ההודעה מנתי מוצאת אותה במקום... לא כל כך טוב. ליה שמחה, כמובן, לדעת שאמיר לא יפגע בה יותר, אבל משהו בתוכה עייף. לא משוכנע לגמרי. לא בטוח במה שהם עושים. פתאום, כשאמיר הוא שוב רק צל (כלב נובח שלא נושך), היא נזכרת ש... מה בדיוק? היא נזכרת בסטירה ההיא.
זה טיפשי. להיעלב בדיעבד. כלומר, היא יודעת שזה לא הגיע לה. זאת לא שאלה של מגיע. זאת שאלה של... היא אפילו לא מסוגלת לשים על זה את האצבע. כי זה היה בסדר – מה שקרה. ליה בכתה ונתי חיבק אותה וכל המוגלה הנוראית הזאת של השבועות האחרונים התנקזה סוף כל סוף ואפשרה לה לנשום.
אבל... הוא יכול היה לשאול. הוא צריך היה לשאול. ליה הייתה אומרת כן.
היא כנראה שקטה במיוחד, כי אבא – שהואיל בטובו להופיע לארוחת הערב – שואל אם הכול בסדר. היא תוהה אם הוא נזכר להרגיש אשם (ונזכרת בנתי. שהזדעזע בשבילה וחיבק אותה. פאק. היא רוצה לפגוש אותו כבר). אבל זה לא מאוד סביר. כשהייתה צעירה יותר, אימא נהגה לומר שלאבא יש דאגות של אנשים מבוגרים ו-"כשתגדלי תביני", אבל בגיל שש-עשרה, ליה תוהה מה הסיכוי שאבא פשוט נרקיסיסט. שהוא אוהב את עצמו יותר מאותם, וברגע שליה תתעקש יותר מדי על זה שהיא בנאדם עצמאי... פוף. לא יהיה יותר אבא. כלומר, לא יהיה יותר כסף וטיולים לחו"ל ומחמאות ו-זאת הבת שלי, ליה, אתם עוד תשמעו עליה.
זאת לא מחשבה נחמדה והיא מנסה להתעלם ממנה. למרבה המזל אבא עסוק בלספר לכולם על איך – למרות שהשוק על הפנים – החברה הולכת להנפקה, ואז הם ייקחו שבועיים, אפילו חודש! רק לעצמנו ולבנות-
"זה נהדר, אריק, אבל לליה יש בגרויות," אימא מזכירה לו. אבא מתנצל ואומר שכמובן שהם יתחשבו בסדר היום של ליה, אבל יש להם את כל החופש הגדול, והתאומות מתמוגגות ותובעות ללכת להופעה של טיילור סוויפט (לא משנה שהן היו בהופעה שלה בלונדון רק לפני שבעה חודשים).
"מה שתרצו." אבא מרוצה הוא אבא נדיב.
ליה תוהה אם נתי מרוצה אחרי ש...
היא לא יודעת להגדיר לעצמה מה בדיוק. אבל גברים הם... גברים הם כאלה, כן? תני להם מה שהם רוצים, ואז הם יהיו שמחים ויעשו מה שאת רוצה. ככה בדיוק אימא אומרת לה, למרות שבמילים קצת אחרות.
מדוכדכת, היא מבקשת רשות לקום מהשולחן (וכמובן לא נענית, כי אבא עדיין לא סיים להסביר להם כמה הוא מדהים, שלא לדבר על לסיים את האוכל שלו). אז היא משחקת קצת עם השאריות בצלחת, מסרבת כשאימא מציעה לה מנה נוספת, ואז מחייכת במתיקות כשסוף כל סוף ארוחת הערב מסתיימת ואפשר ללכת לחדר.
*
"מה בדיוק את רוצה להגיד לו?" למרות שגיל ממשיכה להיות חשדנית, היא מעודדת את ליה לדבר.
"אני..." היא לא יודעת. "אני פשוט חושבת שאנחנו צריכים לדבר."
"זה מה שאמרתי לך בערך מה-"
"אני יודעת." גיל הבטיחה להפסיק להיות כלבה, אבל נו. זה היה צפוי.
"זה מפריע לך? שהוא..."
ליה אף פעם לא מסרה את הפרטים המדויקים. נתי לא היה אמיר ומה שהם עשו היה מיוחד. רק שלהם. אבל גיל חדה מספיק כדי לנחש חלק מהדברים. אחרת הן לא היו חברות.
"זה לא בדיוק מפריע."
"אז...?"
היא מושכת כתפיים. "אז אני לא הצעצוע שלו. אני לא... אני רוצה שזה יהיה הדדי."
גיל שותקת. ושותקת. ושותקת.
"נו, דברי כבר."
"את יודעת מה יש לי להגיד."
"שהוא המורה שלי ובן מיליון ויש בינינו פערי כוחות."
גיל לא טורחת להגיב. "אז תגידי לו את זה."
"אני אגיד לו."
"יופי."
*
אין לה מושג מתי בדיוק היא תגיד לו. נתי מתנצל ודוחה שוב את יום רביעי, וזה מבאס מספיק שליה מצלמת כמה תמונות שנראות לה פרובוקטיביות ממש ושולחת אותן על דעת עצמה כי היא רוצה לשמוע ממנו, משהו. נתי לא מגיב והיא תוהה אם הוא לא מגיב בכוונה, כי הוא יודע שהיא נואשת ומתגעגעת אליו וגם זה סוג של עונש. למרות שאלוהים יודע על מה בדיוק.
לפחות אמיר מתרחק ממנה. הוא לא פונה אליה כשהחבורה נפגשת, הוא לא שולח לה הודעות, הוא לא מחפש אותה בהפסקה. ליה מצטמררת מעט בכל פעם שהיא נאלצת לבלות בחברתו, אבל אין לה בדיוק דרך להעיף אותו ממעגל החברים שלה (אלא אם כן היא רוצה להחליף גם את כל החברים והחברות שיש לה), ובכלל. היא צריכה להיות אסירת תודה. שזה נגמר ככה. לא שהיא אסירת תודה. היא פגועה והיא כועסת ונתי לא חוזר אליה. כל הדברים האלה מתערבבים והופכים לעיסה דוחה שיושבת לה בתחתית הבטן ומזכירה לה שהכול איכס.
בסוף, מדוכדכת, היא שולחת לו הודעה. "אני רוצה להיפגש. ולדבר." היא רוצה להוסיף שהיא מתגעגעת, אבל... מוותרת בסוף. זה יציב אותה בעמדת נחיתות. זה יהפוך אותה למי שרוצה אותו. ולמרות שהוא מבטיח לה שהוא רוצה אותה ואכפת לו והיא יותר מרק זיון. טוב. היא לא מרגישה ככה בכלל.
