גם השבוע היה זוועה. ממש מדגדג לי לומר שהיה יותר זוועה מבשבוע הקודם, אבל תמיד מדגדג לי לומר את זה ולפחות רציונלית, אם עושות את המתמטיקה, אני כנראה נמצאת בשאול תחתיות ו... לא ממש. כלומר, כן ממש, אבל השאול הזה הוא יומיומי וסיזיפי ולא תחתיות ולא נעליים. פה היה דימוי מעולמות המתמטיקה (אסימפטוטה), עד שנזכרתי שאני לא מבינה מתמטיקה ועדיף שאשאר עם פילוסופיה קונטיננטלית. הזוועה מקורה בכך ששכחתי לקחת טיפול תרופתי חיוני, שכחה שפירושה בזבוז זמן ובזבוז כסף וכאב לב. אני אעמוד בזה, להוציא העובדה ששכחתי לכתחילה מפני שטרטרו אותי וטרגרו אותי והכריחו אותי לעסוק - שוב- בנושאים שמאמללים אותי. כדי להתנחם, איימתי כמה פעמים בהתאבדות והרגשתי מאוד דרמטית. בדיעבד אני מרגישה בעיקר מטופשת. הרי אי אפשר לדבר על מוות, רק למות אותו. הניסיון לדבר את הנושא מנכיח לי את המרחק בין הדיבור למציאות, והמרחק הזה תמיד בלתי נסבל. חוצמיזה - חוצמיזה הייתי ידידותית ונוחה לבריות. אני נשבעת שמגיע לי פרס. מישהו בכלוב זיהה אותי במציאות וזה היה נחמד וסביר לגמרי. והתחלתי עבודה חדשה, גם היא נחמדה וסבירה לגמרי. רוב הזמן נדמה לי שהשלמתי עם המחשבה שאף אחד כבר לא יפרק לי את הצורה (שאני בכל מקרה לא יודעת להסביר איך אני רוצה שיפרקו לי את הצורה - ואיך תוכל ההתפרקות הזו להתקיים בעולם אם היא לא מנוסחת אפילו כפנטזיה, ביני לבין עצמי). אבל אוי, לפעמים זה כואב.
לפני חודשיים. 5 בספטמבר 2024 בשעה 16:38
