ליה מספרת לו על מה שקרה עם אמיר. הפעם באריכות. יש לה תחושה שמדי פעם נתי כועס (היא די בטוחה שעל אמיר), אבל הוא לא אומר כלום. אחר כך היא מעדכנת מה קרה עם המבחנים לצבא. שום דבר, אבל אבא עדיין מזכיר את הנושא מדי פעם, והיא מוטרדת מהמחשבה שלאבא יש תוכניות עבורה בזמן שלה עצמה...
"מה התוכניות שלך?" נתי נשען לאחור ומביט בה.
"אני לא יודעת מה התוכניות שלי." היא נאבקת בדחף להתנתק ממנו ולהתכנס לכדור. לכרוך את ידיה סביב ברכיה, להשעין עליהן את הסנטר ופשוט לבהות.
"באמת? אף פעם לא חשבת מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?"
"כסף." היא מגלגלת עיניים.
"כן? כסף זה הכול בחיים?"
"כשיש לך כסף אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה." היא יודעת שהיא נשמעת ילדותית. אבל יש פה מורכבות שהיא לא מצליחה לפצח. אולי היא צריכה להניח לזה, לנסות לנהל את השיחה שדמיינה בראש בדרך לכאן, אבל המחשבות מציקות לה והתחושה הזאת, שהיא לא מצליחה לנסח את עצמה כראוי, גם היא מציקה לה.
"אתה רוצה לראות את הסט החדש שלי?" היא פולטת לבסוף.
יש לה תחושה שנתי לא ממש מרוצה, אבל הוא מהנהן באיטיות. היא אוהבת את העיניים שלו עליה. היא אוהבת את העובדה שהיא יכולה לתמרן אותו, ואוהבת את האופן שבו הוא נשאר מרוכז, גם כשהוא בבירור בוער מרוב חרמנות.
"זאת השיחה שרצית לנהל?" הוא שואל פתאום, כשהיא מסירה את החולצה ופושטת בזריזות את המכנסיים.
היא מלחלחת את שפתיה. התחתונים והחזייה – בשחור ובורדו – אמורים להסיח את דעתו. הם לא מסיחים את דעתו. וגם את זה, ליה אוהבת.
"כן. ו...לא."
"אוקיי." הוא מסמן לה להמשיך.
"אני חשובה לך?" היא לא התכוונה לשאול את זה. פאק. כלומר, היא התכוונה. בפנטזיות שלה, נתי קירב אותה אליו ואמר לה שהיא הכי חשובה בעולם והוא לא מפסיק לחשוב עליה, הוא רוצה רק אותה – והוא אמר לה משהו כזה. בערך. אבל זה לא היה מדויק וזה לא היה מספיק וגם-
"את חשובה לי."
ליה גונחת לתוך כפות ידיה. היא יודעת שהוא מתכוון לזה.
"מה אם אני אגיד שאני לא רוצה?"
הוא מרים גבה. ואז מצמצם את עיניו. היא די בטוחה שהשאלה הזאת תפסה אותו לא מוכן, והיא רוצה להבהיר מייד שלא לזה היא מתכוונת, אבל היא בונה כאן משהו.
"אם תגידי שאת לא רוצה," נתי אומר באיטיות, "אנחנו נצא מכאן עכשיו. אני אתן לך כסף למונית הביתה, ויותר לא נדבר על זה."
היא מהנהנת. יש משהו מרגיע בתשובה שלו, גם אם לא לזה ליה כיוונה.
"אוקיי." היא נושמת עמוק. "ומה אם אני לא רוצה... כלומר, מה אם אני רוצה. אבל... לא בדיוק איך שהיינו עד עכשיו."
"אז אני אבקש ממך להסביר לי מה בדיוק את רוצה, ואיך, כי אני לא בטוח לאן את מכוונת."
היא משכלת את ידיה. ואז שומטת אותן. מצטערת פתאום שהחליטה להתפשט. היא רוכנת לקחת את החולצה, וכשלחייה סמוקות, לובשת אותה בזריזות. היא וודאי עולה לו על העצבים. בת שש-עשרה מטומטמת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה. פאק. יש לה מזל שהוא סבלני כל כך. אבל בסדר. היא בחצי הדרך לשם. היא יכולה לעשות את זה.
ליה סופקת את ידיה. החולצה מספקת לה את השריון הנחוץ – ההפרדה הנחוצה בין מה שקורה ביניהם, לבין הקשר שהיא מנסה לעצב. "אחרי שאמיר..."
נתי מהנהן.
"אתה נתת לי סטירה."
"נכון. את עשית משהו מטופש מאוד. הייתי צריך לוודא שלא תחזרי על זה שוב."
היא בולעת רוק. "בסדר. אבל... אני רוצה שתשאל אותי."
נתי ממצמץ. הוא מסתכל עליה. ומסתכל עליה עוד קצת. ואז הוא מהנהן. "בסדר."
