שהיא עושה זה לעלות במבט מזוגג על קו חמש, להבהיל את הזקנה שיושבת מולה ושואלת אם הכול בסדר, בובה'לה, ואז מועדת לדירה הקטנה שמשקיפה על אלנבי.
שירה מכינה לעצמה כוס קפה ואחרי שהיא נפטרת מהחזייה במיאוס, יוצאת למרפסת. בין הבניינים אפשר לראות פס דקיק של ים. קצת קר, ועם הסוודר שהיא לובשת זה נעים לה. כמו להיות מכורבלת בתוך כף-יד גדולה.
רק שתענה, היא חושבת כשהיא מנסה להתקשר לענת. אבל השיחה נודדת לתא הקולי, ואז מתנתקת כששירה מנסה שוב.
ענת לא פנויה אליה.
אז היא בוכה עוד קצת. היא צריכה לעזוב אותו. איזה מן פסיכולוג מציע הצעות כאלה? איזה מן פסיכולוג... איזה מן פסיכולוג אומר למטופלת שהיא לא שיא האטרקטיביות.
היא צריכה לדווח עליו ל... גוף שמדווחים לו כשפסיכולוגים מתרשלים במלאכתם. כשהם עוברים על חוקי האתיקה.
ועדת האתיקה. כן. זה השם.
היא מנסה בפעם האחרונה להתקשר לענת (הטלפון מנותק. סימן בדוק שענת לא מתכוונת ליצור איתה קשר בזמן הקרוב ואפילו קצת כועסת על שירה), ואז נושמת עמוק.
המחשבות מתחילות להסתחרר.
היא לוגמת מהקפה.
המטפל אמר שבשביל זה היא משלמת לו. הוא ציין בעצמו: זאת לא הצעה קונוונציונלית. אני רוצה שתחשבי טוב לפני שאת קופצת איתי למים. קחי את הזמן, תחשבי על זה. אני לא אכעס ולא אפגע אם תרגישי שזה לא מתאים לך.
וזה לא התאים לה. היא אפילו אמרה לו את זה.
אבל... ההנהון הזה. והמבט הרך. המבט שנדמה לרמוז שאין פלא שמשירה לא יצא שום דבר, אבל הוא מבין כל כך את הקושי שלה.
אוף. אוף. אוף.
*
"אתה בטוח שזה רעיון טוב?"
היא בקושי מספיקה להתיישב. שירה שקלה את ההצעה שלו במשך... וואו. כל השבוע. היא לא הצליחה להתרכז בעבודה. היא לא הצליחה להסביר את עצמה לענת, כשענת סוף כל סוף התקשרה והסבירה בהתנצלות שאסור להם טלפונים בריטריט. היא חלמה על עצמה, יושבת מולו. חשופה. וזה היה...
היא לא מצליחה להסביר את זה לעצמה. נעים ולא נעים. היא רק הייתה בטוחה שהרעיון הזה לא אמור להרגיש ככה.
"מה את חושבת?" הוא שואל אותה לבסוף.
היא בולעת רוק ומסתכלת עליו. "אני חושבת... שאני רוצה להאמין שאתה רוצה בטובתי. ואתה יודע מה טוב. זה כמו שאמרת בעצמך. בשביל זה אני משלמת לך."
"ואת מבינה שאני רוצה בטובתך, נכון?"
שירה מהנהנת.
הוא מחייך אליה בעידוד. "את יכולה להתחיל עם החולצה. בואי נראה איך את מרגישה עם זה היום ונתקדם משם."
*
הדבר ששירה הכי שונאת לגבי הגוף שלה הוא החזה שלה. היא שונאת גם את הבטן. היא שונאת את זה שהתחת שלה גדול מדי, ולא משנה כמה פעמים נועה אומרת לה שהיא הייתה מתה שיהיה לה תחת בשרני ועסיסי כמו של שירה. היא שונאת את השיער שלה: הוא ישר מדי, בגוון משעמם מדי ואין לו תנועה בכלל. אבל מעל הכול – היא שונאת את השדיים שלה.
הם ענקיים. בכיתה ח', כשכל הבנות השלימו עם ה-A פלוס, B מינוס שלהן, שירה כבר לבשה DD. לקראת הצבא היא החליפה לE. היום היא לובשת דאבל F ודי ברור לה שאם תשמין, גם המידה תעלה. החזה שלה גדול, נפול, פטמות מאיימות לגעת בבטן.
היא מורידה את החולצה בבת אחת. אומרת לעצמה שזה כמו לקרוע פלסטר. נשארת בחזייה.
הוא מהנהן.
החזייה – זה כבר יותר גרוע מפלסטר. השדיים שלה עדיין ענקיים, כן? אבל ככה לפחות הם אסופים. עומדים. מטשטשים במשהו את הבטן שמתעגלת תחתיהם.
"זה לא יהיה קל יותר אם תדחי את זה," הוא אומר בשקט.
היא נושמת עמוק. בודקת אם הוא מסתכל עליה. ליתר דיוק. אם הוא מסתכל על החזה שלה. אבל המבט שלו קבוע בפניה. רך, מקבל. היא יכולה לעשות את זה.
שירה מושיטה את הזרוע לאחור, צובטת את הקרס... וזהו. האמת העירומה – הא הא – משתפלת מבית החזה שלה. אין יותר מה להסתיר.
חוץ מכל מה שעדיין יש להסתיר.
הדמעות כבר עוקצות את עיניה כשהוא מהנהן. מחייך בעדינות. "נו, וזה היה כל כך קשה?"
שירה מקבלת את הטישיו שהוא מגיש לה.
"כ-כן." היא כורכת את ידיה סביב עצמה. לכסות. את מה שאפשר.
"אל תעשי את זה." נימה של פלדה מתגנבת לקולו. "לא בשביל זה אנחנו כאן." עכשיו, סוף כל סוף, עיניו נודדות אל מתחת לקו הצוואר שלה.
"אני לא חושבת-"
"את כאן בשביל לעשות מה שאני אומר, נכון?"
שירה מהנהנת.
"יופי. אז אני אומר שתתני לי להסתכל."
היא עוצמת עיניים.
"לא- אני רוצה אותך כאן."
"אוקיי."
הוא מסתכל. ומסתכל. ומסתכל. שירה הייתה אומרת שהוא מפשיט אותה במבטו, אבל כבר אין מה להפשיט. היא אף פעם לא הרגישה עירומה כל כך. לא מול אף אחד מבני הזוג שלה. לא מול הבנות האחרות שדחפו אותה לתא השירותים והכריחו אותה בצביטות והדיפות להוריד את החזייה.
ואז הוא מרים עיניים. ומהנהן. "איך עבר עליך השבוע?"
*
עובר עליה שבוע די מחורפן. בעיקר כי שירה לא מצליחה להפסיק לחשוב על הפגישה שהייתה, ואז על הפגישה הבאה. מה יהיה בשבוע הבא? הוא אמר ש-נעבוד לקראת זה.
לקראת מה בדיוק?
היא הניחה שהוא מתכוון לעירום. ליכולת לשהות מולו חשופה, כמות שהיא. אבל אולי...?
היא זורקת את המחשבה לפח. לא לפני שהיא דורכת עליה ומקווצ'צ'ת אותה לכלום.
בלילה – כבר שני לילות, למעשה – היא חולמת על הפגישה. הפעם היא מוכנה יותר. דומעת פחות. היא יכולה לדבר בלי להשתנק ולגמגם כל מילה שנייה. ובחלום יש משהו אירוטי. בחלום היא יכולה להיות מושפלת עד עפר ועדיין להרגיש איך היא נרטבת, איך הכוס שלה מתנפח ומטפטף והגירוי מתערבב לאט-לאט עם ההשפלה ושירה מתנדנדת קדימה, מחפשת נקודת חיכוך, מחפשת את העיניים שחורכות את דרכן לתוכה-
האורגזמה כמעט מספקת. אבל רק כמעט.
*
גם היום היא ממררת בבכי. חולצה, חזייה – אצבעות מרחפות על כפתור הג'ינס, אבל הוא מטלטל את ראשו.
"היית ילדה טובה," הוא מצהיר פתאום, חצי מהדרך לתוך הפגישה.
המחמאה... מציתה בתוכה משהו. כלומר. היא לא כלבה. היא גם לא ילדה. היא בת פאקינג עשרים וחמש, והניסוח צורב לא פחות מכפי שהוא מחמיא. אבל המטפל מסתכל עליה במבט ההוא – המבט שהוא לא בדיוק חומל ולא בדיוק טורפני, אבל מכיל משהו משתי האיכויות – ושירה משוכנעת לפתע שהוא מרוצה. גאה אפילו.
אולי... אולי אפילו מרוגשת?
"את רוצה לגרות אותי?"
המחשבה גורמת לה להסמיק, ועכשיו כשהיא חצי עירומה, הוא יכול לראות איך הסומק חוצה את קו הצוואר, חוצה את החזה. מתפשט על פני השדיים הלבנים.
"לא! מה פתאום!"
הוא מרים גבה. "אמרתי שהיית ילדה טובה. אני כבר לא בטוח שזה המצב."
היא רוצה ליילל.
"אני מצפה ממך להגיד את האמת."
שירה נושכת את שפתיה בכוח. זה מביך וזה משפיל. הוא רוצה להביך אותה ולגרום לה להרגיש נורא לגבי עצמה.
"אני רוצה לדעת... פאק." הדמעות שוב מאיימות לזלוג. "בוא נדבר על משהו אחר."
"חשוב שנדבר על התכנים שאת מעלה."
"למה?"
"אמרת לי – כמה פעמים, למעשה – שאת מרגישה לא נוח מול גברים."
בסדר. אז מה. איך זה קשור אליו.
"אני גבר." הוא מתיישר מעט. "מה שקורה בינינו כאן בטיפול לא מנותק מהעולם האמיתי. איך את חושבת שתוכלי להרגיש בנוח מול בני זוג בעתיד, אם את לא מסוגלת להשתחרר כאן מולי?"
זה... יש בזה היגיון. שירה בולעת בכוח. "זה לא אומר ש... זה לא אומר שאנחנו צריכים לדבר. על זה."
"על זה?" יש משהו מלעיג בקולו. מר הייד שמציץ לרגע מבין הצללים. "איך תהיי עם גבר, אם את אפילו לא מסוגלת לקרוא בשם למה שאת מרגישה?"
שירה מנגבת את העיניים בחולצה שלה, ואז ממשיכה לתקוע מבט בחולצה השמוטה על ברכיה. "בסדר."
"יופי. בואי נפתח את זה."
*
"תקשיבי, זה נשמע לי מפוקפק בטירוף." ענת, שסוף כל סוף חוזרת אליה, מישירה אליה מבט מעל צלחת עמוסה בסלט.
שירה, מצידה, אוכלת המבורגר. כי אין לה שליטה עצמית. "הוא אומר-"
"הוא אומר מה שהוא חושב שיניע אותך. שירה, אני לא אוהבת את זה. אני חושבת שאת צריכה לפנות לוועדת אתיקה."
הא. היא ידעה שזה השם.
"אני חושבת שהוא עוזר לי."
"את חושבת עם הכוס שלך. שירה, את לא רואה שהוא עושה לך גזלייטינג?"
היא לוקחת עוד ביס מההמבורגר. היא כבר סיימה את רובו והיא די שבעה, אבל... הוא שם. והוא טעים. ויותר קל לאכול ולהתענג על המזון בזמן שענת מטיפה לה מוסר, מאשר לשבת ולהביט בענת הדקיקה ובקערת מזון הארנבות שלה.
"אני חושבת שזה טוב לי," היא קובעת לבסוף.
"שירה-" ענת מזיחה את קערת הסלט כמי שקובעת: אכלתי מספיק. "אני לא חושבת שאת רציונלית לגבי זה. אני מרגישה שאני צריכה--"
"את לא צריכה כלום. אני אדם מבוגר ואני לא אעריך את זה אם תתערבי."
ענת נושפת ברוגז. "בסדר. את אדם מבוגר. תעשי מה שאת רוצה. אבל רק שתדעי שאני עם היד על הדופק. כי אכפת לי ממך."
נעים לשמוע את זה. במיוחד מענת. "בסדר."
אבל ענת לא נראית מרוצה.
*
"את חושבת שאני עושה לך גזלייטינג?"
"אם אני חושבת ש-" אחרי שבוע של התחבטויות, היא משוועת לתשובה חד-משמעית. לקיים דיאלוג איתו, לא עם אינסוף ההשתקפויות שהוא מציג בפניה. והתשובה שלו יותר ממתסכלת. היא מקטינה ומעליבה ו... מתחמקת. שירה לא מצליחה לעצור יותר את הכעס. "איך זה שכל שאלה אתה מחזיר מייד אליי?!"
הוא מרים גבה. "אני לא אוהב את הטון הזה."
"אבל אתה כן אוהב שאני יושבת מולך בחזה חשוף!"
"שירה. אני לא חושב שתאהבי את התוצאה אם תמשיכי לדבר אליי ככה."
