אם היו עינויים

לחלקים קודמים


המונית עוצרת מול בניין דירות לא גבוה. ליה התביישה לכתוב לנתי שהיא צריכה טרמפ – אבל לא היה לה חשק להיגרר שעתיים בדרכים בתחבורה ציבורית, ונתי נדמה להבין ושאל אם הוא יכול להעביר לה כסף למונית.

ברגע הראשון, ליה רצתה לסרב. היא לא השוגר בייבי שלו. היא לא צריכה שיממנו אותה. אבל... הנסיעה הייתה ארוכה. ונתי היה מבוגר. היה לו כסף. זה לא שהיא מבקשת ממנו לממן אותה. האינטרקציה הזאת... הייתה מפכחת איכשהו. לא נעימה בדרך שליה לא כל כך רצתה לחשוב עליה.

במהלך הנסיעה היא מסננת את נהג המונית. הוא קשקשן ומנסה להתחיל איתה (וליה לא בדיוק בעמדה לעשות לו פרצוף נגעל), אבל אחרי שהיא מתעלמת ממנו מספיק זמן – הוא מבין את הרמז. יופי. הנהג שולח אליה מבט זימתי אחרון כשהמונית עוצרת מול מה שיכול להיות... יאק. רק מלון לחדרים לפי שעה, וליה לא בטוחה אם להיגעל או להתרגש.

היא נושמת עמוק. מה בדיוק היא עושה כאן. שיט.

במקום להיכנס, היא מסמסת לנתי. "אתה כאן?"

"תעלי. חדר מספר 5."

כתפיה מתרוממות ברתיעה קלה. היא מתפללת שלא לפגוש אף אחד, ונושכת שפתיים כשגבר עם כיפה שואל לאן זה.

"חדר מספר חמש."

הוא מסמן לה לעלות. יופי. איכס.

דלת מספר חמש נמצאת בתוך מה שנראה כמו דירה מחולקת. ליה מקישה על הדלת, ונענית ב-כן חד. הקול קולו של נתי, והיא נכנסת פנימה באנחת רווחה.

הוא עומד בגבו אליה, ליד חלון פתוח. נתי לא זז, אבל משהו – אולי בתנוחה, אולי במנח הכתפיים – רומז שהוא עצבני.

"היי." היא מניחה את התיק שלה על השולחן הקטן בפינה, ובהיעדר הנחיות אחרות, מתיישבת על המיטה. זאת מיטה זוגית, והסדינים נראים... הם נראים נקיים. היא מקווה שהם באמת נקיים. נתי לא אמר לה מה ללבוש, ולפיכך, ליה הגיעה בג'ינס וטי-שירט. אבל מתחת היה הסט החדש והיא קיוותה שזה ימצא חן בעיניו.

לבסוף, נתי מסתובב. הוא נראה עייף ויש לו עיגולים כהים מתחת לעיניים. גם כשהוא עייף, הוא מאוד יפה בעיניה. היא תוהה אם היא צריכה לשאול לשלומו, כשהוא מתיישב בצד השני של המיטה ומסמן לה לבוא אליו.

"אנחנו צריכים לדבר."

היא מתקרבת אליו, מרוצה כשהוא מושך אותה אל גופו ומשעין את ראשה על חזהו. יש לו ריח טוב. היא לא יודעת אם זה כביסה או בושם או סתם נתי, אבל היד שנכרכת סביבה גורמת לה להתרכך, לשחרר משהו מהעצבנות של השבועות האחרונים.

"ליה."

היא מרימה עיניים. "כן."

"אמרתי שאנחנו צריכים לדבר."

היא נושכת את שפתיה. אולי הם לא צריכים לדבר. לדבר זה מפחיד. אולי הם יכולים רק להזדיין. אבל... כן. היא רצתה שידברו. ונתי צודק. כמובן. היא בולעת. על מה הוא רוצה שידברו?