"למה?!" היא יודעת שהיא עקשנית, אבל היא לא מסוגלת להרפות. ענת הייתה נחושה בדעתה. גם שירה – עמוק בפנים – ידעה שענת כנראה צודקת. אבל היא אהבה את... את המשחק הזה שלהם. היא אהבה את הדרך בה הוא הסתכל עליה פתאום, בתחילת הפגישות. בציפייה. היא אהבה להרגיש, אפילו אם זאת רק פנטזיה, שהוא מתגרה ממנה. שהיא מדליקה אותו.
"למה? כי חוצפה לא מדברת אליי. אני לא חושבת שזאת הדרך להשיג דברים, בטח לא בשבילך."
"למה צריך להיות אכפת לי מה אתה חושב?! איך בכלל אני יכולה לסמוך עליך?!" איזה מן פסיכולוג אתה, שאתה גורם לי לשבת מולך בפלג גוף עליון חשוף ועוד גובה ממני כסף-
הוא מהרהר לפתע. "את צודקת. מה שאנחנו עושים בעייתי. אני לא חושב שאת צריכה להמשיך לשלם לי."
בדיוק. ההסכמה שלו גורמת לה להתלקח. "אני חושבת שאין לך שום גבולות ואתה-"
הוא מתרומם בחדות. "שירה, אני מצטער, אבל אני לא יכול לקבל את הטון הזה."
"אתה-"
"פגישתנו הסתיימה."
"אבל—אבל רק הגעתי-"
המטפל נאנח. "אני לא אוהב חוצפה. אני לא חושב שהדיאלוג הזה מתאים לי אם ככה את רוצה להתייחס אליו. לכי הביתה."
"אבל—" הדמעות שוב חונקות את גרונה. "אני חיכיתי—"
"אם הפגישה הייתה לך חשובה כל כך, אני חושב שהיית שוקלת פעמיים את הדרך שבה את מדברת אליי."
"אני כעסתי—"
"וזה מובן, אבל יש דרך להגיד דברים. בחרת בכיוון מסוים ואני לא יכול להשלים עם זה." הוא רוכן לפנים. "שירה, לכל דבר בעולם יש תוצאות. התחצפת, ועכשיו אני לא יכול להמשיך בפגישה-"
"אתה מפטר אותי."
הוא נאנח. אנחה כמעט מלודרמטית. "לא. אבל אני רוצה שתחשבי על זה. אני רוצה שתלכי הביתה ותחשבי על איך שהתנהגת היום."
זהו? הוא שולח אותה. היא מתקשה לכבוש את הדמעות.
"אני רוצה שתחשבי טוב. ותשאלי את עצמך אם את מוכנה לשאת בתוצאות."
*
היא לא מוכנה. זה מגוחך. הדרישות שלו מגוחכות. ענת צדקה ושירה צריכה להפסיק להיות מטומטמת. הוא לא באמת רוצה בטובתה, ושירה לא באמת חושבת עם הראש הנכון (אפשר להגיד את זה על בנות בכלל? היא מחליטה שתגיד. מה אכפת לה). לא הגיוני שככה הוא אמר.
הוא אפילו הודה בעצמו: זה לא בדיוק טיפול. הוא לא ימשיך לקחת ממנה כסף.
אבל שירה עדיין מרגישה חרא בקשר לעצמה, והיא עדיין צריכה טיפול. היא עדיין צריכה מישהו שיקשיב לה ויאסוף אותה וירכיב אותה בזהירות כשהיא מתפרקת. היא עדיין צריכה רשות להמשיך בחיים גם כשהכול מתחרבן.
היא עדיין צריכה אותו ושיקרא לה ילדה טובה. אבל היא לא מסוגלת לעשות את זה. לא ולא ולא ולא ובחיים לא. היא תגיע לשם ותגיד לו את זה. תגיד לו שמה שקרה מורכב לה. שהיא הגיבה לא לעניין, אבל היא לא חושבת שזאת סיבה להפסיק טיפול.
אולי היא צריכה להגיד לו שעדיף שיחזרו לטיפול. שהיא לא יודעת איך לאכול את המפלצת הזאת שצמחה ביניהם (רק להמשיך להאכיל אותה, עד שתטרוף את שירה).
*
התוצאות הן... היא לא בטוחה שהיא מסוגלת לעמוד בזה. אבל היא גם לא בטוחה שהיא מסוגלת לסרב. "בבקשה, לא."
"ביקשתי ממך לחשוב."
"חשבתי. אני—"
"ועדיין באת."
שירה משפילה את עיניה. היפחה נבלעת בגרונה לפני שהיא מספיקה להיוולד. "בסדר."
הוא מהנהן (שירה מעיפה מבט לבדוק אם לפחות הוא נראה מרוצה, אבל המטפל רק מביט בה בריחוק, נשען לאחור וטופח על ברכיו). שירה מתרוממת באיטיות. "אני-"
הוא טופח שוב. טפיחה מהירה. חדה.
לאט לאט, היא מנמיכה את עצמה מעליו. על רצפת הקליניקה פרוש שטיח – היא בטוחה שתפגע בו ומתרכז בסיבים, אבל המטפל מתרומם מעט, מניח יד על גבה ומסייע לה להתמקם. על ברכיו. כמו ילדה קטנה בעונש. או ילדה גדולה, בסרטון פורנו.
"אוקיי." הוא נשמע כמי שמחכה למשהו.
"אני לא יכולה."
"את לא חייבת. את תמיד יכולה לקום ולצאת מכאן."
דמעה שמנה נוזלת במורד אפה של שירה, נתלית מהקצה ואחרי שהות ארוכה, נכנעת לחוקי הפיזיקה וצונחת ארצה. כמו הדמעה, גם היא מהססת. אולי אם תתמהמה מספיק הוא יוותר. ישכח את מה שהורה לה לעשות.
אבל כמובן שלא.
"אני מחכה."
"בבק-"
"קומי-"
"לאלא!" היא מתייפחת. "הינה-" שירה מושיטה את ידיה לאחור, וברעד, מפשילה באיטיות את הג'ינס.
"גם את התחתונים."
המכנסיים מתגבבים בין רגליה. גם בתחתונים, היא מרגישה חשופה כל כך. בהתחלה, בער בה החשק ללבוש משהו יפה. לונז'רי – כפי שכינתה זאת נועה. היו לה שני זוגות תחתונים שנבחרו במיוחד ללוות שתי חזיות ששירה חיבבה. היא רצתה ללבוש אותם. ואז נזכרה בדרישה שלו. במחשבה שהוא עשוי לחשוב שהיא. פאק. שהיא התלבשה לכבודו. מה גם שהיא בכלל לא מתכוונת. היא לא הולכת לעשות את זה. זהו.
ושירה מיהרה לשלוף את זוג התחתונים הכי גבוה ומשעמם ולא מחמיא. היא לא בטוחה אם היא מתחרטת על כך עכשיו, כשהיא מרגישה את מלוא כובד המבט שלו על התחת שלה. לבן, שמן, ועטוף בכותנה מרוטה, מלאה בגולגולים.
"התחתונים," הוא אומר. כמעט נוהם.
היא מצייתת. וכמו לפי פקודה, הכוס שלה מתכווץ. מעליה, המטפל מצקצק. רוכן מעט, היא מרגישה את המבט שלו שם.
"תפשקי."
"לא!"
"אמרתי לך לפשק." הפעם הדרישה מלווה בסטירה חדה לפלח הישבן הימני.
שירה ממהרת לפשק את רגליה ואפילו לא טורחת לבלוע יבבה.
"יופי. אני חושב שההצעה שלי מוצאת חן בעיניך יותר ממה שאת מוכנה להודות." הוא נשמע מרוצה מעצמו.
פליק נוסף. שירה מתכווצת, והנרתיק שלה מתכווץ ביחד איתה. היא מרגישה את הלחלוחית, נקווית בפתח הרטוב ומתחילה להחליק למטה. אלוהים. אלוהים אלוהים. בבקשה שלא יראה-
ועוד סטירה. הפעם כמעט בין הלחיים. היא מרגישה את הסטירה הזאת כמו כוויה. כמו מבט. כמו הפעימה שמרטיטה בתוכה, מהבטן ועד שפתי הכוס הפעורות.
"מממ-" הוא נעצר.
מה? מה? מה?! מה הוא רוצה עכשיו?!
*
אחר כך, בדירה שלה, היא עומדת מול הראי ומפשילה בזהירות את המכנסיים. פאק. כל התחת שלה אדום. העיניים שלה כבר לא בוערות, אבל היא יכולה לזכור את הבעירה: את הדמעות והכאב שהתערבבו והתערבבו, עד ששירה כבר לא הייתה בטוחה אם זה יותר כואב או יותר משפיל או יותר מחרמן.
כל תחושה תדלקה את חברתה.
היא הייתה בטוחה שהיא הולכת לקבור את עצמה. למות מרוב השפלה ובכי כשהדקות נמתחו והכאב לא נגמר. והכאב לא בדיוק נגמר, אבל איכשהו, בתוך הגיהינום הזה, היא מצאה את עצמה מתמקדת ברגל שלו. על הרצפה. שוב במוקסין נמוך. בקעקוע. שירה הסתכלה על הקעקוע והבושה שקעה לתוכה כמו גופה השוקעת למצולות.
"זה ענח'."
הסטירה האחרונה עדיין מהדהדת בראשה כשהמילים מגיעות לאוזניה.
הוא נשמע... מרוצה. מרוצה וכמעט קצר נשימה. "שאלת על הקעקוע. זה ענח'."
עכשיו, בבית, היא שולפת את הלפטופ ומתיישבת בזהירות. כיסא הנצרים שלה במרפסת רעוע, והתחת שלה עדיין זוכר את הכאב הצורב.
ענח'. מפתח החיים או מפתח הנילוס.
כמה בנאלי.
אבל הוא חלק איתה משהו על עצמו. חצה גבול שהוא בבירור לא תכנן לעבור (אז מה אם עשה זאת במתכוון). האושר נשפך ממנה בגלים.
שירה כל כך, כל כך שמחה.
*
"מישהי נראית מרוצה היום." אימא מתייצבת מאחוריה בקול מזמרר, ומניחה את ידיה על הכתפיים של שירה.
"נועה, מה את אומרת? שירוש נראית טוב היום."
נועה, חלקלקה וזוהרת כמו מכונית ספורט, מרימה אל שירה מבט. היא עסוקה בטלפון שלה (בוודאי מתכתבת עם הבחור), ואחרי מבט קצר, מחייכת. "את נראית טוב, סיס."
שירה מסמיקה. "תודה."
"אז מה? מרוצים ממך בעבודה?"
התשובה היא כן. כמובן. בדרך כלל מרוצים משירה. אבל אם זאת הייתה נועה-
"אם זאת הייתה נועה," היא מסבירה לו, שוכחת לרגע שהיא יושבת מולו בלי חולצה וחזייה, "הם מייד היו שואלים אם יש מישהו חדש. או, אתה יודע, אם רועי פינק אותה השבוע, או-או..."
"הם היו מניחים שיש לה מישהו."
שירה מהנהנת, ואז משפילה את עיניה.
"את רוצה שהם ישאלו גם אותך."
"אני רוצה שיהיה להם אכפת. כן."
הוא מטה קלות את ראשו. כשהוא מסתכל עליה ככה, שרירי הצוואר שלו נמתחים. הגרוגרת בולטת. יש בזווית הזו משהו מאוד גברי. מאוד סקסי. שירה תוהה אם הוא יודע את זה ומזכיר לה בכוונה (היא אמרה לו פעם, די בתחילת הקשר ביניהם, שהוא גבר מאוד נאה. האם הוא זוכר לה את זה ומשתמש בכך נגדה?)
"מה זה אומר בעיניך? שהם לא שואלים אותך על בן-זוג פוטנציאלי?"
שירה פוכרת את אצבעותיה. "אני... זה כאילו הם. זה כאילו הם חושבים שאני לא מסוגלת."
"ואת רוצה להוכיח להם אחרת."
גם. אבל היא בעיקר רוצה בן-זוג. היא רוצה מישהו שיאהב אותה ויגרום לה להרגיש נאהבת. היא רוצה מאוד לאהוב בחזרה.
"מובן מאוד." והוא מסכם: "אמרנו שנעבוד על זה. ועכשיו אני מצפה שתתפשטי."
*
"מה- למה-"
"זה היה הסיכום שלנו," הוא מזכיר. "אני מנסה לעזור לך, שירה."
"אבל... הספאנקינג. חשבתי שזה..."
"שזה במקום?" הוא מטלטל את ראשו. "לא, אני מצטער." ואז: "אני מחכה."
"אני לא יודעת-"
"כבר ראיתי אותך בלי תחתונים," הוא מזכיר בעדינות. "זה רק עוד צעד קטן."
האנחה שבוקעת מפיה היא רווית אי-נוחות. רטובה. מרמזת על דמעות. חושפת יותר מכפי ששירה רוצה לחשוף (אבל מי בכלל שואל אותה בסצנריו המטורף האלה? אלוהים, למה היא עושה את זה לעצמה. לבסוף, אחרי היסוסים ארוכים היא קופצת על הרגליים. גם הפעם היא מתפשטת בזריזות, ואז ממהרת לשקוע בחזרה בכורסה. לשכל רגל על רגל.
"ככה?"
"מה ככה?" היא שואלת.
"את בדרך כלל אוהבת לשבת בישיבה מזרחית."
"אבל אני... עכשיו." היא לא התכוננה. לא הורידה שיערות. וזה לא... היא לא יכולה לשבת מולו ככה. בלי בגדים. ולפתוח רגליים.
"שירה."
היא מניחה את הרגל על הרצפה.
"שירה." הפעם ברמז לאיום.
היא מושכת באפה. היא לא רוצה לבכות, אבל הוא מתעקש, והיא שונאת את האופן שבו הבטן שלה מתעגלת, משתפלת. את הרטיבות הרירית שמתחילה להתהוות בין רגליה.
"בבקשה."
הוא נאנח. לא מרפה. ואז, באיטיות, היא מתחילה לפשק רגליים. שפתיי הכוס שלה נפרדות בפלופ רטוב – חרישי, אבל היא בטוחה שהוא מסוגל לשמוע. היא מכריחה את עצמה לפשק עוד קצת. ועוד קצת-
"עוד."
"לא."
"את מעדיפה שנסיים את הפגישה?"
הדמעות זולגות, והיא מרחיבה את הפישוק. עכשיו היא פעורה ממש. חור כהה, ממצמץ, נפקח ונסגר עם כל פעימת לב. דגדגן הולם ביחד עם החור.
"איך את מרגישה עכשיו?"
"חרא," היא עונה בשקט. כמו סמרטוט שניגבו בו את הרצפה, ואז דרכו עליו עוד קצת.
"וזה כל מה שאת מרגישה?"
"אני לא מבינה למה...?"
"את מתווכחת איתי?"
היא משפילה את עיניה. סליחה. סליחה. סליחה. בבקשה, אל--
"זה חשוב שתלמדי להתמודד עם הרגשות שלך," הוא אומר בעדינות, "כולל עם חוסר הביטחון. איך את מרגישה, שירה?"
*
היא חרמנית. נורא. כשהיא הייתה קטנה ופינטזה על ילדים אחרים בכל מיני פוזיציות משפילות, לשירה לא היה שם למה שהרגישה. היא לא ידעה איך להושיט יד בין הרגליים ולגמור. האורגזמה הראשונה שלה הייתה בבריכה. באיזה פארק מים. היא מצאה את עצמה צמודה, פשוקת-רגליים, לאחד מהפתחים שהזרימו מים לתוך הבריכה. ופתאום הדגדוג העדין התגבר והפך לגל שהפך לאורות וסנוורים. היא רק רצתה עוד ועוד ועוד.
"בת כמה היית?"
"עשר."
"וגרמת לעצמך לגמור. שם בבריכה. מול כל הזרים האלה."
"לאף אחד לא היה מושג מה אני עושה!" הכוס שלה מתכווץ עם כל מילה מלאת התקוממות. "זה לא שרציתי... אתה לא חושב ש-"
הוא מטלטל את ראשו. לפחות זה. "את רוצה לגמור עכשיו?"
*
עד שבוע הבא, היא חושבת. אסור לה לגמור. עד שבוע הבא.
בדרך כלל זה לא כזה אישיו. היא לא כמו ענת ונועה שנהנות מסקס וחולקות איתה סיפורים מחדר המיטות שלהן. אין לה פרטנר כרגע והיא גם לא... אין לה ממש חשק, רוב הזמן. היא עובדת נורא קשה וקשה לה עם גברים, היא מרגישה שאף אחד לא רוצה אותה, וזה בטח לא עוזר לה להיכנס עם מישהו למיטה עד שהיא מצליחה למצוא מישהו שמוצא חן בעיניה ושירה מרגישה שרוצה אותה בחזרה.
בקיצור, זה לא אישיו.
עד שפתאום זה כן אישיו. כי הפגישות אותו מדגדגות לה משהו. מעירות איזה עצב רדום. היא רוצה לספר לענת. להסביר שפתאום כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו זה איך להיפטר מהזמזום המציק הזה, מהצורך שהתנחל לה מתחת לעור והמשיך להציק ולגרד ולמתוח אותה לכל הכיוונים בבת אחת.
שהיא לא מסוגלת לחשוב מרוב שהיא רוצה לגמור.
אבל אסור. הוא הבהיר שלא יסיים את פגישותיהם אם תיכשל לעמוד בדרישה. אבל יהיו לכך השלכות. חמור מכול: הוא יהיה מאוכזב.
היא לא מסוגלת לאכזב אותו.
"אני חיה כדי שתהיה מרוצה ממני." הדמעות נוטפות ממנה כשהיא מתוודה בפניו. "אני לא חושבת שזה טוב."
"את חיה כדי להרגיש טוב עם עצמך," הוא מתקן.
"אני לא מרגישה טוב עם עצמי?"
"לא...? אני חושב שאת מאוד יפה כשאת יושבת מולי ככה. זה מאוד... נעים לי."
המחמאה בוערת בכלוב צלעותיה. כמו ציפור שמנסה להתפרץ החוצה או אולי לשאת את שירה ביחד איתה.
"כן, זה... זה נעים לך?"
א-הא. הוא שולח יד, נוגע-לא-נוגע בחזית מכנסיו. "אני חושב שאת יכולה לראות בעצמך."
היא בולעת. "אוקיי."
"יופי."
ואז:
"אני שמח שאנחנו מסכימים."
*
כשענת שואלת אותה מה קורה עם הפסיכולוג, שירה לא בטוחה איך להגיב. מה להגיד. המטפל, המטפל...
"יש לו שם, את יודעת."
שירה מושכת כתפיים. מחבקת את עצמה. היא רוצה לספר לענת. ענת מספרת לה כל הזמן על הסקס שהיה לה. הן חברות כבר מהקד"צ. ענת הייתה קצת יותר מבתולה, ושירה בתולה לגמרי. שתיהן שכבו עם טל הבן (ענת – כאילו היה זה מובן מאליו שטל יתעניין בה. שירה – כי עצם הנכונות שלו להסתכל לכיוונה הספיקה כדי לגרום לה להתפשט). לשתיהן היה חבר רציני במשך תקופה די דומה. שתיהן אהבו ספרות רוסית והתלבטו בין הרב-תחומי לאמירים והיו להן המון נושאי שיחה משותפים.
עם ענת, היא כמעט הרגישה בנוח להודות שלפעמים נעים לה כשלא נעים לה. אבל מה שהיא והמטפל עושים.
אי אפשר לדבר על זה עם אדם שני. כל התגובות של ענת עד כה הוכיחו לה את זה. שירה לא מסוגלת למסגר את מה שקורה ביניהם כמשחק. זה לא משחק. אבל זה גם לא טיפול. וזה גם לא...
"אני... זה מורכב."
"שירה." ענת – קול ההיגיון – מניחה את ידיה על השולחן. הן שוב יושבות בבית קפה, ושירה אומרת לעצמה שאם לא אורגזמה, לפחות עוגת שוקולד אורגזמית. "זה לא טוב. אם הוא שם אותך במקום שאת לא מרגישה בנוח לשתף אותי-"
"אני לא רוצה לשמוע את הביקורת שלך. הוא עושה לי טוב, בסדר?"
היא כבר מסוגלת לשמוע אותו בראש, שואל אם הוא עושה לה טוב. והיא יודעת שהתשובה היא... לא בדיוק. אבל גם כן.
*
"נעים לך כשלא נעים לך." המטפל משתעשע בדברים. "את יכולה להרחיב?"
הפעם באמת אין מנוס מגלגול עיניים.
"ראיתי את זה. אבל תמשיכי."
לרגע הלב שלה צונח לתחתונים. הוא כבר הוכיח יותר מפעם אחת שאין לו בעיה להעניש אותה. אבל עכשיו יש לה מטרה: לגמור. הוא הבטיח שאם תתנהג יפה – "אם תהיי ילדה טובה" – הוא ייתן לה לגמור. שירה לא רוצה לפשל.
"אני אוהבת. אררג. למשל – כשאתה גורם לי לשבת ככה."
הוא מחייך חיוך קטן. "למה שלא תחזיקי את עצמך."
הכוס שלה מתכווץ. וגם הבטן.
"למה אתה מתכוון?"
"תפשקי את הרגליים, ואז תושיטי את היד ותפשקי את עצמך. אני חושב שהייתי רוצה לראות אותך יותר טוב."
"אבל-"
הוא מסתכל עליה והיא שולחת יד רועדת. השפתיים התחתונות שלה רכות ורטובות. היא משתדלת לא לגעת בדגדגן. אחרי שבוע של מחשבות בלתי-פוסקות, היא מפחדת שכל מגע יצית אותה.
"את יכולה לגעת בעצמך שם." הוא מתרווח. "היית ילדה טובה."
"תודה. אני... אחר כך."
"עכשיו."
"אבל-"
"תושיט יד, ותגעי בדגדגן שלך. כמו שאת נוגעת כשאת לבד. לא – תמשיכי להחזיק-"
הפנים של שירה בוערים. והצוואר. והחזה. היא מחזיקה את עצמה פתוחה ביד אחת, אדומה ופתוחה ורוטטת, וביד השנייה, אלוהים-
האצבע שהיא מברישה נגד הדגדגן שלה היא כמו. לא יודעת. מכת ברק. משהו בנאלי אחר. היא מברישה פעם, פעמיים—
"תגמרי."
*
זאת האורגזמה הכי חזקה שהייתה לה בחיים. וגם הכי מאוסה. היא גומרת – ירכיים רועדות, נשימה מצפצפת – ופתאום, פלטת הצבעים של החדר מתחלפת. אחרי שהעונג עולה ושוטף אותה ונשטף ממנה, הכול נראה אחר. אפור. עייף. מטומטם ומשפיל. והיא עדיין יושבת מולו בפישוק, כמו ילדה מפגרת.
"על מה הבכי?" הוא מוטרד. אכפתי. "בואי."
שירה ממצמצת את הדמעות.
"בואי." המטפל טופח על ירכו. "שבי."
"אני לא רוצה-"
"זה לא עונש," הוא מסביר כשהיא מנמיכה את עצמה בזהירות, נוטל יד אחת ומסייע לה להתיישב. "עברת משהו אינטנסיבי מאוד. את צריכה שמישהו יהיה שם בשבילך."
אני צריכה שאתה תהיה שם בשבילי, המחשבה חולפת בראשה כשהוא אוסף אותה אליו, מלטף את שיערה, מחבק אותה. זאת חוויה כמעט סוריאליסטית: הוא חם ומוצק ויש לו ריח נהדר והזרועות שלו בדיוק ארוכות מספיק כדי להיכרך סביב שירה.
היא לא מאמינה שהוא מחבק אותה.
"היית ילדה טובה והתמודדת עם הקושי שלך," הוא אומר.
היא מושכת באפה. ואז מניחה לראשה להישמט נגד כתפו.
"יופי. ילדה טובה."
הם מתחבקים עד סוף הפגישה.
*
יום שישי מגיע ואיתו ארוחת הערב המשפחתית. איתן, שבדרך כלל מתייחס לשירה כאילו היא סוג של אוויר (אוויר נחמד, אבל אוויר), פונה אליה.
"תגידי," הוא מתלבט מעט. "יש מצב להכיר לך מישהו? נועה אמרה שאת מחפשת."
נועה אמרה...?
"שאלתי אותה קודם. לא רציתי לקפוץ לבריכה ריקה."
שירה מתפתלת מעט. בדרך כלל היא בהחלט מחפשת מישהו. מישהו נחמד ואינטליגנטי ואם אפשר גם מושך במידה. מישהו שיתייחס אליה יפה ויחסוך ממנה את כל האתרים והאפליקציות וההחלקות ימינה ושמאלה. אבל בימים אלה...
"אם זה לא מתאים-"
"לא, לא." המטפל אומנם חיבק אותה לאורך הפגישה. הוא אמרה לה שהיא ילדה טובה וליטף את שיערה. אבל... הוא גם הבהיר שהיא מתקדמת. פוסעת במסלול שיוביל אותה הרחק ממנו. למשהו אחר. קבוע. הרי היא הולכת אליו כי בסופו של דבר היא רוצה אהבה. בן-זוג.
להרגיש בנוח עם עצמה ועם העולם.
"מי זה? במה מדובר?"
איתן נשען לאחור ומחייך. יש לו את אותה ישיבה מרושלת של המטפל – פוזה של מישהו שמרגיש נוח מאוד בתוך עורו שלו. ולמה שלא ירגיש? הוא סופר-חכם ומצליח וגם נראה די סבבה. שירה כנראה הייתה מסובבת אחריו את הראש ברחוב. אם איתן רוצה להכיר לה חבר שלו-
"קוראים לו שי. בן עשרים ותשע. מתחיל עכשיו דוקטורט בתל-אביב, בכימיה. אממה-"
אה. כתפיה של שירה נופלות. יש 'אבל'.
"הוא קצת נמוך."
היא נושכת את שפתה התחתונה. נמוך זאת לא בעיה. אם הוא לא נמוך מדי. שירה מטר שישים וחמש. היא יכולה לראות את עצמה עם גברים קצת יותר גבוהים ממנה. אולי בערך בגובה שלה... "תגדיר נמוך?"
"מטר שישים ושלוש. הולך?"
היא נושכת את שפתה התחתונה. היא רוצה להתבשל עם זה— בחורה שמנה עם בחור נמוך. זה יראה מוזר. והיא גם לא כזאת שנמשכת לכל אחד. לא שגובה זה פקטור כל כך חשוב, אבל היא צריכה להרגיש נוח...
"בואי, שירוש. זה לא שאת כזאת מציאה. תני לו צ'אנס."
היא משפילה את עיניה. מילותיו של המטפל מהדהדות בראשה. גם שירה היא לא שיא האטרקטיביות. גם אם ממש מתחשק לה לחנוק את איתן ואז ללכת לבכות. "אוקיי. אממ. יש לך תמונה?"
*
בפגישה השבועית היא מספרת למטפל על שי וחולקת איתו את ההתלבטויות שלה. הם מסכימים שלגברים נמוכים קשה, ושירה מכינה את עצמה לעלבון כשהיא שואלת אותו אם הוא חושב שהיא צריכה להתפשר. כי... כן.
להפתעתה, הוא לא ממהר להגיב. "אני לא חושב שאת צריכה שום דבר. אבל לפעמים דברים נראים אחרת בפגישה פנים אל פנים."
"אז... לדבר איתו?"
היא לא יודעת אם נעים לה או מפריע לה שהוא מתייחס בכזה נונשלנס לאפשרות ששירה תהיה עם מישהו. מישהו אחר.
"לדבר איתו. ולדווח לי."
אה. זה יותר טוב. מוגן יותר. הוא לא משחרר אותה כל כך מהר. היא בכל זאת חשובה לו.
*
שירה משוחחת עם שי. הוא נחמד. ידידותי. נבון. גם התמונות שהוא שולח לה הן ממש סבבה. יש לו עיניים גדולות, כחולות, וקצת בייבי-פייס. בחזרה, היא משתדלת לשלוח תמונות מחמיאות. פנים, קצת חזה. תמונה מלמעלה.
"תנסי לתת לו מושג... את יודעת." ענת לא רוצה להעליב, אבל גם בסצנריו הזה, היא מגלמת את קול ההיגיון. "את לא רוצה להפתיע אותו."
שירה משתדלת לצרף תמונת גוף נורמלית יחסית ומאושרת להיווכח שהוא ממשיך לפטפט איתה. הם קובעים ליום חמישי, בית קפה. לא מעונב מדי, בלי אלכוהול וכן עם הזדמנות לשוחח ולהכיר.
שירה מגיעה ראשונה. היא אומרת לעצמה שהיום לא תזמין כלום. רק שתייה חמה. אולי. הוא בטח יתעקש לשלם עליה – היא לא רוצה להרגיש מחויבת, בטח אם יהיה לא נעים. במשך כמה דקות היא יושבת לבד כשכחכוח נמוך מסב את תשומת ליבה.
היי. אני שי. אממ, את שירה?
הוא נראה נבוך ושירה ממהרת לקום, להושיט יד ללחיצה. נעימאוד, נעימאוד.
הם מתיישבים. הוא חמוד בסך הכול. נמוך – כן. אבל שירה אומרת לעצמה שזה לא ביג-דיל. יש לו פנים יפים וקול נעים והוא בבירור יודע להתלבש. הם משוחחים קצת. היא על העבודה שלה והוא על העבודה שלו, מסתבר שיש להם כמה מכרים משותפים וזה נחמד, אבל לאורך כל הפגישה...
הוא מסתכל עליה, כן? אבל הוא גם... לא בדיוק מסתכל עליה. לא יוצר קשר עין. הוא כן יוצר קשר עין עם המלצרית הדקיקה שמגישה להם קפה ועוגה וכדור שוקולד. הוא יוצר קשר עין עם הידידה שעוברת במקרה ועם החבר של הידידה, ומדי פעם מכריח את עצמו להישיר מבט גם אל שירה.
הם יושבים שם קרוב לשעתיים. זה לא שאין להם על מה לדבר. הוא אפילו מתעקש לשלם עליה (שירה מפרשת את זה כסימן טוב).
"אני חושבת שהוא היה נבוך להיראות לידי," היא מספרת למטפל.
"מה גורם לך לחשוב ככה?"
היא מושכת כתפיים. "אני שמנה. גברים אוהבים כוסיות."
הוא שותק למשך רגע ארוך. "אני לא בטוח שאת צודקת."
"למה?" היא רוצה לשאול: אתה אומר את זה על עצמך? היית יוצא עם אישה שמנה? היית מוכן להיראות איתי בהקשר רומנטי, מחוץ לכותלי הקליניקה...?
"מה את שואלת אותי?"
*
היא שואלת אותו אם הוא רוצה אותה. היא שואלת אותו אם היא מושכת בעיניו. מן הסתם, שירה לא מסוגלת לנסח את הדברים כמוהו, בצורה כל כך ישירה – אבל הוא מתעקש ובסוף המילים מוצאות את דרכן החוצה. לחוצות, מגומגמות. נשנקות מחוסר-אוויר.
אני רוצה שתחשוק בי. היא כל כך נבוכה ומושפלת וחרמנית: הראש שלה כל כך מעורפל. בשלב מסוים היא פשוט יורקת את המילים.
אני רוצה שתרצה אותי. אני רוצה ש—(היא רוצה שיתאהב בה, אבל היא לא מוכנה להגיד את זה).
"אני רוצה להיות חשובה בשבילך."
"את חשובה בשבילי. שירה-" הוא רוכן לפנים ומניח את ידיו על ברכיו. "את באמת חושבת שאני עושה את זה עם כל אחת?"
היא... לא יודעת אם להאמין לו. אם אפשר בכלל להאמין לפסיכולוג שמקטין את המטופלות שלו ומועך להן את הלב וגורם להן לעשות... דברים מיניים עבורו. איתו. שירה נאנחת (האנחה מושכת את הבטן ובית החזה שלה פנימה, מזכירה לה עד כמה היא חשופה. פיזית ומנטלית).
"את חושבת שמה שאנחנו עושים מפוקפק."
"אני חושבת... כאילו. בחייאת." אוף. היא רוצה נורא לאוורר את הספקות שלה, ורוצה, רוצה כל כך להאמין בו. לו. "זה משחק, טוב? זה לא אמיתי." זה לא יכול להיות אמיתי. דברים שקיימים רק בין ארבעה קירות ומתפוגגים במגע עם אור השמש – הם לא באמת.
כל ילד יודע את זה.
"כשאת גומרת, זה לא אמיתי?"
"זאת לא השאלה-"
"כשאמרתי לך שאת חשובה לי. זה לא נגע בך?"
היא מתכווצת ואז נפתחת. פורחת לתוך העניין והלהט שבמבטו. "כן."
"אז זה אמיתי."
*
"זאת פארסה."
ענת – כמה צפוי – לא מוכנה לקחת חלק במשחק של שירה ושל המטפל. חבל שבכלל סיפרה לה. אבל שירה הרגישה מלאה כל כך, מאושרת כל כך... היא הייתה חייבת להגיד למישהו. לפני שתוצף ותעלה על גדותיה.
"ידעתי שאני לא צריכה לספר לך."
"משהו בבנאדם הזה דפוק, שירה. דפוק. הוא משחק בך. הוא עושה לך מניפולציות. את צריכה לצאת מהקשר הזה ואת מוכרחה לדווח עליו, שלא יעשה מה שהוא עושה לך גם לבנות אחרות."
"אני לא רוצה ואני לא צריכה שום דבר. אני אומרת לך שטוב לי עם מה שאנחנו עושים. למה את לא יכולה להיות שמחה בשבילי?"
כי היא צריכה אותך קטנה, מהדהד הקול הקטן והנבזי באחורי תודעתה של שירה. היא צריכה אותך נזקקת ותלותית ומחכה לכל מילה של אישור.
"אני..." ענת מנסה. מתחילה ואז משתתקת.
"איך זה שונה מסקס קינקי? אמרת שלפעמים את אוהבת סקס קינקי – מה בכלל ההבדל?"
"שהוא הפסיכולוג שלך! הוא לוקח ממך כסף!"
"הוא כבר מזמן לא לוקח ממני כסף."
זה משתיק אותה קצת, אבל רק לרגע. "הוא עדיין הוביל אותך לנקודה הזאת מתוך עמדת כוח."
"את חושבת שאני לא מסוגלת להגיד לו לא."
"את מסוגלת להגיד לו לא?"
אאוץ'. "מי אמר שאני בכלל רוצה להגיד לו לא?!"
ענת מגלגלת עיניים (הבעה בוטה כל כך של בוז וחוסר אמון הייתה מזכה את שירה בסטירה מצלצלת מהמטפל).
שתלך להזדיין. היא פשוט לא מסוגלת לראות את שירה מאושרת.
*
"זה נשמע שהיא רוצה בטובתך."
לא. היא לא מאמינה. המטפל מגן על ענת.
"חשבתי שאתה רוצה בטובתי."
"זה לא סותר."
"אבל ברור שזה סותר! או שהיא יודעת מה טוב עבורי, או שאתה. אלה פחות או יותר שני דברים שונים. אתה אומר שאני..." היא נחנקת. "אתה רוצה שאני אלך ואלשין עליך למה-שמם-"
"לא." הוא נשמע פסקני. "את לא תעשי את זה, כי את ילדה טובה."
"אבל אולי... אולי אני צריכה לעשות את זה?"
המטפל נאנח. הוא לא נראה מפוחד או מוטרד, אבל פניו עוטים ארשת דאוגה. "את נסערת. ואת מבולבלת. עשית התקדמות גדולה, יצאת מאזור הנוחות שלך – ואני גאה בך. אבל זה לא היה לך פשוט, ואני חושב שאת צריכה משהו שיקרקע אותך." הוא פותח בזריזות את הכפתור של מכנסיו. "בואי."
היא קמה. ניגשת אליו.
"לא כאן. אני לא הולך להפליק לך. פה, בין הרגליים שלי. שבי על הארץ. יופי, ילדה טובה. פה גדול-"
זין זה איבר מכוער. היא ונועה די מסכימות על זה. ענת חולקת עליה. ענת חשבה שלטל הבן יש זין יפה ומדי פעם היא מספרת לה על איברים שמצאו חן בעיניה (ענת אוהבת גברים לא נימולים. לשירה פשוט אין מספיק ניסיון כדי לגבש העדפה). בגדול – זה פשוט מוט בשר עם ורידים. לא מעניין מדי.
שירה גם לא כל כך אוהבת למצוץ. במיוחד אחרי שענת שכנעה אותה שזה שהיא שמנה לא אומר שהיא צריכה להסכים לכל דבר במיטה.
איתו זה אחרת. הוא ארוך ודי עבה, אדום-ורוד-סגול, שונה במובהק מצבע הזית של הבטן השטוחה שמעליו. לא בדיוק יפה, אבל טרנסנדנטי באיזשהו אופן: משהו גדול יותר ממנה וממנו.
חוצן. פאלוס. נקודת מגוז.
היא בולעת בכבדות, והוא מסמן לה להמשיך.
"אפ-אפ-אפ – זהירות עם השיניים—"
שירה מתנצלת. היא מכסה את שיניה כמיטב יכולתה, ואז סוגרת סביבו את השפתיים. זאת הרגשה מוזרה: זין בפה. יש בו כובד מסוים שגדול מהסיטואציה: הוא כאילו חי ונושם ומגיב לכל נשימה, לכל בליעה שלה. היא מרגישה מחוברת אליו: שירה לזין, למטפל, ובחזרה לשירה, באמצעות היד שמונחת על ראשה ומסמנת לה לבלוע עמוק יותר.
היא נחנקת, אבל הוא לא מרפה. "תנשמי מהאף. נשימה עמוקה-"
הדמעות זולגות.
"יופי."
היא מחכה שיתחיל לפמפם. שירה אולי לא מנוסה במיוחד, אבל היא גם לא בתולה. זאת לא המציצה הראשונה שהיא נותנת. אבל הוא רק מקרב אותה אליו יותר ויותר, בטנו מתכווצת עם כל בליעה שלה סביב ראש הזין. אפילו היד על ראשה דוממת.
שירה משתדלת לא להיחנק ולא לגמרי מצליחה. כשלרגע הוא משחרר אותה, היא נושמת עמוק, ואז מייד משופדת שוב.
"תעצמי עיניים. אל תחשבי. אני יכול לראות את הגלגלים מסתובבים בראש שלך. את עכשיו רק חור. חור לזין שלי. זה כל מה שאת. את לא צריכה לחשוב, את לא צריכה לדאוג. רק להיות חור טוב."
חור טוב.
שירה היא חור טוב.
*
המחשבה הזאת ממשיכה לרדוף אותה גם מחוץ לקליניקה. היא רוצה לספר על זה למישהו. היא רוצה לחלוק עם מישהו את התחושה הזאת: שהיא כלום, צל, חור. בית בליעה לזין שלו, שהוא מרכז העולם והיא העננים הרכים והאדמה והשמים שמסביב. שכל המשמעות שלה נגזרת ממנו.
היא צריכה לספר על זה למישהו. ענת היא לא אופציה. היא שוב נסעה לחו"ל מבלי לידע את שירה (שירה גילתה על כך רק כשהתקשרה אליה וענת התעצבנה, כי היא כבר על המטוס ולא יכולה לדבר כרגע). בצר לה, שירה מנסה את נועה.
"אני לא כל כך אוהבת למצוץ," נועה מהרהרת. "כלומר, אם נעים לנו יחד. והוא יורד לי וזה הדדי. במקרה כזה אני אתן לו גם. היה לי חבר... את זוכרת את אלעד? הוא רצה שאני 'אתגמש קצת' בשבילו."
היא זוכרת. אלעד ציפה מנועה למתוח את הגבולות שלה במיטה כדי לרצות אותו. כי ככה עושים עבור בני זוג. מתפשרים. מתגמשים. מכילים באופן חד-צדדי.
"זה לא התאים לי." היא מושכת כתפיים. "אבל אם זה מה שעושה לך את זה – לכי על זה. אולי הייתי צריכה להכיר אותך לאלעד."
אלעד היה אזרח עובד צה"ל, השתכר בשמיים וגם חתיך אש. תכלס – כל הגברים שנועה יצאה איתם יכלו להיות דוגמנים. שירה נחנקת מעט למחשבה, למרות שקצת החמיא לה שנועה מניחה באגביות כזאת שאלעד היה רוצה להיכנס איתה למיטה.
יותר מאוחר, אחרי המקלחת, היא מתייצבת מול המראה בחדר שינה ולאט לאט פותחת את החלוק. בטן מקומרת. ישבן בשרני. שיער בצבע חום עכבר ממסגר כתפיים עגולות. וחזה ענק, עם סימני מתיחה בצדדים, נופל ונופל ונופל. כאילו אפילו הציצים שלה מתים לברוח ממנה.
*
"אני שונאת את החזה שלי. אני רוצה לעשות ניתוח."
"לא."
שירה מתרוממת. ממצמצת. הוא אף פעם לא נחרץ כל כך.
"הם מכוערים. כמו עטינים של פרה. הם גורמים לי להרגיש כמו פרה." עמוק בפנים היא כבר יודעת שהוא יעשה מזה צימעס. אבל לא אכפת לה. היא שונאת את החזה שלה, ובאותה נשימה היא רוצה לשמוע אותו מדבר עליו. מתייחס עליו.
מתייחס אליה כאל.... מישהי שיש לה סקס אפיל. אובייקט מיני, אבל בקטע טוב.
"פרה," הוא חוזר ואומר.
"כן. ענקית ומגושמת. פרה."
הוא מסתכל עליה באריכות. "אני לא מכיר פרות שיושבות בכורסה."
"טוב, כי הן פרות-"
"אני גם לא מכיר פרות שיודעת לדבר," הוא קוטע אותה.
"אבל-" היא מסתכלת ימינה ושמאלה. איך היא אמורה...?
"איך עושה פרה, שירה?"
"אה. מו. פרה עושה מו...?"
"כן? ככה פרה עושה מו? אני לא חושב שאי פעם פגשתי פרה שאומרת מו. למה את עדיין יושבת? מה אמרנו על פרות?"
אנחנו לא אמרנו כלום, היא חושבת בזעם כשהגוש המוכר מתמקם בגרונה. אבל אצבעותיו מטופפות בעצבנות על ירכו ושירה עוזבת את הספה באיטיות. נופלת על ארבע.
"בואי-" הוא מסמן לה. "זמן לבדוק את העטינים שלך-"
"אני לא—"
"את צריכה שאחסום לך את הפה?"
שירה ממצמצת את הדמעות. "מוווו." בכי. "מוווו." היא בוכה עוד קצת. אם זה לא היה מחריד, זה היה מצחיק. תיאטרון אבסורד.
*
השדיים שלה – העטינים שלה – עדיין כואבים אחרי הבדיקה. הוא צבט בפטמות ומשך וסובב, ובכל פעם ששירה העזה למחות, העיף לה סטירה מצלצלת.
הכול אדום, יש לה גם כמה סימנים כחולים והיא די בטוחה שאפשר לראות שהיא חטפה כמה סטירות רציניות. או לפחות שהמוח שלה לא לגמרי במקום – אחרת אי אפשר באמת להסביר את מה שהלך שם.
את חייבת להחליט, היא מודיעה לעצמה. או שאת בקטע, או שאת לא. הרי ברור שיש פה קטע. ברור שזה לא טיפול. ברור שזה... משהו. משהו אחר.
שירה מוכנה לשקול את האפשרות. מוכנה להודות שהיא בקטע. אבל... היא לא חושבת שתזכה לאותו יחס מצד המטפל. כי גבר כזה יכול לקבל את שירה כלקוחה וכצעצוע וכחור – אבל היא לא חושבת שהוא יסכים להודות שיש ביניהם משהו.
פתאום היא שונאת אותו. לא מסוגלת לחשוב עליו בכלל. היא שולפת את הטלפון ומתקינה שוב את הטינדר שמחקה לפני יותר מחצי שנה. תוך עשר דקות היא מקבלת ארבעה מאצ'ים. אחד אפילו נראה ונשמע סביר. הוא לא כותב "חחחחח", לא מנסה להזרים אותה ואפילו מספר על עצמו ברהיטות. שירה מקשקשת איתו והם קובעים להיפגש בעוד כמה ימים. לדרינק.
קוראים לו ינון.
*
"אני חושבת שהגיע הזמן שאני אנסה לצאת לדייטים," היא זוקרת את סנטרה בפגישה של יום שלישי.
"למה את חושבת ככה?"
כי אני מקווה שתגיד לי לא. היא רוצה לומר ולא אומרת. במקום היא מנופפת בידיה. מניחה לציצים שלה להיטלטל מעט. "הינה, אני מוכנה. אני מרגישה נוח עם עצמי."
"מממ. באמת? בואי נבדוק את זה- בואי. בואי."
היא מתקרבת בזהירות.
"על ארבע, בבקשה. פנים ברצפה."
זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש ממנה לעמוד ככה.
"רגליים."
היא מפשקת. וזה משפיל ונוראי, אבל איכשהו גם מחרמן.
"הממ."
היא שומעת אותו מתרומם. את ציוץ סוליות הנעליים שלו נגד המרצפות, ואז על השטיח. מקיף אותה. ואז מתמקם מאחוריה. רוכסן נפתח, ואז שתי אצבעות מגששות בתוכה, ללא הכנה מוקדמת.
"איך זה?"
אצבעותיה מתאגרפות לתוך השטיח.
הוא מתנשם. מרחיב אותה בתנועת מספריים, בכוח. זה כואב.
היא אומרת לו את זה.
"עדיין בטוחה שאת רוצה לצאת לדייטים?"
היא לא בטוחה בכלל. לא בכך שהיא רוצה. היא רק בטוחה שזה הדבר הנכון.
אחרי שהוא גומר עליה, סוגר את הריצ'רץ' וקם על רגליו, הוא אוסר על שירה להתנקות. "ככה את הולכת הביתה."
אז מה, הוא כמו כלב שמסמן בעלות? אולי הוא רואה את השאלה בעיניים שלה. כי הוא נועץ בה מבט מאיים ושירה בולעת את המילים.
גם לא ממש מתחשק לה לחטוף סטירה.
*
בחמישי בערב היא נפגשת עם ינון. הם קובעים להיפגש על נורדאו ומשם להמשיך לפאב שינון הציע. מזג האוויר נחמד – קריר, אבל לא קריר מדי. שירה לובשת שמלה שמדגישה את מה שצריך ומטשטשת את מה שצריך, והיא מרגישה די טוב עם עצמה כשינון מופיע, מציג את עצמו ונותן לה חצי חיבוק.
הוא בחור חכם. אקדמאי, למרות שהוא בכלל עובד בהיי-טק. הם משוחחים – ינון מספר לה שהוא מתגעגע למחקר ומספר על הדוקטורט שלו, ושירה מספרת על העבודה שלה ועל המוצר שהם מפתחים. ינון שואל שאלות אינטליגנטיות ושירה נהנית לשוחח איתו. בסיום הפגישה היא מרגישה איתו מספיק בנוח לתת לו ללוות אותה ברגל הביתה והוא מביע רצון להיפגש שוב.
"הוא חמוד. אני חושבת שהוא חיבב אותי."
המטפל לא נראה מרוצה. בכלל.
"אמרת שהוא לא ניסה לנשק אותך."
"הוא היה ג'נטלמן."
המטפל משעין את ראשו על כף ידו. המבט שלו נדמה להביע ספק בדבריה של שירה, אם לא באינטליגנציה שלה.
"אל תביני אותי לא נכון. זה טוב שאת מנסה."
"אבל...?"
הוא מהרהר לרגע. "אבל... אני חושב שנצטרך להיות עם היד על הדופק."
*
היא נפגשת עם ינון שוב, כעבור יומיים. הם יוצאים לסרט ואז לבית קפה, הוא מתעקש לשלם עליה (שירה מרשה לו), ואחר כך מתמזמזים במשך שעה ארוכה על הספה שלה.
"אני חושב שבפעם הבאה, תסיימי את הדייט מחוץ לבית."
"אבל- דייט שלישי—"
היא מצפה ממנו לאיים באיזשהו אופן. לשאול איך היא מצפה מבחור שאיתו היא קופצת למיטה לקחת אותה ברצינות. לרמוז שהיא זנזונת. הוא לא טורח (שירה לא בטוחה איך לקרוא את היעדר התגובה. האם הוא נוטש את כללי המשחק או מארגן אותם מחדש או... מה בדיוק). אבל המטפל רק מרים גבה, ושירה משפילה את עיניה עוד יותר.
"לא," הוא מהרהר לעצמו. "את תיקחי אותו לשירותים במסעדה שתצאו אליה, ותבקשי למצוץ אותו."
"מה?!"
"אה. עיקר שכחתי. את לא תגמרי איתו. לילדות רעות לא מגיע לגמור."
*
עד כאן. היא עוזבת את הקליניקה בטריקת דלת. זה לא ש"לא לגמור" זה כזה עונש. אז שירה לא תגמור שבוע. מי יישמע. ביג-דיל. כשהיא הייתה ממש בדיכאון היא לא גמרה גם חצי שנה. אז שירה לא תגמור. זה באמת לא האישיו. היא אפילו מוכנה להשלים עם ההנחיות שלו. אולי. זה יהיה מביך בטירוף ואין לה מושג איך – אם בכלל – היא תעשה את זה. הנכונות לתת לו לתמרן אותה מעוגנת איפשהו בגבולות הלא-מדוברים ביניהם. זה לא בסדר, זה לא בסדר בכלל (כאילו שכל הדברים האחרים שקורים כאן הם סבבה, כן?), אבל שירה מוכנה לפחות לשקול את ההתפתחות הזאת.
היא לא מוכנה להיות ילדה רעה.
עד כאן.
שזה קצת מצחיק, כן? זאת לא עצם ההתרסה נגדו. וגם לא העובדה שהוא ממסגר את ההתנהגות שלה כמרדנית – לפחות לא רק זה (וזה בהחלט מעליב). מרתיחה אותה העובדה שפתאום הוא קובע גבולות חדשים. משנה את המשחק בלי לעדכן אותה. בלי לבקש את הסכמתה.
כי הסכמה זה א'-ב' של... הכול בערך.
בינה לבין עצמה היא מזמנת את ענת, שתגיד לה שלא הייתה כאן שום הסכמה ועל מה שירה מקשקשת, כל מערכת היחסים הזאת דפוקה והזויה, הוא מנצל אותך, הוא פרקטיקלי פושע וצריך לשבת מאחורי סורג ובריח. אז מה אם הוא קרא לך ילדה רעה.
הוא אפס. הוא כלום. ילדה רעה זה כולה ביטוי. אז בסדר, לא היית טובה במשחק המטורלל הזה שאתם משחקים ביניכם. אין לזה שום משמעות.
אין לזה שום משמעות...
פרט לכך שיש לזה משמעות. היא... לא בדיוק מרגישה אשמה. אבל היא מרגישה שלקחו ממנה משהו. את שביעות הרצון שלו ממנה. את היכולת להשקיף על עצמה בעד עיניו ולראות מישהי ראויה וסקסית ונחשקת. מישהי שהוא מחבב.
מישהי שחשובה לו.
היא רוצה ממש להתקשר לנועה ולענת ולשאול אם היא חשובה להן. אם הן אוהבות אותה. אבל זה לא אותו הדבר. היא לא יכולה ולא רוצה להיות חשובה לנועה ולענת כמו שהיא חשובה למטפל. זה לא זה.
שירה תוהה אם הוא יקבל אותה שוב, אחרי האופן שבו עזבה את הפגישה. היא תוהה אם היא רוצה שיקבל אותה שוב. אולי עדיף...
אולי מוטב לחתוך את זה כאן. המפלצת עדיין קטנה ושקטה ועייפה מכדי לנשוך.
*
ביום שישי היא נפגשת עם ינון. היא קנתה בושם חדש למרות שממש לא התחשק לה (למעשה, היא קנתה אותו בגלל שלא התחשק לה) וינון אומר שהיא מריחה נהדר. הם מטיילים ברגל לאיטלקית הקטנה שינון בחר עבורם, מסכימים על מנת פתיחה אחת ואז – כששירה לא מצליחה להיסגר על עצמה – מזמינים שתי מנות פתיחה נוספות. למנה העיקרית ינון אוכל ניוקי ושירה אוכלת סלמון, ואיפשהו בין העיקריות לקינוח, היא מנסה לפתות אותו לשירותים.
ונכשלת. כי מי לעזאזל מזמין בחור למציצה בשירותים בדייט שלישי. מאיפה להתחיל בכלל: היא ניסתה לדמיין לעצמה סצנריו הגיוני שמוליך מהשולחן, לתא השירותים, למציצה, ורק הרגישה יותר ויותר מטופשת. בסוף היא מוותרת לעצמה (זה ממילא לא משנה. עידו בחיים לא יסכים לקבל אותה שוב), מזמינה קינוח ואז מזמינה את ינון אליה הביתה.
ושם היא מוצצת לו.
"רגע... אבל מה איתך?"
"זה בסדר. אני לא רוצה היום."
ינון, שרוע על הספה של שירה במכנסיים פתוחים ואיבר משתלשל לימין, מהמהם מעט ומרים את עצמו. הוא מושיט יד אל שירה, מושך אותה אליו, והיא נותנת לו לנשק אותה. נשיקות ארוכות, איטיות, בפה פתוח.
אחרי כמה זמן הוא מתקשה שוב ושירה מוצצת לו שוב – היא בכל מקרה ילדה רעה, מה זה משנה? עכשיו הוא עקשן יותר. לא יתכן שרק אני. גם את. גם לך מגיע.
אבל שירה – מגמגמת ומסמיקה – מצליחה להדוף אותו. היא לא רוצה. זה בסדר. היה מדהים. מעיף מבט לכיוון חדר השינה. היא מניחה שמבחינתו אפשר לסגור את הלילה, אבל... היא לא קיבלה אישור. היא בכלל לא הייתה אמורה להזמין אותו פנימה!
"אני מתנצלת, אבל..." שירה בודה תירוץ על כך שקשה לה לישון עם אנשים, היא עדיין לא מרגישה שהם שם. היא בטוחה שאפשר להריח את השקר, אבל ינון מתרצה, מנשק אותה לפרידה ואמר שהוא לא יכול לחכות לראות אותה שוב.
*
"לא הייתי בטוח שתגיעי."
המטפל... טוב, דבר ראשון, הוא לא נראה עצבני, ושירה הייתה כמעט בטוחה לגמרי שהוא הולך להיות מעוצבן. למעשה, היא הכינה את עצמה לעימות, רשמה לעצמה בראש את כל הטענות שתטיח בו ואפילו דמיינה איך היא עוזבת את הקליניקה – הפעם לתמיד.
זה היה האור הירוק שלה. זאת הייתה הדרך החוצה ממחילת הארנב.
אבל הפסיכולוג עדיין יושב ברישול נינוח על הכורסה, זרועות פשוטות, שמוטות על המסעד, פנים פתוחים. זה בוודאי עוד טריק.
כל המניירות בארסנל שלו הן טריקים. אבל הוא הוא מחייך אליה. מזמין אותה לשבת. היא מחכה. ממתינה שיגיד עוד משהו, אבל... לא הפעם. בדרך כלל השתיקות המכוונות שלו מרגיזות אותה. הפעם היא משוכנעת שזה מגיע לה.
"פגשתי את ינון."
הוא מהנהן. מסמן לה שהוא מקשיב.
"הלכנו למסעדה. ואז הוא בא אליי."
שקט.
"מצצתי לו. פעמיים. אבל לא גמרתי!"
אין תגובה. היא מחליטה לשתוק בחזרה. לא שזה אי פעם עובד לה. אפילו לפני שהם התחילו את הסידור הזה, השתיקות שלו תמיד שיחקו לה בראש. תמיד גרמו לה להישבר ולפלוט את כל מה ששירה תכננה בינה לבין עצמה להסתיר. היא חורקת שיניים ומחליטה לחכות עוד קצת. אבל הוא עדיין שותק.
"אין לך מה להגיד?"
"את מספרת לי על הדייט שלך. אני מקשיב. מנסה להבין איך הרגשת."
"איך הרגשתי?" היא מתאפקת לא לירוק את המילים.
"אני מניח שאם את מספרת לי על הדייט – יש לזה סיבה."
כן! היא מתוודה בפניו. סלח לי אבי כי חטאתי. הינה אני מגישה את צווארי או את התחת שלי לעונש. רק שיגיד שהוא מבין וסולח והם בסדר. אבל הוא כאילו נכשל לתפוס לאן היא מוליכה אותו. נכשל למלא את חלקו בעסקה.
היא שותקת עוד קצת. ועוד קצת. המטפל מחייך אליה בעידוד. איזה בנזונה. אוף!
התסכול גורם לה לרצות לפרק משהו. או לבכות. או... היא לא יודעת מה. היא מתעסקת באמרת החולצה שלה. מורטת חוט. מתכווצת כשהיא מקלקלת את המרקם העדין של הסריג. רק כשהמטפל מציע לה טישיו היא מבינה פתאום שהיא בוכה.
"אני מצטערת."
הוא ממצמץ באיטיות. כמו חתול. "על מה את מצטערת?"
*
שירה מצטערת על הרבה דברים. היא מצטערת שסירבה לתת לשני מב' 1 את הקלמר ברבי שלה ואז זכתה לעבור חרם במשך מחצית מכיתה ב'. היא מצטערת שהיא כל הזמן שוברת את הדיאטה ואת ההבטחה להתמיד באימונים. היא מצטערת שיש התחממות גלובלית והיא כבר לא תזכה לראות את שונים המחסום הגדולה.
"זה לא הוגן."
"אני מצטער." הוא באמת נראה כאילו הוא מצטער בשבילה. "אבל את יודעת שהחיים לא הוגנים. אני לא חושב שאעשה לך טובות אם אעמיד פנים שזה לא המצב."
"מה אני צריכה לעשות?"
פתטית. היא חושבת לעצמה. עלובה וטיפשה ופתטית.
הוא חוכך בדעתו. "אני חושב על זה. אבל בינתיים אני חושב ששכחת משהו." הוא מחווה בראשו לעבר היד שפוכרת את בד החולצה.
סומק מכתים את פניה.
היא שכחה את מקומה.
*
הוא רוצה לדעת איך שירה מרגישה לגבי זין בתחת. היא מושכת מעט בכתפיים. היא לא... זה לא משהו שהיא מתה עליו. זה לא היגייני. וזה כואב. היא הסכימה פעם, לחבר הרציני היחיד שלה. היא קיוותה שזה יגרום לו לרצות להישאר איתה. אבל זה היה כואב-
"מאוד?"
"לא. סתם לא נעים. אבל... זה לא היה כיף. והוא כל הזמן רצה ולא כיבד את זה שאני לא רציתי."
"בגלל זה נפרדתם?"
"גם."
המטפל מהנהן. "בסדר. לחי על הרצפה, תחת באוויר. בואי נראה איך אנחנו יכולים לעזור לך לחזור להיות ילדה טובה."
גם הפעם, היא נאבקת לא לבכות בקול רם. "ז..זה הע-עונש שלי?" היא מתייפחת בשקט כשהוא רוכן ויורק ישירות על חור התחת שלה.
"לא." חגורה. ריצ'רץ'-
היא כבר מצפה לזין, אבל הוא מתחיל באצבע, דוחף בעדינות, מעסה את הפתח, עד שהשריר ההדוק נכנע. הוא יורק שוב, ואחרי שהוא מפמפם בתוכה קצת, מוסיף אצבע נוספת. ואז עוד אצבע. זה... לא בלתי נעים. מוזר. מחרמן. לא בלתי נעים. רק אז הוא מחכך את ראש הזין שלו נגד החור, נותן למעט נוזלים לטפטף. מעט סיכון. יורק שוב.
"עכשיו."
שירה נושכת את גב כף ידה. זה לא בדיוק כואב, אבל... זה כואב. בדרך מתונה. מציקה. כואב בדרך שלא מונעת מהסיטואציה להיות מגרה להחריד.
המטפל מפמפם בזהירות, ואז, כשהוא כמעט צמוד לתחת שלה, נעצר. "לקבל זין זה אף פעם לא עונש." הוא נסוג לאחור ונועץ את עצמו בחזרה פנימה.
היא מצפצפת. בכאב או אולי בהפתעה. ואז בעונג, כשהוא כורך יד סביבה ומלטף לה את הדגדגן.
"ו...והעונש שלי?"
"אמרתי לך. אני עוד צריך לחשוב על זה."
*
בשבוע שלאחר מכן הוא מחכה לה כשעל ברכיו מונחת חבילה בשקית סופר-פארם. שירה מביטה בו בחשדנות כשהיא פושטת את הבגדים. היא רצתה להתקשר אליו לאורך השבוע. לשאול שוב אם הכול בסדר. אם היא שוב הילדה הטובה שלו. אבל לא זה סוג הקשר שיש ביניהם ו... היא לא מעזה. החשש מהעונש העתיד לבוא דיכא אותה. היא נפגשה עם ינון (פעם אחת. שוב במסעדה), והפעם הם חזרו לדירה שלו ושכבו ושירה גמרה.
ולא הפסיקה להרגיש אשמה לאורך כל אותו זמן. אשמה כל כך, למעשה, שבמקום להיעתר להזמנה להישאר, היא אספה את עצמה והלכה הביתה. כדי לבכות לבד בחושך (ואפילו לא באופן מטאפורי).
היום היא מתיישבת בזהירות. מודעת לכל הדברים שהוא מצפה ממנה. לא לשכל רגליים. לא להסתיר את עצמה. לא להתחצף.
"חשבתי הרבה, איזה מן עונש את צריכה לקבל." הוא עדיין נראה כנה וגלוי ו-הו, פסיכולוגים ששוכבים עם המטופלות שלהם? לא בבית ספרנו. מניאק.
שירה מסתכלת עליו בדריכות כשהוא מעביר לה את החבילה. "מה זה...?"
"תסתכלי."
מתוך השקית האדומה שירה שולפת... חבילת תחתונים סופגים לנשים...? וואט דה פאק? "מה...? מה אני אמורה לעשות עם זה...?"
"אז ככה. ביום שני בבוקר, לפני שאת יוצאת לעבודה, אני רוצה שתחליפי את התחתונים שלך בזוג אחד כזה."
"אבל אני לא... אין לי בריחת שתן. אני לא צריכה."
הפעם הוא מחייך, והחיוך שלו כמעט נראה מרושע. "את תצטרכי. כי מיום שני ועד הפגישה שלנו, את הולכת לעשות פיפי רק ב...תחתונים האלה."
"לא."
"לא?"
"לא, לא, לא!"
ואם לא די בכך, הוא מוסיף: "עדיין נשארה המשימה שנתתי לך בפעם הקודמת. את מקבלת ממני צ'אנס נוסף, שירה. אני רוצה לראות שאת באמת מסוגלת להיות ילדה טובה."
*
איכשהו, מולו, כל ה'לאו'-ים של שירה הופכים לכן. היא לא בטוחה מה זה אומר עליה שהיא אפילו לא מנסה להתקשר לענת. לא מנסה ליצור קשר עם נועה. להעביר למישהו מבחוץ את לולאת החבל שסוגרת סביב צווארה. לא. היא הולכת לטבוע בלב שלם ובידיעה מוחלטת ו...
לפחות היא יכולה להיות שלמה עם זה. אבל היא לא. הוא הופך את עצמו למרכז העולם שלה – והוא לא יכול להיות. היא גיגלה אותו. הוא נשוי (היא גם ראתה את הטבעת על האצבע). "אב לשלושה". שלושה שיכולים כבר להיות באוניברסיטה, אבל גם בגן או ביסודי. הוא מרצה באוניברסיטה אחת לפחות. מוכר. מכובד. יש לו חיים שלמים מחוץ לפגישות השבועיות שלהם.
אז היא בוכה קצת. רק כדי להזכיר לעצמה שהעולם אולי ריק מרחמים, אבל לשירה יש מספיק רחמים על עצמה. לאחר מכן היא מחליטה בלב שלפגישה ביום שלישי הבא היא לא תלך. היא אפילו לא תודיע לו, לא תיתן לו הזדמנות לשאול אם הכול בסדר ואם היא מעדיפה להזיז את הפגישה. היא פשוט... תיעלם. תתנדף לה מחייו, כלעומת שבאה.
אבל בינתיים היא מתקשרת לינון וקובעת איתו במסעדה (הוא מציע לגוון קצת. יש הופעה של השד-יודע-מי בזאפה, לא נלך?) אבל שירה מתעקשת.
מסעדה איט איז.
*
עכשיו כשהיא מכירה אותו קצת ושכבה איתו כמה פעמים, הרבה יותר קל לה לפתות את ינון לשירותים – הרבה יותר קל לה להסביר לעצמה את הסיטואציה באופן שיהיה לפחות חצי-הגיוני. היא מוצצת לו וינון נראה הלום-רעם ומרוצה ומאושר – ולא לגמרי מצליח להבין למה היא לא רוצה לגמור. או לפחות לגמור את הערב ביחד, במיטה.
"יש לי יום ארוך מחר. אני צריכה לקום מוקדם." זאת אני, זאת חד-משמעית אני, אתה בכלל לא קשור.
"בסדר. אבל תזכרי שאני חייב לך." הוא קורץ, וזאת מחווה כל כך דבילית שליבה של שירה יוצא אל הפסיכולוג: כולו מסודר, מאופק וצונן, יפה אפילו כשהוא מסיים לזיין אותה, יפה אפילו כשהוא מנגב עליה את הזין ומחליק אותו בחזרה לתחתונים. יפה כל כך שהיא פשוט לא יכולה להפסיק להסתכל עליו.
כשענת שולחת לה מסר, שירה פשוט לא עונה. הקשר הזה, עם המטפל, תופס חלק כל כך נכבד בחיים שלה, שאין לה מושג על מה בכלל תדבר עם ענת. הן הרי לא יכולות לדבר על הטיפול. אבל שירה לא מסוגלת לדמיין את עצמה מעבירה ערב שלם על הספה ומקשקשת על העבודה והלימודים וטל הבן וטל הבת ומי אכל למי את הטייק-אוואי במשרד.
היא פשוט לא שם.
בסוף היא מתכרבלת לכדור ואומרת לעצמה דברים איומים. היא אומרת לעצמה שהיא מטומטמת. היא אומרת לעצמה שהיא חזרזירית ודוחה. היא אומרת לעצמה שאין פלא שרק ככה המטפל יכול לרצות אותה.
והכוס שלה מתכווץ עם כל אמירה והמוח מתערפל.
*
בבוקר יום שני, שירה מהססת. היא התעלמה משיחות נכנסות במשך כל השבוע. החזירה הודעות באופן ספורדי. ינון כתב שהוא דואג לה ותחזור אליו ושירה ענתה שזאת תקופה כזאת. וירוס של 24 שעות. המצב הביטחוני. זה תכף יעבור.
לעצמה היא כבר לא מנסה לשקר. זה לא הולך לעבור. לא בנקישת אצבעות. לא בלי שהיא תעשה משהו בנושא. מצידה, שירה חרמנית מכדי לחשוב באופן רציונלי. חרמנית ומסוחררת ומכורה. לו. לריח שלו. לזין שלו. למבט שלו, שמביט אותה וחופר אותה החוצה מתוך השריון שמגן עליה. מכורה לידיעה שמישהו – לא סתם מישהו, הוא – מכיר אותה מלפני ומלפנים, חושק בה ו... האם היא מסוגלת לומר את זה? חושק בה מספיק כדי לסכן את הכול בשבילה.
אז היא לובשת את התחתונים הסופגים. ושורדת כמעט עד חמש בצוהריים. בחמש דקות לחמש, לא מסוגלת להתאפק יותר, היא רצה לשירותים ואחרי וויש מהיר על האסלה, מתיישבת בכבדות ומניחה לשתן לפרוץ. הישר לתוך החיתול.
כן. זה מה שזה. חיתול.
אחרי שהיא מסיימת להשתין, היא פורצת בבכי (שמחריש רק כשמישהי נכנסת לתא הסמוך). היא לא יכולה יותר להמשיך ככה. היא לא יכולה להמשיך לעשות את זה לעצמה. אבל היא גם לא יכולה להפסיק.
*
למוחרת, בוקר יום שלישי, שירה מהססת ארוכות מול הארון. התחתונים – החיתול – ספוגים בשתן ונדמה לה שענן קטן של צחנה עוקב אחריה לכל מקום. היא בוחרת מכנסיים רחבים במיוחד (איזה מזל שגזרות גבוהות ורחבות חזרו לאופנה!) ואז מסתירה הכול עם טוניקה.
החיתול הרטוב מתכווצ'ץ' לה בין הרגליים. מתריע על נוכחותו עם כל תנועה. זה לא ממש רציונלי, אבל היא משוכנעת שכל מי שמסתכל עליה יכול לראות. שהיא לובשת חיתול. שהיא השתינה בתוך החיתול. כמה פתטית אפשר להיות, היא חושבת לעצמה.
היא עולה על האוטובוס ומתיישבת בתוך החיתול. היא יורדת מהאוטובוס וצועדת בתוך החיתול. לקליניקה. ביציאה מהקליניקה יושב גבר צעיר ומעשן. היא תוהה אם אולי זה מטופל אחר, אבל היא לא שואלת כלום. היא מקדימה בכמה דקות ולמרות שהיא די בטוחה שלמטפל לא יהיה אכפת אם תיכנס, היא מתיישבת על הכורסה ומחכה שהוא יקרא לה.
"שירה."
הוא נאה במיוחד היום. משהו בצבע הסוודר, באופן שבו הג'ינס מונח עליו, גורם לו להיראות מרושל-בכוונה, והו-כה-סקסי. הגבה המורמת מוסיפה לסקס אפיל.
שירה מתכווצת והכוס שלה מתכווץ ביחד איתה.
"מכנסיים," הוא מודיע, שנייה אחרי שהם נכנסים לחדר.
שירה תוקעת את העיניים ברצפה. הוא מצמיד אותה אל הדלת ונעמד מאחוריה. יד אחת סביב המותן, שנייה מרחפת על כתפה של שירה בזמן שהיא פותחת את הג'ינס ומשלשלת אותם למטה. ואז, בתנועה נונשלנטית, הוא תופס בגומי של החיתול ומציץ פנימה.
"הממ." היא מדמיינת אותו מקמט את האף.
"את חושבת שלמדת את הלקח?"
"כן, כן!"
"אוקיי." הוא נסוג מעט לאחור, לוקח איתו את החמימות היציבה של גופו. "ומה היה הלקח?"
"שאני, אממ-" היא מתאמצת לבלוע. "שאני ילדה רעה וצריכה להקשיב לך. לעשות מה שאומרים לי."
היד על מותניה נכרכת סביבה. מלטפת את בטנה במעגלים.
"ובשביל זה גרמתי לך ללבוש חיתול?"
יופי. עכשיו גם הוא מודה שזה חיתול.
"לא... אני. אני לא יודעת."
"גרמתי לך ללבוש חיתול כי התנהגת כמו ילדה קטנה."
"מה?" היא לא יודעת אם לכעוס או לבכות.
"ילדות קטנות לובשות חיתול כי הן לא יודעות לשלוט בעצמן."
שירה לא בטוחה אם זה יותר מטומטם או יותר מחרמן. כלומר, אם מישהו היה מציע לה – אי שם בחיים האמיתיים מחוץ לקליניקה – שהיא צריכה לשים חיתול כדי ללמוד שליטה עצמית, היא הייתה צוחקת. לא רק שזה דפוק, זה גם ההיפך מהגיוני. אבל האופן שבו הוא מציב את הדברים, הוודאות המלאה שבה הוא אומר אותם... מייצרת איזשהו היגיון כשלעצמה.
שירה בולעת ומהנהנת.
"את חושבת שעכשיו תוכלי לשלוט בעצמך?"
"אני..." היא רוצה להגיד שזה תלוי. אבל מפחדת שהדברים ייתפסו כחוצפה. "כן. מעכשיו אני אשלוט בעצמי."
"יופי." הוא מתנתק ממנה ופונה לשבת בכורסה שלו. "תתפשטי ונמשיך."
*
היא ממשיכה לצאת עם ינון. היכן שהמטפל מגביל ואוסר – ינון נותן ומרשה ומבקש עוד. הוא לא מבין למה שירה לא יכולה לישון אצלו היום. למה הם נפגשים למציצה בחניון ושירה חייבת להסתלק. הוא לא מבין למה לפעמים היא לא מוכנה לגמור.
"אני... זה מסובך."
הם יושבים בדירה שלה. הם שכבו (ינון גמר לה על הפנים, כי זה מה שהמטפל אמר), ואחרי שהיא חוזרת מהמקלחת, ינון יושב במרכז המיטה ונראה מוטרד.
"אני לא מבין אותך."
"למה אתה מתכוון?"
הוא בחור חמוד. נראה סבבה. לא כמו המטפל – אבל היי, יש גבול למה שאפשר לבקש. רעמת שיער חום. חזה שעיר. חיוך נעים. נעים לה איתו.
"אני מתכוון... טוב לי איתך. ואני חושב שיש בינינו משהו טוב. אבל... את לא איתי." והוא חוזר ואומר: "את לא איתי."
היא רוצה לספר לו על המטפל ולא בטוחה איך לעשות את זה. איך להבהיר שיש בקשר שלהם צד שלישי בלי להבריח את ינון. הרי טוב להם יחד. שירה לא באמת תוכל למצוא משהו טוב יותר. יש לה מזל שמישהו כמו ינון בכלל מסתכל עליה.
"יש... מישהו." היא מעווה את פניה.
"מישהו?" מאחורי הארשת השקטה היא יכולה לראות התחלה של משהו. זעם. מצוקה. אי-הבנה.
"המטפל שלי. הוא נותן לי הוראות."
"הוא נותן לך הוראות... איזה מן הוראות?"
הוא נותן לה הוראות מה לעשות במיטה.
ינון מתפלץ ושירה מהנהנת. "אם אני לא עושה..." היא מושכת כתפיים.
"אז אני לא היחיד."
"לאלא!" היא ממהרת להניח יד על כתפו. "זה לא ככה עם המטפל! אתה הגבר היחיד שאני במערכת יחסים איתו. היחיד ש—"
"ש....?"
"זה מורכב. אני אבין אם זה לא מתאים לך יותר."
ינון מהסס. "אני אומר לך בכנות. זה לא נשמע טוב. זה בסדר אם את קינקית. אם אתם, אני יודע, אם הוא המאסטר שלך-"
"הוא המטפל שלי."
"את לא גורמת לזה להישמע יותר טוב. תראי," הוא אומר לבסוף. "אני אוהב את מה שיש לי איתך. ואני לא אגיד לך שאני מרוצה לשמוע שיש עוד מישהו בתמונה. אבל... רק התחלנו לצאת. את לא חייבת לי כלום-"
"אני רוצה להיות איתך."
"אז אולי זה משהו שכדאי שתחשבי עליו."
*
"אני לא יודעת מה לעשות." היא יושבת על הכורסה, עירומה.
"את רוצה להרחיב?"
שירה מפחדת כל כך מהשיחה הזאת, שכשהוא שואל, הדבר היחיד שהיא רוצה הוא לקרוס לקרקע. להשתבלל בעצמה. להתאיין. היא רוצה לשבת על הרצפה, לרגליו, לתת לו ללטף לה את השיער ולא לנהל את השיחה הזאת.
"בואי." הוא מסמן לה. כאילו קורא את מחשבותיה. "שבי."
היא מתמקמת לרגליו. האם היא באמת יכולה להסתכן באמירה שתערער את המקום הזה? את הנקודה הספציפית הזאת בזמן ובמרחב, שבה הוא רוכן מעליה, אצבעותיה מברישות את שיערה. שבה הוא נראה... קשוב. כמעט אכפתי.
"סיפרתי לינון. על-" עלינו, היא רוצה לומר, ומתקנת, "עליך."
המטפל מהנהן.
"ואיך הוא הגיב?"
"הוא לא היה מרוצה."
"הגיוני."
היא רוצה להפציר בו לבחור. ליתר דיוק: להפציר בו להכריח אותה לבחור (להסכים להיות מישהו שהיא יכולה, לכתחילה, לבחור בו). אך הוא ממשיך להקשיב. סקרן. אולי מהורהר.
"אני רוצה שיהיה לי מישהו."
"ואני רק מכין אותך למישהו הזה."
היא מרימה אליו עיניים. הוא נראה... היא רוצה – כל כך רוצה – לחשוב שהוא נראה מריר. אבל... סביר יותר להניח שהיא רק מדמיינת.
"אני רוצה שיהיה לי טוב." שפתה התחתונה רועדת. איכשהו, הרבה יותר קל לחשוב על עצמה דברים איומים ונוראים, לגעות עבורו כמו פרה, להשפיל את עצמה ולתת לו להשפיל אותה, מאשר להודות שהיא מעזה לייחל למשהו טוב יותר. הרי השפלה זה כל מה שמגיע לה. טוב, נורמלי, בריא – כל הדברים האלה נראים מחוץ להישג ידה יותר מאי פעם.
"אתה גורם לי לשנוא את עצמי. יותר."
היד בשערה נעצרת. משתתקת. היא שומעת אותו שואף בחדות ותוהה על מה הוא חושב.
"אני צריך לחשוב." הוא מתרחק. נאסף. "קומי. הפגישה שלנו להיום הסתיימה."
*
זה לא הוגן. זה לא הוגן-זה לא הוגן-זה לא הוגן. כל השבוע היא מחכה לפגישות איתו. כל השבוע היא חושבת על הרגע שבו תתפשט מולו. על הרגע שבו יגע בה וידריך אותה ויזיין אותה ויגרום לה לגמור. כל השבוע היא מפנטזת על החיבוק שאולי ואולי לא יהיה.
הוא לא יכול פשוט... לקחת את עצמו ממנה. ככה.
כשינון מתקשר היא לא עונה. היא שוב מסננת את ענת. היא לא עונה להורים. רק נועה, שמתקשרת ומתקשרת ומתקשרת (בוודאי כי אימא אכלה לה את המוח), מצליחה לגרום לשירה להחליק את המסך.
"היי."
"היי."
נועה נשמעת עליזה למדי. "הכול טוב?"
"כן. למה שלא יהיה טוב?" אה, כי הכול חרא.
"את לא נשמעת..."
"אני קצת תשושה." שירה באמת תשושה. היא סיימה לעבוד בשש ואז לקחה אוטובוס לפסיכולוג וזה ארך עוד שעה, ואז – בפאקינג תשע בערב! – סוף כל סוף הגיעה הביתה. "היה לי יום ארוך."
"אימא דואגת לך."
כן. היא מודעת לזה. שירה היא הבת הקטנה. התינוקת. הנאיבית. ברור שהיא לא מסוגלת להסתדר לבד בחיים. אז מה אם היא מרוויחה פי שלוש מנועה ואיתן ביחד.
"תגידי לאימא שאני אהיה בסדר. אני אתקשר אליה מחר."
"שירוש..." נועה מהססת לרגע. "אם יש משהו שאת רוצה לדבר עליו."
רוצה. לא יכולה.
"אני יודעת."
הן מנתקות. שירה נשארת לבהות במסך הטלוויזיה הכבוי.
*
השבוע ממשיך כרגיל. בערך. ינון ניאות להיפגש איתה. הם לא עושים כלום ויש ביניהם מתח, אבל עדיין כיף לה בחברתו. ביום שישי בבוקר היא מצליחה לתפוס את ענת ולקבוע איתה ("אם לא יהיה שום דבר דחוף," ענת מזהירה). הן נפגשות בראשון בערב ולמרות שענת רואה מייד ששירה בדאון, הן לא פותחות אף נושא רגיש.
ערב יום שני הטלפון שלה מצפצף. וואטסאפ ממספר שכמעט לא נמצא בשימוש. המטפל כותב לה לא להגיע.
מה-מה-מה??? שירה מתקשרת אליו בהיסטריה.
הם מנהלים שיחה קצרצרה. הוא עכשיו בארוחת ערב. תתקשרי מאוחר יותר.
"מאוחר יותר מתי?"
אבל הוא מנתק.
שירה מנסה שוב מאוחר יותר. הפעם הוא עונה. שירה רוצה לדעת אם הוא מעניש אותה.
"ממש לא."
אם בקליניקה היא לא מסוגלת לקרוא אותו, על אחת כמה וכמה בטלפון.
"אני... שירה." הוא מנקה את גרונו. "אני יודע שאני חייב לך הסברים."
"ו...?"
"תני לי זמן."
*
הימים עוברים. לאט. היא קמה בבוקר, הולכת לעבודה, עובדת-עובדת-עובדת, משתתפת במשחק הקבוע של מאיפה נזמין/איפה נשב, משתדלת מאוד לא להזמין קינוח ובדרך כלל נשברת עד הערב וקונה לעצמה משהו מתוק בדרך הביתה.
ינון אומר לה שהוא רוצה לדעת מה נסגר. שירה לא יודעת מה לומר לו, אבל היא בעיקר מפחדת לצאת קירחת מכאן ומכאן, לפיכך היא אומרת ש-סיימתי את הטיפול (כן, בטח, טיפול). אני עכשיו רק שלך. הם חוזרים לצאת והסקס... בסדר כזה. היא אפילו לא בטוחה שינון שם לב שהיא לא לגמרי איתו. ובכלל, מה זה חשוב.
הוא מתייחס אליה יפה ואוהב לצאת איתה ואומר שנעים לגעת בה. יום אחד הביא לה פרחים, ובפעם אחרת ספר של הוצאה עצמאית שהוא מאוד אהב ורוצה שתקרא.
הוא חושב עליה. אכפת לו ממנה.
הוא לא כמו המטפל.
אולי היא צריכה להקשיב לענת לשם שינוי. לדווח עליו לוועדת אתיקה. שיתמודד עם השלכות המעשים שלו.
אבל היא לא רוצה (היא לא יודעת מה תגיד להגנתה אם יחליטו לחקור אותה. זה לא הגיוני שלא יתחקרו אותה, נכון?). היא לא רוצה לנקום בו. או לפחות: אם לנקום בו, לא ככה. היא רק רוצה שיהיה אומלל ועצוב בלעדיה ויבכה כל לילה וישאל את עצמו איך הוא נתן לה ללכת. שירה שוכבת לצד ינון (היום הוא הביא בביישנות מברשת שיניים ושאל אם זה בסדר להשאיר אותה ליד הכיור של שירה), חושבת על המטפל ושואלת את עצמה מי היא בכלל בלעדיו. מהי שירה כשהיא לא הפלסטלינה שלו, חושבת את המחשבות שהוא שם לה בראש, אומרת את המילים שהוא שם לה בפה ומבצעת את המעשים שהוא הנחה אותה לבצע.
זה כל כך, אבל כל כך דפוק.
*
ביום שלישי, במקום לנסוע לפסיכולוג, היא נוסעת ישר הביתה. ה-142 שוב נתקע בפקקים והיא אומרת לעצמה שבאמת הגיע הזמן שתקנה רכב. רישיון יש לה מגיל שבע-עשרה, למה לעזאזל היא לא משתמשת בו? (המטפל היה אומר לה שזה בגלל שהיא לא סומכת מספיק על עצמה. אחרי ששמעה כל כך הרבה פעמים מההורים שלה שהיא לא מסוגלת לעשות כלום, שירה סובלת מחוסר-אונים נרכש).
היא לא יצר קשר כל השבוע.
היא לא אמורה לחשוב על זה.
מחר יש לה דייט עם ינון. ינון טוב אליה. היא יכולה לספר עליו לענת.
אבל היא חושבת על המטפל.
יש לו שם, ענת אמרה. שירה מנסה להגיד את השם שלו בראש שלה. עידו. עידו. עידו.
לא.
הוא עדיין המטפל.
היא יורדת מהאוטובוס בתחנה האחרונה ומטיילת לכיוון אלנבי, אחר מטפסת לאט לדירה שלה. היא עייפה ולא בכושר וכבר אין לה כוח לשבוע הזה. שירה מורידה את החזיה ואז מחליטה להוריד גם את החולצה ובסוף צונחת על הספה כמו בטטה.
בא לה קולה, ואין לה אפילו כוח לקום. זין.
בטלוויזיה אין מה לראות. היא מעבירה לנטפליקס ואז לדיסני שנועה מתישהו שכנעה אותה להתקין ולשירה אין כוח לבטל את המנוי, וסוקרת בעייפות את מגוון האפשרויות. היא נזכרת שהחליטה מתישהו לראות את אחת הסדרות של מלחמת הכוכבים. היא מפעילה את הפרק הראשון.
זה משעמם.
חצי ישנה, היא מורחת את הזמן עד למקלחת. אין לה כוח לקום, לפתוח את המים, לחפוף ראש. כל טרדות היומיום מרגישות בימים האחרונים כמו אוסף סיזיפי של מטלות בלתי-נגמרות. כמה דקות לפני שהיא מחליטה לקלף את עצמה מהספה, הטלפון מצלצל.
"אני למטה."
היא מסתכלת שוב על הצג. זה הוא.
מה לעזאזל.
"אני- עידו." שירה כמעט ולא קוראת לו בשמו. לא בתוך הראש שלה ולא מחוצה לו. "הייתי בדרך ל—"
"חמש דקות, אני מחכה לך."
איך הוא יודע את הכתובת שלה? היא זוכרת שסיפרה לו פעם על הדירה – התלוננה על הנרקומנים שמשאירים מזרקים בכניסה לבניין. אולי אז...? האם זכר את הכתובת המדויקת, כל הזמן הזה...? המחשבה מחמיאה לה. מסחררת אותה. העייפות נמוגה ושירה מתלבשת בזריזות. מורידה את חולצת הבית, שמה חזייה, מחטטת כאחוזת-תזזית בארון שלה. מה ללבוש? מה ללבוש? הוא אמר חמש דקות. מה אם תאחר?
היא בוחרת את החולצה האדומה עם המחשוף הגדול. זו שתמיד קוצרת מחמאות מאימא ומענת. מעבירה אצבעות בשערה ואז אוספת אותו לקוקו. אין לה זמן לצחצח שיניים אבל-
הטלפון מצפצף. היא בקושי מספיקה לבדוק מי זה (לא הוא, תודה לאל. סתם הודעת פרסומת מקורס חינמי ששירה פעם נרשמה אליו) לפני שהיא חוטפת את המעיל ויוצאת החוצה.
הכניסה לבניין שוממת. אולי הוא לא שם? היא מציצה בטלפון לבדוק כמה זמן חלף. הודעת טקסט. הוא מוסר לה כתובת מדויקת. חמש דקות הליכה ממנה, על הטיילת.
*
קר וחורף וגשם מזרזף מדי פעם, אבל רק תשע וארבעים. תל-אביב ממש לא הולכת לישון בקרוב. שירה חולפת על פני מסעדה ובית קפה וחנות סגורה לפני שהיא מאתרת אותו. הוא עומד בגבו אליה. אורות הקמפינסקי זוהרים בשיערו.
היא לא רואה את הפנים שלו, אבל את היציבה הזאת, את הכתפיים האלה, אי אפשר לפספס.
"אה. אממ. עידו."
לידם חולף תלת-אופן ושירה נבהלת מעט, אבל הוא רק כורך יד סביב כתפה ומושך אותה הצידה.
זה מוזר. הוא אף פעם לא נוגע בה ככה. מגע אגבי – מהסוג שמכיר בהיותה אדם, מישהי שעלולה להיחבל ולהיפגע. יותר מחפץ לשימושו. היא מצפה ממנה לשמוט את היד, אבל הוא כורך את זרועו סביב הכתף שלה והיא... היא התגעגעה אליו כל כך. התגעגעה כל כך להיות חלק ממנו. לרגע היא עוצרת עיניים. נושמת את הרגע. לא רוצה להגיד כלום. אפילו מילה אחת לא במקום עלולה לשבור את הקסם.
בסוף, כצפוי, הוא לוקח יוזמה.
"בואי." לא שואל. אומר. מוביל אותם לספסל מול הגלים. הים של תל-אביב רגוע. אפילו באמצע החורף, וריח הים מתערבב בריח השמפו שלו.
הם שותקים במשך דקות ארוכות.
"אמרת לי לא לבוא." שירה בולעת את הגוש בגרון.
הוא מהנהן. עדיין מרוכז בגלים הנעלמים לתוך החושך.
"אני חושבת שאתה חייב לי הסבר."
הוא מסכים.
היא רוצה להאיץ בו. אבל...
הוא לא בטוח מאיפה להתחיל. אולי מהיום הראשון שבו הופיעה בקליניקה שלו. יפה כזאת, עם העיניים תקועות ברצפה. היה משהו כל כך אומלל, כל כך מושפל בשפת הגוף שלה. "נראית כאילו את מחכה שמישהו ידרוך עליך."
הוא שותק לרגע ואז ממשיך. לא יכולתי להתאפק. תקראי לזה היבריס. רציתי להציל אותך.
"עם הזין שלך?!" שירה רק עושה את עצמה כועסת.
הוא מושך כתפיים. "אפשר לומר."
זה היה רעיון גרוע.
רעיון גרוע? מה – עכשיו? לבוא לבקר אותה עכשיו היה רעיון גרוע? או כל מה שהם עשו באופן כללי? על מה הוא מדבר?! יש לה חבר. היא... היא בקשר משמעותי. תראה – היא פורחת. למה, מה רעיון גרוע?
"הכול."
שירה ממצמצת. העיניים שלה תקועות במחשוף חולצתה, והיא נזכרת שלבשה את החולצה האדומה. לכבודו. זאת המחשבה היחידה שעוברת לה בראש. הוא אומר שזה היה רעיון גרוע, ושירה לבשה לכבודו את החולצה האדומה. זה לא... זה לא קורה לה.
היא ממצמצת את הדמעות כשהוא לוקח את כף ידה בשלו. מצמיד אותה אל פניו. היד שלו קרה. גם שלה.
"עידו-"
זאת הפעם השנייה שהיא קוראת לו בשמו.
עידו. עידו. עידו.
"רציתי להיפרד ממך. כמו בנאדם."
"מה, אבל-"
עידו מלכסן אליה מבט. הטיילת מוארת מאוד ומעט אנשים חולפים ברחוב.
היא משפילה עיניים.
"מה שלום ינון?"
ינון? דה פאק? "מה הקשר-"
"שירה."
היא מנגבת את עיניה. "הכול טוב. הוא נחמד אליי. כיף לנו ביחד." הסקס לא משהו, אבל... זה לא עניינו.
"יופי."
"יופי?!" היא יורקת. זה כל מה שיש לו להגיד?
הוא מסתובב אליה. מסיט לאחור קווצת שיער שנופלת על פניה. הוא נראה עצוב. "את אישה מושכת מאוד, שירה."
"לא, אני-"
"ששש."
הוא מניח את כף ידה על הספסל. "להתראות."
והוא הולך.
סוף
